במעלה הפיגום נשמעו פרצי צחוק פרועים; מישהו אמר שכשהחיילים יראו את העץ הענק שציירנו, הם יעקרו מיד את כל הבניין
זה היה דבר טוב מאוד, ודבר רע מאוד.
סוזן ואני בכלל לא ציפינו שירשו לנו להיכנס לעזה. כל החברים הפלסטינים שלנו אמרו שזה בלתי אפשרי, וממילא מסוכן מדי – ובכל זאת אנחנו כאן, עוברים את המחסום המזדיין הזה עם מזוודה של כמעט מאה קילו של צבע אקרילי וכשלושים מברשות. האופוריה שאחזה בנו בבוקר המזרח-תיכוני החם הזה, מלווה בפליאה נעימה על עצם היכולת להיכנס לרצועה, נעלמה עד מהרה כמו מים שנשפכים על החול המדברי.
אלוהים אדירים... אנחנו נכנסים לעזה.
מחסום ארז
זה כמה חודשים שהממשלה הישראלית צרה על עזה עם הפגזות יומיומיות, התנקשויות ממוקדות, הריסות בתים ומתקפה כוללת על האוכלוסייה המקומית. אף אחד – אף אחד בכלל – לא מורשה להיכנס לעזה או לעזוב אותה. המחסום, שבימים "כתיקונם" שוקק עובדים פלסטינים שיוצאים לעבודה או חוזרים ממנה, נטוש. סוזן ואני היינו בין גרגירי החול האחרונה שעברו בשעון החול והבטון הזה (הוא דומה למחסומים שברכבת התחתית של ניו-יורק, רק עם הרבה תיל ובחור צעיר שמכוון מכונת ירייה לראש שלך).
נוף מבניין בן 16 קומות בעיר עזה
הרצועה היא כלא פתוח, רווי המון אדם צפוף. היא אחד מהאזורים הצפופים ביותר בעולם, ובשמיה מזמזמים מסוקי אפאצ'י ומטוסי F-16 (תוצרת ארה"ב כולם) כמו צרעות מתכת טרופות דעת.
את הלילה הראשון בילינו עם משפחה שמתגוררת, עם ארבע בנותיה, בבניין של 16 קומות בעיר עזה (סוזן התיידדה איתם בביקור קודם, לפני שנים). אב המשפחה, נאסר, סידר לנו מגורים עם אמו בת השבעים בבית-חנון, כפר סמוך שהיה נתון תחת מצור של ממש בארבעת השבועות האחרונים. לפני חודש נכנס הצבא לכפר היפה הזה, על כרמיו ופרדסיו. הבולדוזרים המזדיינים הורידו כל גפן וכל עץ תפוז, לימון או אשכולית. כל אחד ואחד מהם.
(איתנו בחדר, במהלך שלושת הלילות שלנו בבית-חנון, שהה עץ תפוז צעיר בעציץ חרס גדול. האם זה העץ האחרון ששרד בבית-חנון, והוחבא עכשיו בקומה השנייה? בדיקה מדוקדקת גילתה שרשרת דקה, מוזהבת, כרוכה סביב הגזע, מחברת אותו כלאחר ייאוש אל הרצפה. שלושה לילות ישנתי והעץ הצעיר הזה לרגלי).
מוקדם יותר החודש הצבא הפציץ ו/או מחה בבולדוזרים כארבעים בארות בכפר (אזור בית-חנון בורך במירב מקורות המים התת-קרקעיים בעזה).
איש אינו מורשה להיכנס אל הכפר, ואיש אינו מורשה לעזוב את הכלא הזה, כלא שבתוך כלא, וסביבו חיילים עם טנקים, בולדוזרים והליקופטרים מסביב לשעון.
הבולדוזרים המזדיינים הורידו כל גפן וכל עץ תפוז, לימון או אשכולית.
כל אחד ואחד
עם שחר העמסנו את מזוודת הצבע הכבדה להחריד על עגלת עץ רעועה שחמור רתום אליה. בשקט-בשקט, באין רואים, חמקנו אל תוך העיר. גוויות עצים היו פזורות בכל. מראה נורא. זעוות מלחמה. ענבים קמלים על הגפן, תפוזים מאבדים את צבעם הכתום לטובת חום מאובק תחת שמש שצבעה לבן צורב. הכפר, שהיה במשך שנים ביתה של קהילה חקלאית משגשגת, הפך פתע למדבר. בית-חנון, שנודע פעם למרחוק בתוצרתו המתוקה, הופשט בן לילה עירום ועריה.
כל מי שפגשנו בשלושת הימים הבאים היה בבירור שבור לב. המום. שטוף יגון מכדי לחוש כעס. מלא צער מכדי לחוש זעם.
בינתיים.
הקרקע עוד היתה לחה מדמם של 26 גברים צעירים שנעקרו, כמו העצים, בדמי ימיהם.
