"מחמיא להם, שהם מוצגים בתל-אביב. זה מרגיש להם חלומי". עם דן טשיל על אמנות נאיבית
אמונה ונשמה זה משהו שלא מוצאים הרבה באמנות היום. משהו שעבורי נגמר אחרי בונאר, ונמצא עכשיו בטפטוף רק בשוליים. נדיר להיכנס לגלריה ולהתפעם ממשהו רק כי הוא יפה או חי ושמח. נדיר למצוא אמנות שמקדשת את נפלאות העולם, את חומו של הטבע. האמנות של היום מקדשת את התחכום, את הציניות. היא מתייחסת לתת-עולם רעיוני שעוסק בכוחות שוק, ולא מדברת ישירות עם הטבע. אפילו לא עם טבע האדם. רוב התערוכות שראיתי בשנים האחרונות העלו לי את הסעיף. רוב האמנים שפגשתי התעסקו בלקלקל את כשרונם המולד. בגלל זה נורא שמחתי לגלות את ג'ינא, גלריה דיזינגופית יפה ומלאת חמימות, מעוצבת טיפ-טופ ולא מאפילה על האמנות שלה. והציורים, לנשק את השפתיים. כל ציור פיסת מציאות, נחל עם יער בקצה העולם, אגדה קטנה מעשה ידי איש או אשה. נכנסתי לשם עם הבת הגדולה שלי כשהיתה בת שנה וחצי ושנינו נהנינו במידה שווה. אז היו שם מלא ציורים שמבוססים על סיפורי מקרא. כולם צבעוניים, מרתקים ומלאי פרטים, קצת ילדותיים וקצת בוגרים, לא חושניים אך פראיים באופן מבוית.
"אני לא אוהב דברים קרים, רק כאלו שמדברים ללב, שמרגישים את הנשמה. אני מסתכל על אמנות אחרת ממבקרים. זה כמו שהרבה אנשים מעדיפים לשמוע בבית מוצרט, באך ורחמנינוב, ולא שטוקהאוזן וג'ון קייג'. זה מפני שאנשים מחפשים בבית את הרגיעה, את החום. ככה גם עם ציור. לא בא לי לחזור הביתה ולהתמודד עם פסיכולוגיה, תסבוכות ותסמונות של צייר, ולמה הוא צייר קו מוזר, או את כל הציור שחור. אני לא רוצה להתמודד עם דבר כזה"
דן טשיל התחיל את ההתעסקות בציור נאיבי לפני עשרים שנה, כשנסע ברחבי העולם כמשפטן בינלאומי, מייצג כל מיני חברות במשא-ומתן בעסקאות בינלאומיות. בפעם הראשונה רכש ציור נאיבי בהונדורס: גילה שהסגנון קרוב ללבו והתחיל להתעניין, לחפש, לקרוא, לרכוש. האוסף התפתח עד שלא היה יותר מקום בבית, ואשתו אמרה שברכישה הבאה או שהציור עף או שהוא. בד בבד המון אנשים התלהבו מהציורים אצלו בבית, אז הוא החליט להקים גלריה. ג'ינא היא הגלריה הראשונה בישראל לאמנות נאיבית, וכנראה היחידה בעולם שמוגדרת כבינלאומית. כל יום נמכר בג'ינא ציור נאיבי אחד לאנשים ששם משפחתם אינו סבג או שוקן.
דן טשיל
התערוכה הנוכחית עוסקת באמנות מזרח אירופית מהונגריה, סרביה, קרואטיה ורומניה. אפשר להבחין בין הארצות: הסרבים נורא אופטימיים, לחיים אדומות, הכל נראה טוב, להבדיל מהקרואטים, שאצלם הציור יותר קודר. שמים עכורים, אנשים מהורהרים, מעשנים. איך זה יכול להיות? הרי גם סרביה היא לא מקום אופטימי בשנים האחרונות?
יש סיבה היסטורית. האמנות הנאיבית באזור התחילה בח'לבנה הקרואטית. אז זה היה עוד חלק מיוגוסלביה, שאז עוד בכלל לא היתה יוגוסלביה. העיר שכנה תמיד תחת שלטון זר. כשהמהפכה התעשייתית הגיעה לקרואטיה, ב-1930, האיכרים עובדי האדמה קיבלו קצת זמן פנוי ואז התחילו לצייר. הם ציירו את חיי היומיום שלהם, שהיו די קשים. באותה תקופה התחילה תנועת-האדמה: איכרים מקומיים התנגדו לשלטון הזר, לכך שהם מאכילים את הבירה אבל מקבלים פרוטות על עבודתם, וזה השפיע על הציירים. הציור רצה להדגיש את הקושי, העוני והעבודה הקשה, מאפיינים שמאוד זרים לציור הנאיבי. כדי להוסיף על הקושי, הם גם נטו לצייר על זכוכית, שזה אומר לצייר הפוך. שכבה אחרונה לפני שכבה ראשונה, ימין במקום שמאל.
