בשלהי שנות התשעים הבשילה "שעת העדר התנועות" הפוסט-מודרנית. אי שביעות הרצון המאורגנת אל מול הניאו-ליברליזם, המדיניות הגוררת התחממות הגלובלית, ניצול העובדים וכן כמה וכמה סוגיות אחרות היתה לשאט נפש משותפת. מצוידת ברשתות ובטיעונים, מגובה בעשורים של מחקר, תנועה היברידית - שאמצעי התקשורת המיינסטרימיים העניקו לה את הכינוי השגוי "התנועה האנטי-גלובלית" - יצאה לדרך. אחד ממאפייניה המובהקים ויוצאי הדופן של התנועה היה חוסר רצונה ויכולתה לענות על השאלה המאפיינת כל תנועה מתגבשת וכל דור שמחפש את דרכו: אז מה צריך לעשות? לא ניתנו ועדיין לא ניתנות תשובות או חלופות - אסטרטגיות או טקטיות - לסדר העולמי הקיים, לסוג הגלובליזציה השליט.
זו אולי המסקנה החשובה והמשחררת יותר מכל: אין דרך חזרה למאה העשרים, למדינת הלאום המגוננת ולטרגדיות המחרידות של ה"שמאל". היה טוב להיזכר בעבר, וטוב לא פחות להתנער ממנו. את השאלה "אז מה צריך לעשות" אין לראות כניסיון לכונן מחדש גרסא זו או אחרת של עקרונות לניניסטיים. הרי סוגיות של אסטרטגיה, ארגון ודמוקרטיה רלבנטיות לכל תקופה. איננו מעוניינים להחזיר את דגמי המדיניות הישנים בדלת האחורית, ואיננו מוצאים שאפשר לפטור את השאלה הזאת על-ידי אזכור הפשעים שבוצעו תחת דגלו של לנין, ולא משנה עד כמה מוצדקים יהיו טיעונים כאלה. אולי כשסלבוי ז'יז'ק מתבונן במראה הוא רואה את אבא לנין, אבל התסמונת הזאת אינה נחלת הכלל. ניתן להתעורר מסיוטי העבר של ההיסטוריה הקומוניסטית ו(עדיין) להציג את השאלה: אז מה צריך לעשות? האם יכול "המון" של אינטרסים והיסטוריות לשאול את השאלה הזאת, או שמא האג'נדה היחידה היא זו שמגדירים מועדי ועידותיהם של מנהיגי העולם ושל האליטה העסקית?
ועם זאת גדלה התנועה בקצב מסחרר. במבט ראשון נראה היה שמדובר במדיום משעמם ומסורתי מאוד: גיוס המוני של עשרות אלפים ברחובות סיאטל, של מאות אלפים ברחובות גנואה. אך רשתות מדיה טקטיות זכו לתפקיד חשוב ביותר מיד עם כינונן. הריבוי המאוחד של סוגיות וזהויות היה למציאות נתונה. השוני הוא עובדה קיימת, שאינה מחייבת הצטדקות בפני רשויות כמו המפלגה, האיגוד או המדיה. בהשוואה לעשורים קודמים, זה ההישג הגדול ביותר. ה"המונים" אינם חלום או מושג תיאורטי, אלא מציאות.
אם יש אסטרטגיה, היא אינה סתירה אלא קיום משלים. למרות הדיונים התיאורטיים, אין סתירה בין הרחוב והסייבר-ספייס. האחד מתדלק את האחר. מחאות נגד ארגון הסחר הבינלאומי, נגד מדיניות ניאו-ליברלית של האיחוד האירופי ונגד ועידות מפלגתיות מתרחשות לנגד עיניהם נציגי התקשורת העולמית. אינדימדיה משגשגת כטפיל על גב אמצעי התקשורת המיינסטרימיים. במקום להתחנן לתשומת לב, המחאה מתחוללת תחת אפם של אמצעי התקשורת המסקרים ועידות של פוליטיקאים ומנהיגים עסקיים, ומבקשת להתעמת עמם ישירות. לחלופין נבחרים אתרים סימבוליים דוגמת אזורי גבול (מזרח-מערב אירופה, ארה"ב-מקסיקו), מחנות מעצר לפליטים (נמל התעופה של פרנקפורט, מסד הנתונים של ה-Eurocop בשטרסבורג, מחנה המעצר וו?מ?ר?ה במדבר האוסטרלי). במקום להסתפק בהתנגדות לגלובליזציה השלטת ותו לא, אופיין הגלובלי של התנועות מכונן רובד אחר של גלובליזציה תחת זה הקיים.
