אוונגארדיסט בלי אוונגארד

פנחס כהן-גן ופרס ישראל

בשנים בהן היה פנחס כהן גן, שזכה השבוע בפרס ישראל לאמנות, פעיל באמנות המקומית, הוא חשב ועשה פעולות, אותן ניתן להבין היום, במבט לאחור, כדקונסטרוקציה לשדה האמנות ולמיקומו ב??פ?וליטי. פעולותיו המושגיות, העברת מים מתוקים לים המלח, הצגת תחריטים ברפת של קיבוץ נירים, התמקמות באהל במחנה הפליטים ביריחו (שנות ה 70 של המאה שעברה), מצביעות על מעמדה של העשיה בגבול, בסף שהתגלה לו בשדה האמנות. כאמן מושגי עורר כהן גן שאלות א?פייניות לשלהי המודרניות, בה ניתן היה עדיין לחשוב שלאמנות יש תפקיד חברתי, ביקורתי, פוליטי. מה שעמד שם למעשה על הפרק היה ברור היחס הקשה בין האמן לבין החברה:  מעמדה של האמנות כדקונסטרוקציה, כניסיון להעמיד את אי ההסכמה ו"לדבר ביותר מלשון אחת", כפי שכותב ז'אק דרידה (זכרונות לפול דה-מאן, 1988).
במקביל לדרידה וללא כל קשר עימו, עבד כהן גן על שאלות של מו?פ?רו?ת גבול, מיקום ואי מיקום, וחשב שאמנות, כמו הדקונסטרוקציה עבור הפילוסופיה, היא עשיה שמהותה נטילת סיכונים: הפרת שלוותו של הלוגוצנטריזם השיפוטי, בירור הפעולה האסתטית מעבר לדיכוטומיה ולדואליות, ביקורת כל מה שמבקש להתמקם, להתמסד, כמחוז, כאמבלמה מקובעת. לעומת הדקונסטרוקציה שעניינה לשון, עניינו של כהן גן הוא להציב את העבודה הפיזית, הידנית, כמה שיאפשר לו להטיל ספק בהגמוניה של הטקסט, בהגמוניות של השיפוט. כהן-גן פועל מהגוף, פועל על הגוף, מציב את הגוף כמפגש בין כוחות, והגוף, מצדו, מעמיד את יצירתו במקום אחר, שונה מהאמנות המודרנית והפוסט מודרנית כאחד. גופניות זו מציבה לא פעם את עצמה כעקרונית וכחשובה עוד יותר מהעבודה עצמה, כאילו היא אומרת – העבודה אינה אלא רכיב העברה. העברה זו מעמידה שאלה "חוץ" אמנותית המאפילה על היכולת לגשת אל העבודה הפרטית ואינה הופכת את עצמה לנגישה, או למובנת; אין כאן מניפסט להצגה בפשטות.

כהן-גן הגוף מעמיד את העבודה כתוספת לגופו שלו, כהרחבה, כעדות מצולקת, ובמובן זה העבודה היא יותר כלי מכל דבר אחר, יותר ממכשיר, יותר מ"יצירה", היא סימן; כלי שנוצר כסוג של המשך, מבע גשמיותם המתפשטת של אברי הגוף המאוגדים תחת המונח "הגוף שלי", מונח שאיבד את המשמעות היסודית. נוצר מרחב גופני חדש, מורחב, מושטח, מעוקם, תמיד בנטיה אל עבר מקור או מרכז בלתי נוכח, מרחב המכיל לא רק את גופו שלו עצמו, לא רק את העבודה הקשורה תמיד לאבריו, אלא גם כל מה שמתחבר למרחב הקרוב והמלוכד הזה, מבפנים החוצה וחזרה פנימה. כהן גן מצליח לחרוג  ולא להתמקם היכן שמבקשים למקם אותו, ערעור המוצא את עצמו בביניים, באמצע, כאמצעי המכיל בתוכו משהו הדומה לציור, לפעולות, לאובייקטים, שמעולם אינם מתקיימים בזכות עצמם, וטוב שכך. היצירה שלו היא תמיד מה שגולש, מה ששופע מחוץ ומעבר והרחק מהיצירה עצמה, וכמו הדקונסטרוקציה, חשף כהן גן בעיקר את תנאי אי האפשרות של האמנות כמה שמבקש לקחת חלק במרחב הפוליטי, המחשבתי, אבדן ערכם של הכוחות הפועלים והמפעילים את השיח. אמנותו של כהן-גן, שהמשפט שניהל נגד בצלאל היה חלק ממנה, מרתקת באופן בו היא מאגדת סביבה את המרחבים הבלתי אפשריים לחיבור, מצביעה על כשלון המבע והופכת אותו למרחב אישי, לפעולה המעמידה את האמן עצמו במרכזה של תנועה צנטריפוגלית, שבסופה שגעון ואיבוד עצמי לדעת.

ואכן, גם אם בנימוקי השופטים המלומדים נעלמת הבחנה עקרונית זו על האיבוד עצמי לדעת של האמן באמנות שלו, יש להציבה במרכז המחשבה על השיטה של כהן-גן, שמועדה אינו רק היצירה והפיתוח השיטתי שלה לאורך השנים, אלא ההתמדה המשוגעת של איסוף וביצור של הכל סביב הגוף, סביב האנוכי, הגוף הפרטי. השגעון של האמנות, אותו מייצג כהן גן הוא מה שמזכה אותו כאן בפרס, שכן הוא מה שמאפשר להציב את המעשה כעקרוני, גם עבור חברה המבקשת להתעלם ממנו, להתכחש אליו, להסתיר אותו במרתפי האמנות ובחצרות האחוריות של העיר. האמנות הזו צועקת את צעקת האדם הנופל, המעורער, האדם החשוף קשה היום, נאמנות שהובילה לדחיקתו של כהן גן מהמרכז, כביטוי למה שאי אפשר היה להתמודד עימו: השגעון המיוחד במינו של האמנות, למרות התנאים כהתנגדות, מציבים עתה את הפעולה הד-קונסטרוקטיביסטית כהזרה מתמדת מכל דבר אחר, כאחרות עצמה.
אחרות זו, המתחברת ולא מתחברת עם שיח האחרות, לא ששה להתכופף תחת אף אחד מהשיחים המנרמלים של האמנות המקומית (השיח המזרחי, השיח הנוודי), והיא הצליחה לחמוק מכל אכסדרה שהיא, מנחמת ככל האפשר. אין שיח בתוכו יצירתו של כהן גן מדברת. היא כופפה עצמה והפכה ליצירה אוניברסלית-פרטיקולרית, דהיינו, יצירה החומקת מהסובייקט ומתמקמת אי שם במרחב הביניים הבלתי מוגדר, שבין האני והלא אני, בין העצמי והאבדון. השגעון של כהן-גן הוא המהות המייחדת את עבודתו, את פעולתו, והוא הע?צמה המצדיקה את הענקת הפרס לאמן שכבר מזמן אינו "אמן מרכזי משפיע על האמנות המקומית", אלא הוא דווקא אמן שכמעט ונשכח. כהן גן, המזהה את עצמו לפי דבריו, כמי שגילה את "הרצון לבנות גוף יצירה המסתמך על תיאוריות אוונגרדיסטיות..." מי שממציא את ה"עצמי" פעם ועוד פעם מחדש, נשאר אכן אמן אוואנגארדיסט, בעולם בו האוואנגרד חי את כשלונו ואיבד את משמעותו.

פורסם בהעיר, 29.2.08