מאפר האפוקליפסה: אוטופיה

הדקונסטרוקציה של העולם כבר נעשתה; הגיע הזמן לבנות אותו מחדש

ניו-מדיה: טכנולוגיה וכוח

פתיחת "2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק מציגה את פריצת הדרך הטכנולוגית הראשונה: עצם כבדה, מנוקה היטב משאריות בשר, הופכת במחי חבטה אלימה לנשק הראשון. הלום ניצחון ושיכור מדם, הקוף הקדמון משליך אותה באוויר; כמה מאות אלפי שנים חולפות, והעצם מתגלגלת בתחנת חלל הסובבת לה מעדנות בריק הבין-כוכבי.
מבחינת קובריק, אלו הם דברי ימי האנושות ודברי ימי הטכנולוגיה המשרתת אותה: מאז המקל הראשון שהאריך את טווח אצבעותיו של אדם שביקש להגיע למזונו, הטכנולוגיה משרתת יחידים המתחרים ביחידים אחרים. מאז הסלע הראשון שעזב את אצבעותיו של משליכו ורוצץ גולגולת, הטכנולוגיה משמשת להגדלת רווחיהן של קבוצות קטנות ותאבות כוח.
אבל יש גם מודל אחר. יש שרואים את הטכנולוגיה לא ככלי המבקש להעצים יחיד על חשבון אחר, או להעלות מעטים לכוח באמצעות החלשתם של הרבים, אלא דווקא ככלי שכוחו ביכולת להעצמה קולקטיבית. 
 

הדחף לחופש

הוויכוח והמאבק על פניה של הטכנולוגיה – מודל התחרות מול מודל שיתוף הפעולה – נוגעים למדיה ולמדיה-אקטיביזם ממש כשם שהם נוגעים לחרב, לרובה או לפצצה. "עולם וירטואלי הוא אפשרי" של לאבינק ושניידר מ-2002 [שתורגם עבור "מארב", וניתן לקרוא כאן] הוא מקום טוב להתחיל בו.
כותרת המאמר אופטימית במידה כמעט אקסהיביציוניסטית, ומנוגדת במידת-מה לתוכן העגום-משהו, שרובו פקפוקים באפקטיביות של אמנות המדיה החדשה ובאפשרותה להגשים את שאיפותיהם הגבוהות של האקטיביסטים.
רק שנתיים חלפו מאז שפורסם המאמר המדוכדך הזה, והנה נדמה שהמדיה החדשה הגלובלית מתחילה להתעורר משנת החורף שלה. העלייה הן במספרן של יוזמות טכנו-תרבותיות והן באיכותן, כמו גם הגידול בתמיכה המוסדית שהן זוכות לה, מעידים על חשיבותו של השינוי הזה. כדוגמאות אפשר להביא את הרשת החברתית המסתעפת של PlaNetwork, את יוזמת Creative Commons לכינון זכויות יוצרים אלטרנטיביות ואת פרס Digital Communities החדש של Ars Electronica. ואלה רק כמה מהדוגמאות הבולטות יותר.
הכוח שדוחף את התנועה קדימה הוא כוחה של ההפריה ההדדית בין אמנים, אקטיביסטים, טכנולוגיסטים, מדענים ותיאורטיקנים. על הקרקע הפורייה של טכנולוגיות הרשת נבטו יצירי כלאיים נפלאים, שרגליהם נטועות במגזרים רבים ושונים של החברה. הם רוצים לשחרר את זרם הרעיונות והאנשים מעולמם המוכר והעגום של מבני הכוח הרגילים והמקובעים.
בפסקה האחרונה של מאמר שכתבו לאבינק ושניידר מאוחר יותר, "Reverse Engineering Freedom", הם מעבירים מסר זהיר של אופטימיות מחודשת. "פוסטמודרניסטים", הם כותבים, "ביצעו דקונסטרוקציה של העולם; השינוי שלו תלוי בנו. אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומנו. אנחנו לא מאמינים בעלייתה האוטומטית של אוטופיה מאפרה של האפוקליפסה. חובה לחשוף בהתמדה את יחסי הכוח, אבל אין פטור מהכורח לקום ולפעול. הדחף לחופש הוא דחף שאין להתנגד לו... חופש ככוח חיים שאין לצמצמו לכדי הדרישה לצרוך ולרטוריקה של הכלכלה...".
את "עולם וירטואלי" ניתן לראות כממוקם בנקודת השפל של הדקונסטרוקציה; הקול החדש הזה, לעומתו, הוא חלק מהתעוררות פוסט-דקונסטרוקטיביסטית, המחזירה את מלאכת הבנייה מחדש לידיו של כל אחד.