טיפוסים קשים, הקרואטים.
ההשפעות נדדו מעבר לגבול לסרביה ורומניה, אבל שם התחלף הקושי באידיאליזציה של החיים. הגבול בין סרביה לרומניה והונגריה הוא דק, וכבר די קשה להבדיל, לדעת איזה ציור בא מאיפה. בציור הנאיבי, הנושאים מסורתיים ברובם. יש ציורים מאותה ארץ ששונים בסגנון אך מכילים את אותם פרטים. באקוואדור, למשל, תמצא הרבה ציורים על עור – כבשים יותר נגישות מקנבס – שבהם נראה טקס עיבוד אדמה על רקע הרי הטיגואה. הנושא חוזר על עצמו, וכולל את הטקס וההרים. זה משהו שלומדים מדור לדור.
אצל ההונגרים, למשל, הציור יותר אינדיבידואלי. חלק פנטסטי, חלק ילדותי, מקצתו טקסי.
הציור ההונגרי פחות מושפע מהחוץ. הצייר הנאיבי בהונגריה יושב בביתו, לוקח את המכחול וטובל אותו בלב.
"זה מתחיל מהלב. תמימות מרעננת, צבעים עזים, סצינה קלה להבנה. אין צורך בביקורת, במישהו שיסביר את כוונות הצייר. מי שמסתכל על התמונה נכנס לתוכה, חווה את החוויה יחד עם הצייר, וזה נמצא באמנות הנאיבית מאז ומעולם, והתחיל בהרבה מקומות בעולם בלי קשר"
אז מה זה, "הציור הנאיבי"? איך זה שיש כל-כך הרבה דמיון בין ציורים ממקומות שונים בעולם?
הציור הנאיבי נולד בעידן האבן. ציורי המערות הם מאוד ילדיים, קלים להבנה. ללא שום פסיכולוגיה וסיבוכים. הציור הנאיבי של התקופה שלנו החל אצל נגרים ובוני מרכבות בארצות-הברית, שציירו על עץ עם חומרים טבעיים. צהוב היה חלמון של ביצה.
גם ציירים לא נאיביים מציירים בחומרים טבעיים.
ההבדל הוא שזה מתחיל מהלב. תמימות מרעננת, צבעים עזים, סצינה קלה להבנה. אין צורך בביקורת, במישהו שיסביר את כוונות הצייר. מי שמסתכל על התמונה נכנס לתוכה, חווה את החוויה יחד עם הצייר, וזה נמצא באמנות הנאיבית מאז ומעולם, והתחיל בהרבה מקומות בעולם בלי קשר. האמן הנאיבי הוא לרוב לא מלומד ולא ראה אמנות מודרנית, והסגנון הוא לרוב ילדי.
תגיד, אתה מכיר את השיר "בלדה לנאיבית"?
לא.
זה על בחורה שמאמינה שהחיים פשוטים, שאנשים מתכוונים למה שאומרים. בחברה שלנו נאיבי נתפס כפראייר. הציירים באמת נאיביים?
חלקם כן, חלקם לא. אלה שמציירים נאיבי יכולים להיות מאוד מתורבתים, לגור בדירות יקרות עם נוף מדהים. מצד שני, יש כאלה שגרים בעוני רב ובקושי מוצאים זמן לצייר, כי הם צריכים לעבד את השדה. לפעמים מציירים בחורף, כי יש שלג ואי-אפשר לצאת. יש להם הרבה ילדים לא מטופחים ודירה לא מטופחת, אבל הציורים פנטסטיים ושמחים. אני מציג את אלנה פוליטיס, ציירת מריו דה-ז'נרו שמציירת דיוקנים עצמיים על רקע מרפסת ביתה. הנוף שהיא מציירת מלא נחלים ובתים יפים, אבל הייתי אצלה בבית והיא גרה מעל בית-קברות. היא מציירת בעצם את הפנטזיה שלה. זה מאוד טיפוסי לעולם הנאיבי, שהאמן לא מצייר את החיים האמיתיים שלו אלא את החלומות שלו. הנאיביים בקרואטיה וסרביה לא שינו כהוא זה את סגנונם בעת המלחמה. לא יאומן שבכלל נלחמו שם.
