אמן מוחה ברחובות פריז נגד מכירת התרבות לתאגידים
פגיעה בזכות לתרבות היא פגיעה אמיתית, שמנשלת אדם מדבר שהוא שלו מלידה: הזכות להגשים את חייו ולספר את הסיפור שלו
בדיוק לפני שנה הייתי בפריז עם חברים באחת ההפגנות המופלאות שהשתתפתי בהן בימי חיי, והיו לא מעט. מכיכר הרפובליק ועד האקדמיה למוזיקה הלכו אלפי אנשים - מעצבים גרפים, קולנוענים, טכנאי שידור, זמרות ברים, מעצבי תפאורות, קרקסנים וציירים - כולם מתנגדים לחוק חדש שהעביר ראש ממשלת צרפת, רפארין, בעזרתו האדיבה של שר התרבות. חוק שביצע רפורמה בשכר ובזכויות הפנסיוניות של אמנים ושל עובדים בתעשיית הקולנוע והמוזיקה, ובא לקצץ בדמי האבטלה שאמנים וטכנאים חסרי עבודה קבועה מקבלים בין פרויקטים.
האמנים מחו גם נגד ההסכם הדרקוני שחתם ה-MEDEF, איגוד התעשיינים הצרפתי המייצג את חברות ההפקה, השידור והפרסום, עם איגוד שמייצג כשלושה אחוזים מהאמנים - הסכם שמנשל את האמנים מרבע מזכויותיהם הפנסיוניות.
יושבים על הכביש - בשביל להביא שינוי לא צריך רבים
למרגלות האקדמיה למוזיקה, בניין אירופאי מרשים, תחום בדלתות שחור וזהב ובפסלים של מלאכים, השתררה דממה. עמדנו שם אחרי שחסמנו את כל צירי התנועה במצעד של שני קילומטרים. פתאום התחילו לשיר, כל אחת וקולה, ולאט-לאט נשכבו כולם, אלפי אנשים, על המדרגות החמות. התיישבו, שכבו על האספלט החם ושרו צלילי יחיד.
שרו על מקומן של הפרסומות שתפסו את מקומה של הרוח, על תאגידי ההפקה שאוכלים כמו מפלצות את הנמלים העמלות של התרבות הצרפתית האוואנגרדית, ועל התרבות שהיום שייכת רק למי שיכול לשלם עבורה - ובעיקר למי שנתן לה חסות באמצעות פרסומות או מפעלות תרבות פילנטרופיים.
הצליל שספג זכרונות, חלומות ושאיפות של אלפי יוצרים העלה במוחי מלים שראיתי בגרפיטי על קיר ברו מופטר: le art et partout le art et pour tous. האמנות היא בכל מקום, האמנות שייכת לכולם.
חברים שלי, חברי קולקטיב של יוצרי תיאטרון קהילתי בשכונת סרסל (שכונת מהגרים ענייה), הצביעו על פיליפ גוליה - יוצר ענק ששזר את חיו באילו של לקוק, ממציא תיאטרון הגוף - שוכב על מלאך מברונזה. הם הצביעו גם על הרקדנית המופלאה שהיתה בקבוצה שהמציאה את ה-Cirque du soleil, הקרקס הראשון ללא חיות, פשוטת איברים על מעבר חציה. שני אמנים עסוקים, בעלי שם עולמי, מפגינים עם כולם.
בכל זאת ההמונים הגיעו
שאון סוסים קטע את מחשבותי. שוטרים רכובים הקיפו את האירוע, שעתה כבר היו לו משתתפים וצופים רבים. ואז הודיעו על פעולה ישירה: כל המפגינים ייכנסו לבתי-הקולנוע השונים בעיר, יעצרו את הסרטים המוקרנים ויסבירו לקהל על הרפורמה. הרי הדיווחים בעיתונים שיקפו רק את עמדת משרד התרבות - אם לא את זו של התעשיינים.
באחד מאולמות הקולנוע המסחריים, בעודי מקשיבה לאמן סאונד מספר לקהל למה תרבות היא זכות ואיך הם וילדיהם הולכים להיפגע מהרפורמה, היתה לי הארה. הארה קטנה כזאת, לא משהו שלא ידענו כבר, רק ניסוח מחדש. הבנתי שהשפה של האמנים בצרפת היא שפה קולקטיבית. חלק גדול מאוד מהם יוצר אמנות פוליטית; פועל בקהילות, קורא לשינוי בצורת החיים, מוחה נגד משטר הצריכה והמסחור, מבקש לעצב תרבות, ליצור תודעה, לבשר מהפכה ולקחת חלק במאבק הפוליטי הגדול בצרפת: המלחמה על התרבות.
בשביתה הגדולה של נהגי המשאיות, האמנים האלה צעדו בשמחה בשלג, שמחים על הסולידריות ועל זה שהממשלה עדיין לא הצליחה לשבור את העבודה המאורגנת. המאבק על התרבות לא היה מאבק נפרד. הוא לא היה מאבק רק על שכר, על תנאים, או על הזכות לעשות עוד סרטים. הוא היה מאבק על תרבות, על אורח חיים ועל ערכים מול שלטון הצריכה והמסחור ומול עקרון היעילות הכלכלית. מאבק על הזכות לתרבות. על הזכות לעצב את חייך, להיות מי שאתה ומי שאתה רוצה להיות. להיות שותף לחברה שאתה חי בה. זה לא רק סעיף 26 למגילת האו"ם, סעיף כללי על הזכות לחינוך ופיתוח עצמי; זו תפישת עולם שכבר הופנם בה שזכויות פוליטיות כמו חופש ההתארגנות וחופש הביטוי לא יכולות להתקיים אם אין לנו שיח ציבורי ועולם תרבותי שיאפשרו לנו לגבש את מה שיש לנו לומר.