המגזר הרביעי

השאלה אם עולם וירטואלי הוא אפשרי או לא כבר אינה רלבנטית. קיומו של העולם הווירטואלי הוא עובדה מוגמרת. השאלה היא איזה חלק הוא תופס במציאות שלנו.
ד"ר יעקב הכט, חוקר עצמאי שעוסק בנושאים הקשורים לתרבות דיגיטלית, דן באופיו של האינטרנט במאמרו "הדמוקרטיה ברשת והמרחב הציבורי הווירטואלי כמגזר רביעי". המגזר הרביעי הזה, הוא טוען, מיוחד בשל אופי היחסים שלו עם המגזרים הכלכלי, הממשלתי והאזרחי. בחלל הייחודי שלו, טוען ד"ר הכט, יכולה להתקיים קהילה שאינה נתונה למגבלות "העולם האמיתי". את החופש המיוחל, הוא טוען, יכולים להבטיח הפרוטוקולים החברתיים הפתוחים שמכתיב אופיה המרושת והבלתי הייררכי של התקשורת המתווכת באמצעות מחשבים. טכנולוגיות תקשורת חדשות מאפשרות צורות חדשות של שיח. "המרחב הווירטואלי", כותב ד"ר הכט, "אינו שיקוף ושכפול של מערכות הכוח, המוסדות והתנועות החברתיות המאפיינים את חברת האוף-ליין המוכרת. לכן מתאים המרחב לקיים בו שיח מתמיד לפחות ברמת התודעה, ללא כבלי כפייה חברתיים".
הכט מציג גרסה מעונבת יותר של האידיאולוגיה שהניעה את ג'ון פרי ברלו (המוכר גם כתמלילן של הגרייטפול-דד, ולאחרונה גם בזכות פעילויותיו עם ה-Electronic Freedom Foundation) לכתוב את הצהרת העצמאות של הסייבר-ספייס, שהתפרסמה בפברואר 1996. ברלו שהה בשווייץ בזמן כתיבת המניפסט – עובדה שאולי סיפקה השראה להנפת האגרוף האידיאולוגית שלו בפני הישויות התאגידיות, האמריקאיות באופיין.
המניפסט של ברלו עורר תחילה הדים רמים בקהילת התרבות המקוונת, אך פקיעתה של בועת הכלכלה החדשה לא היטיבה עם שגרירי אופטימיזם החלוציות המקוונת. תפישת ה"עולם חדש מופלא" זכתה בקיטונות של לעג קר  – אך ההדים המשיכו להתגלגל, ועם תום תקופת ההתפכחות והאכזבה שינס הנט-אקטיביזם את מותניו ויצא לבחון את המצב מחדש.
זהו השלב שבו נכנס לתמונה "עולם וירטואלי הוא אפשרי" הסקפטי. את המאמר הזה צריך לראות בהקשר תהליכי: לא ביקורת העומדת בפני עצמה, אלא חלק מניסיון מתמשך לבחון אסטרגיית פעולה. כפי שלאבינק ושניידר מזכירים לנו, כדי להיות אפקטיבית, האסטרטגיה הזאת חייבת להתמקד בהקשר העכשווי.
"תרבות האינטרנט הביקורתית", נכתב במאמר, "מוכנה לשלב הבא שלה. הרשת כבר אינה יקום מקביל; היא המצב הגלובלי – העולם שאנחנו חיים בו". 
 