זה מוזר, לא?
מוזר, אבל חלק מהתוכן של הז'אנר.
כשביקרתי כאן לראשונה דימיינתי שמדובר בציורי איכרים שציירו לעצמם בבית ופתאום התגלו. זה מה שקורה באמת?
קצת. יש ציירים שאני הבנאדם היחיד שמגיע אליהם הביתה במשך כמה שנים. רוב הקשר שלהם עם העולם זה דרך בעל גלריה כלשהי, אבל אין להם עניין רב בקשר עם העולם, ואנשים שמסתובבים באזור שלהם לא מחפשים אותם. אין להם אתר אינטרנט, או צורך לנסוע לניו-יורק לראות ולהיראות. הם נותנים לחיים לעבור עליהם, ומה שקורה קורה. לא פעילים כדי להשפיע. יש ציירם נאיביים מאוד מבוקשים, שציוריהם נמכרים מראש, אבל אין הרבה כאלה. למשל מילייביץ' הסרבי, ראבוז'ין הקרואטי, שעבר שיתוק באצבע לא מזמן. אלה מציגים גם תערוכות יחיד במקומות שונים, וערך הציורים יכול להגיע ל-25–30 אלף דולר. הברזילאי איבונלדו מאוד אהוד בארצו וביפן.
ואתה מגיע לבתים שלהם?
חשוב לי להכיר את הצייר, לדבר איתו, לדעת ממה הוא הושפע ומדוע הוא מצייר בסגנון שלו. זה מאוד מעניין אותי, ובסופו של דבר גם את אלה שרוכשים ממני. מי מסתתר מאחורי הציורים, איזה טקס מצויר שם. וגם הציירים מאוד אוהבים שאני מבקר אותם, ומחמיא להם להיות מוצגים בתל-אביב. זה מרגיש להם חלומי.
רציתי לשאול על הקשר הדתי של הציורים האלה. בתערוכה הראשונה שראיתי פה, השנייה של הגלריה, כל הציורים עסקו בסיפורים מהתורה.
יש לזה סיבה. בתחילת 2003 הגעתי לארגנטינה במסגרת סיור לבדיקת הכדאיות של פתיחת הגלריה. מה שגיליתי שם היה מדהים. בגלל המצב הכלכלי הקשה חלק מהציירים הפסיקו לצייר, וחלק היגרו למדינות יותר פוזיטיביות. בעצה אחת עם בעלת גלריה מקומית החלטתי לעשות מחווה שתעודד את הציירים הנאיביים לחזור לצייר. החלטתי לשים בוחטה של כסף ולהכריז על תחרות נושאת פרסים בנושא התנ"ך. זה היה המכנה המשותף בין הקתולים בארגנטינה לבין ישראל. לא ידענו כמה ציורים יגיעו, אבל בטח שלא ציפינו ל-180 ציורים. מדובר בכשליש מהציירים הנאיביים בארגנטינה. בסופו של דבר חולקו פרסים ונוצרה תערוכה של 35 ציורים שהוצגו בבואנוס-איירס ואחר-כך אצלי בג'ינא. זה היה מאוד מוצלח, ובאמת נתן דחיפה לציור הנאיבי בארגנטינה. מאז אני חוזר לשם כל חצי שנה, והציירים כבר יודעים שאני מגיע. עשרות עבודות מחכות לי.
"אלה שמציירים נאיבי יכולים להיות מאוד מתורבתים, לגור בדירות יקרות עם נוף מדהים. מצד שני, יש כאלה שגרים בעוני רב ובקושי מוצאים זמן לצייר, כי הם צריכים לעבד את השדה. לפעמים מציירים בחורף, כי יש שלג ואי-אפשר לצאת. יש להם הרבה ילדים לא מטופחים ודירה לא מטופחת, אבל הציורים פנטסטיים ושמחים"
עוד מעט יקימו לכבודך שם פסלים בכיכרות.
עכשיו אני הולך להכריז על עוד תחרות, קטנה יותר, של ציורים בנושא האופרה "שמשון ודלילה", שתוצג באופרה הישראלית ביוני לצד האופרה עצמה. אחר-כך היא תוצג בספטמבר באופרה של לוס-אנג'לס. הפעם התחרות היא בינלאומית, ואני פונה באופן ממוקד יותר לציירים שאני מכיר.
מה אתה, טייקון הון?