***
חשבתי על מאבק האמנים כאן. על הקיצוצים במוסדות התרבות בירושלים, על זה שלא נשמע קול אזרחי או פוליטי משמעותי אחד שהיה שותף למאבק האמנים הזה, ששמעו עליו אך מעט, ונזכר בעיקר כעימות רדוד של יורם חטב מול לימור לבנת.
הניכור בין הציבור לאמנים גדול ועמוק. הוא כזה בראש ובראשונה משום שרוב האמנים אינם מעורבים חברתית ופוליטית. בגלל הפחד מהפוליטיקה הישראלית הרדודה והמכוערת, בגלל הפחד לאבד את העבודה שכבר יש, כולם בורחים אל הלא-פוליטי, אל מה שלא מעורר מחלוקת, ועוסקים לכל היותר במחלוקות שיש להן רייטינג. אם זה טרנדי פתאום לעשות סרטים על הכיבוש, או לגלות פתאום שהמדינה נשלטת על-ידי בעלי ההון, יימצאו אמנים שיתעסקו בזה - אבל גם אז, למרות החשיבות הציבורית, היוצרים יתייחסו לנושא רק כאל אובייקט של צילום, לא כאל משהו שאפשר לשנות.
בגלל הפער הזה בין היצירה והמעשה אמנים רבים מסוגרים בין שינקין לרוטשילד, או ספונים בשאנטי של פרדס-חנה. גם אם הם רוצים הם לא יכולים להעביר תכנים של מאבק או של שינוי, כי הם לא חיים אותם. למעט מפעלים מגניבים פה ושם - פסטיבל-בשקל, כל מיני תיאטרונים קהילתיים וקבוצות כמו הפורום לאמנות אקולוגית, שמציל נחלים באמנות - יש מעט מאוד אמנות שנאבקת עם הציבורים המוחלשים, עם מורות, ועדי עובדים ותיכוניסטים. יש עוד פחות אמנות שמנסה לעודד יצירה של אחרים ולמצוא את המרחב שבו הקול האישי הוא גם קול קולקטיבי, והשותפות היא לא עדריות. מעט מאוד אמנות שלא תסכים שיממנו אותה סוחרי עבדים שהם קבלני כוח-אדם ובנקים שמממנים פרויקטים שהורסים את העולם.
שלט שעדיין לא רואים אצלנו: "לאמנות ערך אין סופי - לאמנים אין תחליף"
המאבק על התרבות בישראל הוא חיוני. תקציבים לבתי-ספר גבוהים לאמנות, תיאטרון, מוזיקה וקולנוע, תקציבים לפיתוח של תרבות עממית ושל שימור תרבויות הם מה שיאפשר לנו לחיות כאן לאורך זמן. לחפש לנו חיים. צריך תרבות כדי לפתח זהות, למצוא את מקומנו ולהיות שותפים בחברה הזאת.
פגיעה בזכות לתרבות היא פגיעה אמיתית. היא מנשלת אדם ממה שהוא שלו מיום לידתו: הזכות להגשים את חייו ולספר את הסיפור שלו כפי שהוא רוצה. היא פוגעת ביכולת לתקשר עם הסביבה. היא פוגעת בקיומה של שפה משותפת. ויטגנשטיין צדק כשאמר ש"גבולות שפתי הם גבולות עולמי". נישול מהזכות לתרבות על רקע כלכלי יכול להיות קשה וכואב יותר מקיצוצים בדמי אבטלה, כי מה שנגזל הוא בעצם חתיכה מהנשמה.
***
מאבק האמנים בצרפת עורר הדים רבים, וסחף צעירים רבים שהחליטו להיות פעילים. רפארין ספג מכה כבדה לפני כמה שבועות, כשלפרלמנט האירופי נבחרה המפלגה המתחרה, שאמנם אינה סוציאליסטית אבל מוכנה לרסן את התעשיינים לפחות באופן חלקי.
אפשר לעשות את זה כאן. לחפש את החוליות הרופפות של הניכור, לנתק אותן אחת-אחת, לתפור מחדש, בעדינות, את הסולידריות. זה קשה. זה הדבר הכי קשה שהאמנים יעשו בחייהם, פתאום להיות סולידריים עם מאבקים של ציבורים אחרים, פתאום ליצור שותפות בין-תרבותית, אבל זה הדבר היחידי שיצליח - וזו גם אמנות אמיתית. לא תהיה לנו זכות לתרבות אם נאבד את היכולת שלנו להתארגן, למחות ולהפגין.
כשהאמנים ייצאו ויהיו שותפים למאבקים החברתיים, כשהדיבור יהיה גם בשפה קולקטיבית של שותפים, יבואו רבים, והיוצרים לא ימצאו עצמם לבד במאבק מול לבנת ונתניהו. המאבק הזה לא יהיה עוד מאבק אלים של האשמות, ויכוחים וכתבות לעיתונים. הוא יהיה דרך משותפת. ידברו בו על זכויות ועל שותפות ועל אמנות לא רק כעיסוק, אלא גם כדרך חיים.
