שוטף ומתמלא / פוליטי

עולם וירטואלי הוא אפשרי: ממדיה טקטית להמונים דיגיטליים

אחרי סקירה מאירת עיניים של התהפוכות שעברו המדיה הטקטית והמדיה-אקטיביסטים מאז שנות השמונים, לאבינק ושניידר בוחנים את המגמות המתגבשות בשלב הפוסט-ספקולטיבי הנוכחי – השלב שלאחר שנות הדוט.קומניה, פיצוץ בועת ההיי-טק ונפילת המגדלים התאומים – ומבקשים לסיים אחת ולתמיד את השלב המשיחי, הפסבדו-מיתי, של הדיון בסייבר-ספייס ובמציאות מדומה.

כעת נבחן אסטרטגיות של אמנות ואקטיביזם אינטרנטיים. תרבות מדיה חדשה וביקורתית ניצבת אל מול אקלים קשה של קיצוצים תקציביים בסקטור התרבותי ואל מול עוינות ואדישות גוברות כלפי המדיומים החדשים. ואולם, כלום לא עבר הכוח אל הסייבר-ספייס, כפי שטען פעם ה-Critical Art Ensemble? לא אם נתבונן באינספור צעדות הרחוב המתקיימות ברחבי העולם.
נדמה שתנועת סיאטל נגד הגלובליזציה התאגידית צברה מומנטום הן ברחוב והן במרחב המקוון. אבל האם אנחנו יכולים באמת לדבר על סינרגיה בין המחאות ברחוב ובין "ה?אק?טיביזם" מקוון? לא. מה שיש להם במשותף הוא השלב הקונספטואלי (הזמני) שלהם. הן המחאות האמתיות והן הווירטואליות מסתכנות בכך שייתקעו בשלב של "תכנון דמו" גלובלי, ללא נגיעה של ממש לנושאים האקטואליים ולמצבים המקומיים. משמעות הדבר תהיה שהתנועה לא תתקדם לעולם מעבר לגרסת הבטא. במבט ראשון נדמה ששילוב של הווירטואלי והאמתי הוא אקט רטורי מבטיח. פרגמטיסטים רדיקלים ציינו לא פעם ולא פעמיים את היטמעותן של רשתות מקוונות בחברה האמתית, וביקשו להראות שאין כל סתירה בין האמתי לווירטואלי. נט-אקטיביזם, כמו האינטרנט עצמו, הוא לעולם בן-כלאיים, שילוב של הישן בחדש, ולעולם נושפים בעורפו הגיאוגרפיה, המגדר, הגזע וגורמים פוליטיים אחרים. אין אזור טהור וחסר גוף של תקשורת גלובלית, בניגוד לטענות הסייבר-מיתולוגיה של שנות התשעים.
משוואות דוגמת רחוב + סייבר-ספייס, אמנות פוגשת מדע או תרבות-טכנו הן גישות אינטרדיסציפלינריות מעניינות, אבל אין בהן תועלת מרובה מעבר לרמה הסימבולית של הדיאלוג והשיח. העובדה היא שהדיסציפלינות המבוססות נמצאות במגננה. התנועות והמדיה ה"חדשים" עדיין אינם בוגרים די הצורך כדי לקרוא תגר על הכוחות השולטים. באקלים שמרני, היומרה להיות זה שבו "מתגלם העתיד" הופכת למחווה ריקה וחלושה.