אני לא רוצה לנקוב בסכומים, אבל זה לא דורש הון. זה דורש מספיק כסף כדי לעודד את הציירים ולגרות את הדמיון שלהם. הציירים הנאיביים מציירים לפעמים בתחום מאוד מוגבל. למשל ההונגרים תמיד מציירים בנושא כפרי, טקסי, יומיומי, אבל לעולם לא את התנ"ך. אז ניגשתי להדוויג מקאי, שאני מאוד מעריך והיא מאוד פופולרית בישראל, והצעתי לה לצייר את שמשון ודלילה. היא היתה מהוססת לגבי זה, אבל נראה לי שהיא תלך על זה. יש גם מועמדים לתחרות בארגנטינה, ברזיל וישראל.
הדוויג מקאי
איך צייר נאיבי מתחיל את דרכו? איך מגלים אותו?
בדרך-כלל הם מתגלים על-ידי חברים ביישוב שלהם, שמקבלים מהם ציורים כמתנה. אם הם באמת מוצלחים, אז השמועה יוצאת לאטה מגבולות הכפר או העיירה לכיוון עיר הבירה. שם יש גלריה קטנה, או ציירים מצליחים שעוזרים לחדשים. לאט לאט, ובאמת לאט לאט, נוצרת מודעות לאומית ובינלאומית והכישרון של הצייר מתחיל לבעבע בתוך השווקים ונוצר שיווק. אני, למשל, אוהב את הציורים של מקאי, אז אני חוזר אליה כל כמה חודשים ורוכש ציורים. בישראל כבר נמכרו עשרה ציורים שלה, שזה הכי הרבה שהיא מוכרת במדינה אחת. היא ממש מתפרנסת מהציורים שלה. אמא שלה היתה ציירת אבסטרקטית והיא התחילה, באופן מוזר ובלי שום סיבה, לצייר בסגנון נאיבי. היא לא עברה חינוך פורמלי, רק קיבלה מהאמא כמה טיפים. הרבה מהציירים מושפעים מדורות קודמים של ציירים במשפחה או ביישוב, אבל לא לומדים באופן מסודר. יש לא מעט מקרים של מישהו שפשוט התחיל לצייר ככה, בכישרון מדהים וללא הסבר, פשוט מהלב.
"זה מאוד טיפוסי לעולם הנאיבי, שהאמן לא מצייר את החיים האמיתיים שלו אלא את החלומות שלו. הנאיביים בקרואטיה וסרביה לא שינו כהוא זה את סגנונם בעת המלחמה. לא יאומן שבכלל נלחמו שם"
ללא קשר לתחרות התנ"כית, יש בציור הנאיבי הרבה אמונה.
ודאי. עוד הרבה לפני התחרות היו באוסף הפרטי שלי, מעשרים השנה האחרונות, הרבה ציורים בנושא התנ"ך. תיבת נוח, אדם וחוה בגן עדן, יציאת מצרים, יוסף ואחיו. אלה נושאים שחוזרים על עצמם. משיחות עם האמנים אני הבנתי מדוע. הברית הישנה היתה הספר היחיד בבית, וממנו הקריאו להם לפני השינה. אז לא קראו להם על קורבנות מספר ויקרא, אלא את הסיפורים הפחות מפחידים.
"ברור", אני אומר. "אם היו קוראים להם על עקדת יצחק אז הם היו בטח נהיים מודרניסטים מנוכרים".
דן שוב מזנק למחסן, הפעם כדי להראות לי צייר ברזילאי מדהים בשם פררה. Louis Marius Amorim Ferreira de Moraes . הפררה הזה מצייר נופי ג'ונגל מרהיבים ומפורטים, האמזונס שוצף בינות עצים בוורוד וירוק. הוא מצייר בדייקנות כל עלה ועלה, ובא פשוט לשלוח יד ולקטוף בננה. הוא היה דייג, ותמיד כששט בסירה חלם לצייר. הציורים שלו באים מעיניו של מי שראה הרבה ג'ונגל דרך המים. "עוד ברזילאי מדהים", דן אומר, "זה אדיוואלדו, שלא היה דייג אבל נולד בג'ונגל ומצייר אותו".
Amorim Ferreira de Moraes
וואו, איזה ציור מהמם. תגיד, ככה זה גם נראה במציאות?
לא. המציאות היא אחרת, אבל ככה זה משתמר בזיכרון שלו. הוא חי ביערות עד גיל 16. אז עבר לסאו-פאולו ועבד כשליח. אחרי עשר שנים הוא הגיע למשרד של גרפיקאים, ששמו לב לכישרון שלו וביקשו שיצייר להם משהו. ישר הם זיהו את הכישרון הנאיבי ופנו לגלריה המובילה בתחום בסאו-פאולו. בעל הגלריה הגיע וסיפק לו צבעים ובדים, אמר לו לצייר.