ארגמן מלכותי שהיה לצהוב מדברי.
פגשנו את מנהל מרכז הנוער המקומי, בן-דוד של המשפחה שאירחה אותנו בעזה. גבר נאה, כבן גילי, שקווי סבל נחרצו בפניו השמיות החמות. מדי יום היה אחראי למאות הנערות והנערים שעברו שם יחפים.
מובן שאין הרבה שהוא – או מישהו בכפר – יכול לעשות, חוץ מאשר לדאוג ולהמתין. מה יעשה הצבא הישראלי עכשיו (עם גיבוי איתן של בוש ושל קרי)? ישלח את הבולדוזרים בבתים? ירעיל את הבארות? יפציץ מהאוויר את דרכי העפר והחול של הכפר, את עציו העקורים, את חמוריו ועדרי העיזים שלו? מצית סיגריה בסיגריה, הוא הסכים לתת לנו לארגן ציור קיר לחזיתו של מרכז הנוער.
פיגום חפוז הוקם לצד הבניין בן שלוש הקומות. מיד התחלתי לרשום, בפחם, את קווי המתאר של עץ עצום שענפיו נשלחים אל הגג ושורשיו אל הקרקע.
ברקע נשמע הרט-ט-ט-ט-ט-ט של מכונות הירייה, כתמיד (מדי כחצי שעה, ביום ובלילה), וסוזן ואני מזגנו דלי גדול של ירוק וירידיאני – תמיד צבע טוב לעלים – והושטנו מברשות לצוות המתבגרים האנרגטי, שחבריהם ואחיהם נהרגו לפני ימים מעטים. ערבבתי פחית של כתום-ענבר עם מעט צהוב-חול, וצבעתי את הגזע העבה שסביב הדלת הקדמית. כל מי שייכנס לבניין ייכנס אל תוך גופו של עץ עתיק, עצום מידות. מעל ראשי, טאלב, סמיר, מחמוד וסוזן צבעו את עלי העץ בלהט כזה, שהירוק הווירדיאני אזל להם עד מהרה. זין. ידעתי שהייתי להביא יותר ירוק וירידיאני.
מעל ראשי, טאלב, סמיר, מחמוד וסוזן צבעו את עלי העץ בלהט כזה, שהירוק הווירדיאני אזל להם עד מהרה. זין. ידעתי שהייתי להביא יותר ירוק
ערבבתי כחול-קובלט וצהוב-אוכרה, קיבלתי גוון זיתי משונה, וחזרנו לעבודה עם די ירוק כדי לסיים לצבוע את כל העלים.
במעלה ובמורד הפיגום נשמעו פרצי צחוק פרועים; מישהו התבדח על כך שכשהחיילים יראו את העץ הענק הזה, הם יעקרו מיד את כל הבניין.
אחרי ארוחה חפוזה על הרצפה מחמוד החל לתופף בקול גדול על תוף נישא דמוי שעון-חול, ופתאום היינו כולנו על הרגליים, רוקדים בהיסטריה לצלילי הקצב המוזר והמוכר להפתיע.
ואז חזרנו לעבודה. עונג מיוחד ושימת לב מיוחדת היו כרוכים בצביעתם של התפוזים הגדולים והבוהקים שצמחו, גדולים ועסיסיים, על כל ענף.
עזה הכבושה,
5 באוגוסט 2004
האמן אריק דרוקר ביקר בארץ עם ד"ר סוזן גרין, פסיכולוגית ואמנית קהילתית, במסגרת פרויקט "לשבור את השתיקה". במסגרת הפרויקט ציירו השניים ציורי קיר עם ילדים וצעירים פלסטינים, בניסיון לעורר מודעות למורכבותו של הסכסוך הציוני-פלסטיני. במהלך הביקור בעזה ובגדה לא הסתירו דרוקר וגרין את מוצאם היהודי.
את הציורים של אריק דרוקר (www.drooker.com ) אפשר לראות על שערי מגזינים רבים, בהם ה-Village Voice וה-New Yorker. הוא הוציא ארבע ספרים שעליהם זכה בפרסים רבים, ואייר עשרות פוסטרים פוליטיים ועטיפות לאלבומים, בהם ללהקת Faith No More.
הציורים של דרוקר הפכו לאייקונים עממיים של תנועות לשינוי חברתי, מעין אימג'-בנק לעניים. בקומיקס שלו הוא מבקש לשקף את המציאות האורבנית הקודרת והשלטונות הדורסניים, ועם זאת להביע חמלה לאדם הפשוט ותקווה ואופטימיות באשר ליכולתנו למצוא נחמה ולהתמיד במאבק לשינוי.
כתבה על הפרויקט באל-ג'זירה
ציור קיר בכפר מסחה (אזור סלפית): תמונות ווידיאו
ציור קיר באזור רמאללה. ד"ר סוזן גרין, הציירת היוזמת, לבושה שחור באמצע התמונה
