האם אפשר להכות תלמיד תיכון ולטעון שזו אמנות המדגימה אלימות? האם אפשר לקיים מסגרת מוזיאלית שאינה כוללת נשים ולטעון שמכינים את הקרקע לאמניות? האם אפשר לשפוך טרפנטין על עבודות של דוד וקשטיין ולטעון שזו הבעת דעה במסגרת חופש הדיבור?
"נבחרת הציור של רמלה" מציגה עוד אתר של אפליית נשים, והפעם באמנות, ואפילו תוך מודעות. התארגנה לה קבוצת אמנים להביא אמנות לחלכאים של רמלה. מעניין שאנשי האמנות והעירייה הבינו מיד כי אין מקום לנשים בעשייה הזו, כי, כפי שמסביר וקשטיין עצמו, "יש פה חבורת בנים שמנסה להעז ביחד, קודם כל לעשות את החדירה, להבקיע [...]. האקט הזה, לפחות בשלב הראשון, מצריך אכזריות, אומץ ומעמד" ("נבחרת הציור של רמלה", דנה גילרמן, 14.10.06).
אכן, לגברים יש הרבה יותר מעמד, גם באמנות וגם ברשויות המקומיות. בין השאר בזכות עשייה מסוג הגלריה ברמלה, שאומרת להן: אין לכן מעמד, גם לא אומץ, ולכן אנחנו באכזריות המולדת שלנו נסדר מקום, נעשה לנו שם, נתראיין בעיתונות, ואחר-כך ניתן גם לכן להציג, בתערוכה לבנות בלבד. הצהרה המתנגשת באמירה אחרת באותו ראיון, שנועדה להסביר למה בנים אין ובנות אאוט: "זה מקום לאמנות טובה".
מה שמעלה את השאלה: אם האמנות שלהן לא טובה, למה להציג תערוכה של נשים? הרי הקהל הרמלאי עלול להתבלבל ולחשוב בטעות שאם הוא נהנה, זו אמנות טובה.
לכאורה, לא נורא שמפרידים, זה לא אומר שאין שוויון. לכאורה זה בסדר לקיים תערוכות לערבים לחוד, לנשים לחוד, לאתיופים ולמיעוטים אחרים לחוד. למה לערבב? אלא שקורות כל התחומים (היסטוריה, פוליטיקה, אמנות, משפט) בדורות האחרונים רצופים בהפרדות שנמחקו בחתירה לשוויון. אין דבר כזה "נפרדים אבל שווים", קבע בית-המשפט העליון האמריקאי בפרשה הידועה של בראון נגד משרד החינוך, כאשר אילץ את השלטונות להפסיק את ההפרדה בין שחורים ללבנים בבתי-הספר. ובאמנות נראה שאנחנו בעיצומו של תהליך המתמשך בהרבה מאמץ ואומץ של נשים, שמנסות לאט-לאט למחוק את קו האפליה. ואפילו כשהן מקימות גלריה פמיניסטית, דוגמת אחותי, הן לא מדירות גברים מהשתתפות בתערוכות. אלא שבכל פעם שנדמה כי התקדמנו לשלב הבא, מגיע אקט, כפי שתיאר אותו וקשטיין, שניחן באכזריות, כמו כל כיבוש. הנה קבוצה של אמנים בעלי מעמד, בעיצומו של טיהור אתר תצוגה נוסף מנשים. איך אפשר להתימר לחתרנות באמנות, אם לא הבחנת שנשים לא זקוקות לאומץ שלך כדי להגיע לרמלה? אה, וקשטיין!
