הדג-נחש בהופעה בפסטיבל בשקל, www.beshekel.org.il
הדג-נחש ועוד...
בשיר החדש של הדג-נחש, "איזה כיף", יוצאת הלהקה נגד זילות התרבות וההתמכרות לצריכה. "איזה כיף, נתנו לנו זכות בחירה אישית, בין הקרטון לשקית, איזה כיף, יש לנו זכות בחירה חופשית בין העמלה לריבית".
אני אוהבת את הדג-נחש, קודם כל כי הם ירושלמים ואחר-כך כי אני חושבת שהם טובים. ומכבדים רב-תרבותיות. גם כי לא אשכח שהם תמכו ובאו להופיע בקטמונים כשנאבקנו על עמק הקטמונים נגד שרגא בירן והקיבוצים. וגם משום שהקימו מפעל מופלא שנקרא פסטיבל בשקל, ומבקש להביא את הזכות לתרבות אל התודעה הציבורית.
אבל זה לא מספיק. כמו בשירת הסטיקר ("כמה רוע אפשר לבלוע"), וגם בשיר "מספרים" שמזכיר את מספרי המובטלים ואת סכום המשכורת של מנכ''ל בנק הפועלים, המחאה נעצרת בנקודה שהרוב מסכימים לה (בערך כמו שכולם מסכימים שחינוך זה עניין חשוב). וגם, כמו בטקסטים של ישראל ברייט ולהקת השמחות ("תן לו בעניבה"), היא משאירה את הבעיה מחוץ לנו, המאזינים (הפתרון הוא תמיד ירידה מהארץ, ואז חזרה לארץ אחרי השוטטות בעולם, כי "רק פה"). מחאה היא חיונית וחשובה, אבל היא לא יכולה לעמוד לבד. במיוחד לא מחאה שמשרטטת את הבעיה, אבל איכשהו מבהירה לנו שהמאבק גדול עלינו. שאין ממש מה לעשות, וכמעט בטוח שאין עם מי.
זה תוצר של הנתק בין תרבות לפוליטיקה. תוצר של זה שכשיש הפגנה (או "עצרת"), אז מחפשים אמן שיקשט וינעים את הזמן. שיעשה לנו איזה מערוף קטן. שיהיה גם קצת כיף. זה תוצר של העובדה שהמאבק הוא לא משותף לפעילות ויוצרות (אני יודעת שזו הכללה) שהן חלק מתנועה פוליטית אחת שיש בה הרבה מקום, אלא שכל אחת שטה על כוכב הלכת שלה, במאבק ההישרדות הפרטי, למרות שהחשיבה והרצון באלטרנטיבה דומים מאוד.
העלאת מודעות היא קריטית. הצבעה על הבעיות, פירוק וניתוח של פעולת מערכות הדיכוי היא משימה אדירה. חיוני גם לחשוף את משטרי ההצדקה לאלימות בתחומים שונים, ולהסיר את המסכה של "טובת הכלכלה" מפני המניפולציה של הפרטת המדינה, ואת המסכה של "ביטחון" מפני הדיכוי האכזרי בשטחים. זה חיוני. זה יומיומי. אבל חיוני גם לבנות דרך.
זה חיוני בתרבות, במוזיקה, בכלכלה, בתיאוריה ומחקר, ברמה הקהילתית וברמה הסביבתית. לא מספיק לצעוק שיש מלחמה בגבולות ובשכונות. צריך גם להתנגד לה וגם למצוא פתרונות.
בעיני, זה מתחיל משותפות. מלקחת חלק, כל אחת בדרכה שלה, בפעילות שלה, במקצועה, בדרך שבה היא חיה את חייה, על כל הסתירות שכרוכות בכך. בשותף.
לא מזמן אמר לי חבר ש"פעם, כשהיינו יוצאים נגד הפרטה, היינו חייזרים במקרה הטוב וקומוניסטים במקרה הרע. היום יותר אנשים מבינים מה אנחנו רוצים". אינני חושבת לרגע שאפשר לעצור את הביקורת והמחאה. להפך. אני מאמינה שהשילוש הקדוש של המאבק הפוליטי נמצא במחאה ובהגנה, בבניית אלטרנטיבות בנות קיימא, ובשינוי תודעה. זה דורש אומץ, ועבודה של סנכרון של השפה, של דרכי הפעולה ושל יצירת מקום לתרבות פוליטית שבאה לידי ביטוי ביומיום. תרבות פוליטית שאפשר להרגיש אותה בגוף, באוזן, בעבודה וברחבת בית-הספר. נראה לי שתנועות חברתיות נוצרות מהפרקטיקות של היומיום לצד הרעיונות והתיאוריות שמקבלות חיים וגוף. הן נוצרות כשנוצר מרחב משותף, Body Politic שאפשר לחבר בו פעילות של יחידים וקבוצות לדרך חיים.
"וזה כל העניין בעצם, ואני לא הייתי כאן בעצם, אם לא היתה לי הפלטפורמה לדבר על הדברים, לדחוף מתחת לסבבה גם איזה כמה מסרים... אז סובבו את הגוף, תרקדו בלי לחשוש, ובסוף, אינשאללה, יזוז לכם גם הראש. לא נפסיק עד שנראה תנועה במאה אחוז... אנחנו מזמינים אתכם לזוז, אנחנו מזמינים אתכם לזוז" ("לזוז", הדג-נחש).
קיר גרפיטי בפסטיבל בשקל