מתוך www.geneva03.org

מצד שני, קריאתם של אמנים ואקטיביסטים רבים המבקשים לחזור ל"חיים האמתיים" אינה מסייעת לנו ללמוד כיצד ניתן להביא מודלים אלטרנטיביים של מדיה לרמה של תרבות ההמונים (/הפופ). כן, הפגנות רחוב עושות פלאים לרמות הסולידריות ומחלצות אותנו מן הבדידות היומיומית של ממשקי מדיה חד-כיווניים. על אף ה-11 בספטמבר והנשורת הימנית שלו, תנועות חברתיות ברחבי העולם כולו זוכות לחשיבות ולמקום בתודעה. ובכל זאת אנחנו צריכים לשאול, מה בא אחרי גרסת הדמו של התנועות ושל המדיומים החדשים?
אלה אינן שנות השישים העליזות. השליליות, הטוהר והמודרניזם של ה"קונספטואלי" נתקלו במכשול: תכנון הדמו. כיצד נוכל לקפוץ אל מעבר לאבטיפוס? מה בא אחרי המצור על פסגה נוספת של מנכ"לים ושל הפוליטיקאים שלהם? כמה זמן יכולה תנועה לגדול ולהישאר "וירטואלית"? או, במונחי IT, מה מגיע אחרי תכנון הדמו, אחרי אינספור מצגות פאואר-פוינט, בדיקות פס רחב ואנימציות פלאש? האם תוכל לינוקס לפרוץ את גבולות הגטו הגיקי? פקטור ההרגשה הטובה של ההמון האנושי הפתוח, הגדל ללא הרף (אליאס קאנטי) יישחק; יבוא תורה של תשישות הדמו. האם הוטבע בגרסת האוטופיה שלך  תאריך תפוגה?
במקום להמציא קונספט חדש, כעת הזמן לתהות כיצד ניתן להתקין תוכנה, ממשק וסטנדרטים אלטרנטיביים בחברה. רעיונות עשויים ללבוש את צורתו של וירוס, אבל החברה יכולה להגיב בתוכניות אנטי-וירוס מוצלחות עוד יותר: הדחקה והזנחה. אנחנו עומדים בפני משבר מדרגיות (Scalability). רוב התנועות והיוזמות מוצאות את עצמן במלכודת. האסטרטגיה של הפיכה ל"מינורי" (גואטרי) כבר אינה בחירה פוזיטיבית. היא ברירת המחדל. תכנון של וירוס תרבותי מוצלח וקבלת מיליוני כניסות לבלוג שלך לא יביאו אותך הרבה מעבר לרמה של אובייקט ראווה קצר ימים. culture jammers כבר אינם פורעי חוק, מומחים בתקשורת גרילה. הסכנה המאיימת על התנועות של ימינו היא היתקעות בשלב המחאה המספקת את עצמה. הגישה לתהליך הפוליטי נחסמה באפקטיביות, כך שנדמה כי האפשרות היחידה שנותרה היא להמשיך בנסיונות פשרה. ייתכן שעליית "ערך המניות" של התנועה מבחינת המודעות הגלובלית אינה אלא בועה; המניות עשויות להיות רווחיות, ועשויות להיות חסרות ערך. שמחת ה"אמרנו לכם" מסייעת למוראל של המון המיעוטים, אבל הופכת את המאבקים הלגיטימיים לנחלתן של ועדות האמת והפיוס (הפרלמנטריות, לרוב), שיקומו לאחר שהנזק כבר נעשה.
במקום לטעון לטובת "פיוס" בין האמתי והווירטואלי, אנחנו קוראים בזאת לסינתזה קפדנית של טכנולוגיית התנועות החברתיות. במקום להחזיק בעמדת "העתיד כבר כאן" שהוריש לנו הסייבר-פאנק, נוכל להרוויח לא מעט מהערכה מחודשת, רדיקלית, של המהפכות הטכנולוגיות של 10-15 השנים האחרונות. אם אמנים ואקטיביסטים, לדוגמא, יכולים ללמוד משהו מעלייתו ונפילתו של הדוט.קום, אולי המשהו הזה הוא חשיבותו של השיווק. כלכלת תשומת הלב של הדוט.קום קרסה.
דוט.קומים השקיעו את כל הון הסיכון שלהם בפרסום באמצעי התקשורת (הישנים). הם האמינו שתשומת הלב התקשורתית תמשוך מאליה משתמשים, שיהפכו בסופו של דבר ללקוחות. הם טעו. דבר דומה ניתן לומר על אתרי האקטיביסטים. המידע "מעצב" אותנו, אבל התודעה החדשה מתבטאת פחות ופחות בפעולה שניתן לאמוד. אקטיביסטים רק מתחילים להבין את השלכותיה של הפרדיגמה הזאת. מה אם המידע פשוט מופץ הלאה בעולם מקביל משל עצמו? מה אם הפגנת הרחוב עצמה הופכת לחלק ממופע הראווה?