החופש נמצא בגבולות

הסיבוב העקר של גלגלי היצירה, זה שתואר ב"עולם וירטואלי הוא אפשרי", מספק מוטיבציה לחיפוש אחר מקור השיבוש – והחיפוש מוביל למסקנה מעניינת, בדיעבד אופטימית, ובמבט ראשון לא נעימה: אמצעי התקשורת החדשים הם חלק מהותי מהמציאות הגשמית המוכרת והמוגבלת. הם אינם נפרדים ממבני הכוח שלה, ואינם נקיים מהפוליטיקה שלה.
דווקא החולשה-כביכול הזאת עשויה להתגלות ככוחה הגדול של התרבות הביקורתית. אם נרצה להשיג עוצמה והעצמה של ממש באמצעות טכנולוגיות התקשורת החדשות, אנחנו חייבים להיפרד מהאשליה הנעימה האומרת שכבר הצלחנו להשתחרר ממגבלות הפוליטיקה והכוח.
פעם ראיתי במושג digital divide, "ההפרדה הדיגיטלית", אמירה פשטנית שאומצה בקלות יתרה על-ידי אלו שפשוט לא הבינו עד כמה הטכנולוגיה החדשה מהפכנית. עכשיו אני מודה שיש בקלישאה הזאת אמת חשובה, אם כי אולי הפוכה מזו הניכרת במבט ראשון. נביאי הזעם שיצאו נגד האופטימיות הטכנולוגית החדשה צדקו בה במידה שטעו. אי-השוויון בנגישות לטכנולוגיה אמנם נעוץ באי-שוויון בעולם החברתי-כלכלי – אבל ההכרה בעובדה הזאת אינה מחייבת אותנו לחשוב שזוהי תכונה מובנית של הטכנולוגיה. אזרחי הרשת מקבלים את ההפרדה כחלק מעסקת חבילה שמבטיחה להם חופש בגבולות הדיגיטליים ה"משוחררים מכבלי המציאות"; הניסיון לבקש מפלט מפוליטיקת הכוח של העולם הגשמי מאיים להותיר את האקטיביזם כלוא בגבולותיו של עולם הרעיונות.
השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד מעלייתה ונפילתה של הכלכלה החדשה הוא שהעולם המקוון והעולם הגשמי מעורבים זה בזה, ושאשליות הן רק אשליות – גם אם המחזיקים בהן הם הכוחות החזקים ביותר בחברה. התעלמות מהקשריו של העולם הבלתי מקוון – חומר הגלם שממנו עשוי העולם הווירטואלי – פירושה ויתור על היכולת לבצע בו שינוי מהותי. מי שמתעלם מכך מפקיר את שדה הפעולה לחסדיהם של בעלי השררה הכלכלית והפוליטית, שרעבים ליתרון תחרותי ומשתמשים במשאביהם העצומים כדי להבטיח שהטכנולוגיה תיוותר שלהם בלבד.
 

השינוי: במבנה

הפרספקטיבה הקלאסית מאמינה שכדי להבין את הטכנולוגיה, מספיק לקרוא מדריך למשתמש. הדטרמיניזם המסוכן הזה ממקם את הטכנולוגיה מחוץ להישג ידה של החברה.  הגישה שלפיה המרחב הווירטואלי חותר לחופש ולדמוקרטיה אמיתית על-ידי שחרור ממערכות הכוח השמרניות היתה שלב חיוני, אבל הסיפור לא מסתיים בה. השלב הזה היה תחנה בדרך למימוש פוטנציאל השינוי הטבוע בשיח בין החברה, התרבות, הפוליטיקה והטכנולוגיה המתפתחת.
לאחר זמן האידיאולוגיה הבוערת, הגיע עת האכזבה. וכעת אנחנו מתפכחים מהאכזבה. האידיאולוגיה אינה פסולה – אבל כדי לממש אותה, צריך לרתום אותה לכבלי המציאות. חייבים להבין את זה: החתירה לחופש הפרט לא יכולה להיות מנותקת ממערכות הכוח שנמצאות מחוץ לעולם הווירטואלי. הגיע הזמן להשלים את חצי-הצעד הקונספטואלי שנעשה, ולהבין שבכוחה של החברה לא רק לעצב את טבעה של הטכנולוגיה, אלא לעצב גם, באמצעותה, את אופן השימוש  בה – ואת אופיה שלה עצמה.
הטכנולוגיה המרושתת חושפת מציאות שמבטיחה יתרון תחרותי לכוח שיתופי  – אבל היא מכסה לא פחות מכפי שהיא חושפת, ובכך מאפשרת למבני כוח הייררכיים ומונופוליסטיים לחזק את עצמם. חובתה של החברה המרושתת לבצע בדיקה עצמית מתמדת, ולבחון בהתמדה את אופיים ואת פניהם המשתנים של מבני הכוח. לכל פעולה מקושרת ומרושתת יש השלכות לא רק ברשת הדיגיטלית, אלא גם בחברה שבה זו מתקיימת.