ראי ראי (את) שעל הקיר

"לראייה שלנו יש מאפיינים היסטוריים, תרבותיים וחברתיים. הראייה שלנו היא תוצר של פרקטיקות שנלמדות ומתורגלות בסיטואציות שונות. לכן, על מנת לראות,  עלינו להתעלם מהסביבה המיידית שלנו", כותב ג'ונתן קריירי (Crary) בהקדמה לספרו "Suspensions of Perception".  למשל, על מנת לראות  את תל אביב כעיר העברית הראשונה עלינו להתעלם משרידי הכפרים הפלסטיניים שבה. הכפרים הם כאן, הם חלק מהמרחב בתוכו אנו מתנהלות אבל פעמים רבות הם שקופים לנו. קריירי מדבר על סוג מיוחד של קשב חזותי שנדרש על מנת לראות , שהרי לא מספיק להציב את העיניים מול קיר בצומת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול  על מנת לראות שם את הכפר סומייל.
כמו בתל אביב של היום כך גם בחוף אכזיב של שנות ה -70, הרגע שצולמה התמונה שהפכה לגלויה נשלחה על ידי אישה שיצאה לנופש לנכדות שלה בירושלים. בפריים הקדמי של הגלויה נראות שלוש נשים בבגדי ים, יושבת על אבנים רגליהן במים והן מביטות קדימה אולי אל אופק קו המים. בפריים האחורי של הגלויה ניתן לראות כי הן, כמו הנופשים האחרים או כמו אותה אישה שכתבה את הגלויה, יושבות בתוך אתר מרשים מאוד,  הן יושבות בתוך מבנים שהיו פעם כפר פלסטיני. 
גם בצילום של קלוגר זולטן מ-1949 שמופיע בתוך אתר "אוסף התצלומים הלאומי" הכפר נראה בחלקו האחורי של הפריים ומופיע כמו בגלויה בטקסט הקצר שמלווה את התמונה. בבואו לצלם את העולים החדשים ראה הצלם גם את הכפר "הנטוש" שניצב באלכסון לקבוצת הילדים הרוקדים. מה הוא חשב? או מה חשבו העולים החדשים על הבתים אליהם הוכנסו? מה ראו שם?
כך, גם בצילום של אשכר כהן אלדן, נראית קבוצה של נשים שרוקדות בחג קיבוצי כשמאחוריהן ניצב "בית השייח", עדות לחיים הפלסטינים שהיו פעם במקום. כהן אלדן, מבקשת, אולי בניגוד לצלם שמתעד את האירוע ומופיע אף הוא בתצלום, לשאול שאלות לגבי היחסים שנרקמו בין אנשי הקיבוץ לבין אותו מבנה שהפך במהלך השנים לתפאורה הכרחית כמעט של טקסים קיבוציים.
עודד שמשון מציב את מצלמתו בצידו השני של כביש. המצלמה, בניגוד למכוניות שנוסעות על הכביש סטטית. היא מישירה מבט אל שרידים של כפר שמופיעים בצד הכביש. שמשון מסרב להפוך שרידים אלה ל"חלק מהנוף" ומתעקש לראות ולהראות.
הצילומים של אחלם בסול מתעדים מבנים פלסטינים שמתקיימים במרחב הישראלי, מבנים שהיו חלק מיישובים פלסטינים שהפכו להיות יישובים ישראלים ומשמשים כיום את התושבים היהודים של אותם מקומות. בתצלומים ניתן לראות מבנים ששינו את ייעודם ורק בתצלום אחד השריד הוא לא מבנה אלא אתר של פעולה: תפילה של שלושה גברים, שמתפללים במקום שעמד פעם מסגד הכפר.
העבודה של פריד אבו שקרה מדמה את הבובות העזובות למולדת. אבל זו מולדת שנתונה במיכלים, עגלות עם גלגלים שמצד אחד חונקות אותן ומצד שני מאפשרות להן לנוע ולהימצא בכל מקום. אבו שקרה לא מתבונן במקום ספציפי אלא במושג. הוא מנסה לראות ולהראות את המולדת בצורה אחרת.
צחי אוסטרובסקי מצלם פעמיים את אותו מקום, מאותה זווית. בפעם ראשונה מתבונן אוסטרובסקי במקום בתור נער ורואה אולי פריים יפה, רומנטי של הריסות בעיר. בפעם השנייה, עשרות שנים לאחר מכן, הוא מתבונן מחדש בתצלום ורואה בו את הכפר מנשייה ויוצא להתחקות אחריו לחפש אותו בתל אביב.
הראייה, אותה מציעה התערוכה מציבה ראי שדרכו אנו לא רק מתבוננות בשרידי הכפרים אלא גם בעצמנו. ראי שמחזיר מבט ושואל האם ראית? שמצווה ראי! התערוכה היא הצעה לראות: לראות את העבודות התלויות על קיר הגלריה ולראות את הקירות של הכפרים הפלסטינים שנמצאים סביבנו, להתחקות אחרי האופן שבו העבודות השונות מתבוננות ואחרי האופן שבו ניתן להתבונן מחדש במה שאנו רגילות כבר לראות. התבוננות זו דורשת הפעלה של קשב חזותי מסוג אחר, כזה שלוקח אחריות על המבט, על מה שרואים ועל מה שלא, על הסביבה המיידית שלנו, ועל מי שאנחנו.

אחלם בסול - צילום

ראי ראי (את) שעל הקיר: אחלם בסול, אשכר אלדן כהן, עודד שמעון, פריד אבו שקרה וצחי אוסטרובסקי. 
גלריית זוכרות - אבן גבירול 61, תל אביב
03-6953155