הפגנה מול האיחוד האירופי, בריסל

המתחים והקיטובים ההולכים ומתגברים המתוארים כאן מאלצים אותנו לתהות על מגבלותיו של שיח המדיה החדש. בעידן של מאורעות גלובליים בזמן אמתי, אפילו ההגדרה שנתן עזרא פאונד לאמנות - האנטנה של המין האנושי - חושפת את טבעה הפסיבי. אמנות כבר אינה יוזמת, ויש מקום לשמחה אם היא בכלל מגיבה למאבקים המתרחשים. הדברים אמורים גם באמנויות המדיה החדשות. אלה חייבות להסכין עם מצבן כתולדה של החומרה והתוכנה שפותחו לפני שנים.
פרקטיקות מדיה ביקורתיות חדשות הגיבו באטיות ניכרת הן לעלייתה והן לנפילתה של הדוט.קומאניה. בימי הזוהר הספקולטיביים של תרבות המדיה החדשה (ראשית-אמצע שנות התשעים, לפני עליית ה- World Wide Web), תיאורטיקנים ואמנים זינקו בשמחה על טכנולוגיות שלא היו זמינות או קיימות, דוגמת מציאות וירטואלית. הסייבר-ספייס הפיק אסופה עשירה של מיתולוגיות; סוגיות של זהות והתחזות עמדו במוקד דיונים סוערים. חמש שנים בלבד לאחר מכן, כשמניות האינטרנט הרקיעו שחקים, בחוגים האינטלקטואליים והאמנותיים נותר רק מעט מן ההתרגשות ההתחלתית. תרבות הטכנו הנסיונית החמיצה את הכסף הקל. לאחרונה ניכרת סטגנציה מתמדת של תרבויות המדיה החדשות - הן מבחינה מושגית והן מבחינה תקציבית. כשמיליוני משתמשים חדשים עטים על הרשת, האמנויות אינן מצליחות לעמוד בקצב. הן מתבצרות בעולמן הקטן, עולם של פסטיבלים, רשימות תפוצה וסדנאות. אף פי שמוסדות העוסקים באמנויות המדיה החדשות עדיין מתהדרים בהצגת האמנים כפעילים בחזית החידושים הטכנולוגיים, המציאות שונה מאוד. ערכה של המולטי-דיסציפלינריות נמצא בשפל שלא היה כמוהו. יצירות המדיה החדשות של אמנים הן לכל היותר "תכנון דמו" בלשונו של לוננפלד. לעתים הן אינן מגיעות אפילו לרמה זו. אמנויות מדיה חדשות, כפי שמגדירים אותן המוסדות המעטים שעוסקים בהן, מגיעות לעתים נדירות בלבד אל קהל שאינו חלק מן התת-תרבות של האמנויות האלקטרוניות. הקרב ההרואי לכינון של "מערכת אמנויות מדיה חדשה" על-ידי בידול משתלהב של יצירות, מושגים ומסורות הוא רחוב ללא מוצא. מוזיאונים ואספנים לא יקבלו אותה. וממילא, למה לחכות כמה עשורים? למה להציג אמנות רשת בקוביות לבנות? תום הטכנו של רוב ארגוני המדיה החדשים, דוגמת ZKM, ה-Ars Electronica Centre, ה-ISEA, ה-ICC או ה-ACMI מותיר אותם חסרי אונים. מחד גיסא, הגישה שלהם אינה ביקורתית. מאידך גיסא, היא אינה אוטופיאנית. מכך שסקטור אמנויות המדיה החדשות, על אף צמיחתו המתמדת, הולך ונעשה מבודד יותר ויותר, חסר כל יכולת לעסוק בסוגיות של העולם הגלובלי, נשלט בידי (המלחמה נגד) הטרור. בואו נכיר בעובדות: הטכנולוגיה כבר אינה "חדשה", השווקים מדולדלים, ואף אחד לא רוצה לשמוע על זה יותר. לא מפתיע שעולם האמנות (הוויזואלית) אינו מסיר את החרם שהוא מטיל זה כעשור על יצירות מדיה (אינטראקטיביות) חדשות בגלריות, ביאנלות ומופעים דוגמת Documenta XI.
