בחירה מאונס

כיצד לצאת מתוך המבט הרגיש והמורכב לפעולה, לעשייה ולהחלטה

היקפה של תופעת הזנות ענק. אלפי נשים נסחרות, מאות אלפים צורכים שרותי מין ועשרות מיליונים רבים של שקלים מחליפים ידיים. הזנות נוכחת-נפקדת בחיינו: השפה רוויה בה וכך גם האמנות אך הנשים והגברים האמיתיים הועלמו מן המרחב הציבורי, הם מהלכים ביננו שקופים, תמיד מישהו אחר, רחוק, נעלם. זונות, מעצם הגדרתן, נידונות לסטיגמה חברתית קשה, הן מנודות מהחברה השפויה, התקינה ומקוטלגות כהתגלמות כל שהוא רע, חלש ורקוב. הן אחרות – רוסיות, נרקומניות, קוקסינלים. מבט מעמיק מגלה תמונה מגוונת הרבה יותר, נשים שנולדו פה או במולדובה, נרקומניות שחיות ברחוב ונשים שמרויחות משכורות מקבילות לבכירים בשירות הציבורי. בין אם הן מכריזות שהן עושות זאת מבחירה ובין אם הן נדחקות לכך בשידול, סרסרות או כל לחץ נפשי או כלכלי אחר, הן נאלצות לחיות עם כתם ההוקעה החברתית שדובק בהן לכל חייהן. צרכני המין גם הם מועלמים או מיוצגים כאחרים – ערבים, דתיים או עובדים זרים וגם פה כל מחקר מצביע על חתך רוחב של החברה הישראלית – ילידי הארץ, חילונים, דתיים, עובדים זוטרים ומנהלים בכירים, עצמאיים, אמנים, מפורסמים כולם הולכים לזונות. אבל בחיים החברתיים היחס לזנות דו פרצופי, העוסקת במין היא “זונה” כלומר מקוללת, ואילו הצורך את שירותי המין הוא “לקוח” כלומר כזה הפועל במסגרתה של תרבות צריכה נורמטיבית.

הדיון הציבורי על הזנות סובל מאוד מאותה העלמה ויחס כפול. מצד אחד הוא נוגע ברמה פילוסופית כמו גם פרקטית, בשאלות עמוקות הנוגעות בחיינו – מה מותר ומה אסור? מה הם גבולות חופש הפרט? ומצד שני הוא סובל לרוב מחלוקות בינאריות גורפות היוצאות מהשקפת עולם ברורה ומציאת פיתרון אחד – מיסוד או מיגור. לרוב נעדרים מהדיון הזה הקולות של הנשים עצמן. התערוכה הינה נסיון לייצג ולו חלק מהמורכבות העצומה של הנושא תוך העברת המבט מאותו הדימוי הסקסי, המגרה, אל המנגנונים החברתיים המאפשרים את העלמתה של מצוקת חייהן של הזונות מסדר היום הציבורי, ואל הכוח המניע של הזנות והסחר בנשים, קרי הלקוחות. ניסינו לייצר מבט רגיש, שמכיל את המורכבות, שלא נכנע לדיכוטומיות מוסרניות ומשקף את הכאב והסבל האמיתיים מאוד שקיימים גם באותו רחוב וגם בדירת הפאר.

דבר אחד שנראה לנו ברור הוא האחריות המוטלת על החברה למצב הזונות כלומר למצבן של הנשים האמיתיות ובהכרה בצביעות הקיצונית שבה מתיחסת החברה לזנות כמו גם לזונות. האחריות הזאת היא לשינוי הסטיגמה והכללתן מחדש במערך החברתי כשוות. יצירתם של תנאים חברתיים כלכליים נאותים לנשים יאפשר אולי, בעתיד, לדבר על קיומה של בחירה חופשית לנשים שמוכרות את גופן לפרנסה. הקושי האמיתי והשאלה המיידית שלפנינו הם כיצד לצאת מתוך המבט הרגיש והמורכב לפעולה, לעשייה ולהחלטה. 

עבודה של אורי רדובן, מתוך התערוכה

פתיחה: יום ו', 17.8.07, 12:00, בגלריה ברבור - שיריזלי 6, נחלאות, ירושלים.
משתתפים: אריאלה אזולאי, איתן בוגנים, חנה בן חיים, נועה בן שלום, לילך בר עמי, ורד דרור, יוסי דברה, לאה גולדה הולטרמן, ניצן המרמן, יואב וייס, מאשה זוסמן, נילי טל, גליה יהב, אריה כאן, נעמי לבנקרון, לינדה ס., לורן מילק, אבי סבח, ינאי סגל, נועם פרידמן, חגית קיסר, אורית קמיר, אנט קליינפלד ליסאוור, שולה קשת, אורי רדובן, עתליה שחר, אורה ראובן, רועי רוזן, איילת שמעוני, מוקד סיוע לעובדים זרים, “אנחנו שוות”, מכון “תודעה”.

צילום של נעה בן שלום, מתוך התערוכה