יש צורך בהערכה מחודשת וביקורתית של תפקיד האמנויות והתרבות בחברת הרשת של ימינו. יש ללכת אל מעבר לכוונות ה"טקטיות" של המעורבים. האמן-מהנדס, העמל על אלטרנטיבות של ממשקי אדם-מכונה, תוכנה חברתית או אסתטיקה דיגיטלית פעל בוואקום שכפה על עצמו. עולם המדע ועולם העסקים התעלמו בהצלחה מן הקהילה היוצרת. גרוע מזה: אמנים נדחקו הצדה במפגיע בשם ה"שימושיות", נדחקו בכוחה של תנועת נגד לעיצוב ברשת בהנהגתו של גורו ה-IT ג'ייקוב נילסן. המרד נגד השימושיות עומד בפתח. לורנס לסיג טוען שהחדשנות האינטרנטית נתונה בסכנה. הדור הצעיר יותר מפנה את גבו לשאלות הנוגעות לאמנויות המדיה החדשות. אם בניו מעורבים בנושא כלל ועיקר, הם פועלים כאקטיביסטים אנטי-תאגידיים. לאחר מפולת הדוט.קום איבד האינטרנט במהירות את כוח משיכתו המדומיין. החלפת קבצים וטלפונים סלולריים יכולים למלא את החלל באופן זמני בלבד; הגאדג'טים הזוהרים עד לא מכבר הופכים לחלק מן היומיום. הנטייה ארוכת הטווח הזאת, שהולכת ומסלימה, חותרת תחת הדרישות העתידיות של המדיומים החדשים.
נושא אחר נוגע לדורות. הואיל והווידיאו והמיצגים האינטראקטיביים היקרים הם נחלתם של הבייבי-בומרז של 68', הדור של 89' אימץ את האינטרנט החינמי. אבל הרשת, מסתבר, נפרשה כדי ללכוד אותם. בעוד הנכסים, המעמד והכוח נותרים בידיהם של הבייבי-בומרז המזדקנים, ההימור על עליית המדיה החדשה לא השתלם. לאחר שהון הסיכון נעלם כלא היה, עדיין אין בנמצא מערכת רווחים בת-קיימא עבור האינטרנט. מערכות החינוך הביורוקרטיות האטיות טרם עמדו על תחלואיה של המדיה החדשה. אוניברסיטאות עדיין מקימות מחלקות מדיה חדשות, אבל במוקדם או במאוחר כל זה ייפסק. חברי הסגל הקבועים וסגני הנשיאים בני החמישים ומעלה ודאי שואבים סיפוק מן החבלה המתמדת שהם מבצעים. ומה, בעצם, כל-כך חדש במדיומים החדשים? הטכנולוגיה היתה מצג שווא מנופח באדיבות הפושעים של אנרון ו-WorldCom. די לסטודנטים לדעת איך לשלוח אימייל ולגלוש באדיבות הרשת הפנימית המנוטרת והמסוננת. אל מול הטכנו-ציניות המתגברת הזאת אנחנו זקוקים בדחיפות לניתוח של האידיאולוגיה תאבת הבצע של שנות התשעים ושל הטכנו-ליברטריאניזם שלהן. אם לא נמהר לנתק את המדיה החדשה מן העשור שחלף, הבידוד שנגזר על הסקטור יוביל בסופו של דבר למותו. בואו נהפוך את תסיסת המדיה למשהו מעניין בהרבה - לפני שאחרים יעשו זאת בשבילנו.