זה מזכיר סיפורים ממאות אחרות, יותר אידיאליסטיות. בעל גלריה שנותן חומרים לצייר העני ומגלה אותו.
בישראל זה לא מקובל, כי אין הרבה אמנים נאיביים בולטים. הבולט בקיימים הוא. אם הייתי מוצא מישהו בולט, הייתי שמח לספק לו מכחולים. בארגנטינה וברזיל יש מקרים של מישהו שפתאום מתחיל לצייר, והכישרון פשוט נמצא שם, משום שהוא טובל את המכחול בלב.
מיכאל פאלק
בציור הנאיבי אין ציניות וסרקזם.
וגם לא פוליטיקה או הערות סוציולוגיות. מאוד פשוט, מאוד לעניין. מה שאתה רואה זה מה שיש. לא צריכים פירוש רש"י או מבקר אמנות כדי להבין.
הוא לא יכול להיות מודע לעצמו.
כשרואים שיש מסר בתמונה, זה לרוב ציור לא נאיבי. או שאיזה צייר נאיבי החליט פעם אחת לשם שינוי להגיד משהו על העולם סביבו. קניתי מצייר גואטמלייניי שאני מאוד אוהב ציור לא שגרתי שבו מתועדת שרפת העיירה שלו על-ידי השלטונות לפני שלושים-ארבעים שנה.
זאת לא ביקורת. יותר תיעוד.
אבל הוא גלש מתחום ההתעסקות המקובל.
כתבת בקטלוג שלכם על גוגן כצייר נאיבי.
גוגן הוא לא נאיבי, אבל היתה לו תקופה נאיבית כשצייר את נערות טהיטי. זה ככה גם אצל ראובן רובין או נחום גוטמן, ששיחקו בין התחומים. אבל הצייר הנאיבי, הוא לא משחק. הוא מצייר בסגנון אחד, לא משתנה. הוא מתפתח עם הזמן, כמובן, אבל לא נהיה פתאום מנוכר או פוסטמודרני.
היית מציג את גוגן בגלריה?
כמובן, אבל אפשר להציג מאה אחרים שעולים יחד פחות מתמונה אחת שלו. זה בדיוק מאותה סיבה שאני לא מציג את גרנדמא מוזס, האמנית הנאיבית המפורסמת ביותר בארצות-הברית. היום אנחנו עוד לא עובדים עם ארצות-הברית. ג'ינא מכסה 12 ארצות בעולם ומוסיפה שתי חדשות כל שנה. השנה אנחנו מקווים להוסיף את ספרד ופורטוגל.
יאן ורנרסקי
ואתה נוסע לכל המקומות האלה?
בטח. לפחות פעם בשנה.
תחומי אמנות אחרים מעניינים אותך?
אני מוכן להיכנס ללובר...
בוא נישאר בדיזינגוף. נגיד, לרוזנפלד תלך?
אני לא אוהב דברים קרים, רק כאלו שמדברים ללב, שמרגישים את הנשמה. אני מסתכל על אמנות אחרת ממבקרים. זה כמו שהרבה אנשים מעדיפים לשמוע בבית מוצרט, באך ורחמנינוב, ולא שטוקהאוזן וג'ון קייג'. זה מפני שאנשים מחפשים בבית את הרגיעה, את החום. ככה גם עם ציור. לא בא לי לחזור הביתה ולהתמודד עם פסיכולוגיה, תסבוכות ותסמונות של צייר, ומדוע הוא הכניס את הנקודות האלה בתוך ארבע פינות, למה צייר קו מוזר, או את כל הציור שחור. אני לא רוצה להתמודד עם דבר כזה. רוצה להגיע הביתה ליהנות ולהירגע. חמישה או עשרה אחוז מהאוכלוסייה רוצה לשמוע שטוקהאוזן וקייג', אבל תשעים אחוז רוצים מוצרט ובאך. יש שיתייחסו אל מה שאני אומר כאפיקורסיות או בורות, אבל אני יודע שהאמנים שאני אוהב אוהבים את מה שהם עושים. המבקרים שמים את האמנות הנאיבית מחוץ לאמנות, משום שאין להם מה לומר עליה. פיקסו ייקח את הבד, יצייר שלושה עיגולים בחמש דקות וירוויח מיליונים, ועל זה ידברו שנים.
זה די נאיבי להניח שכולם שומעים מוזיקה קלאסית. מצד שני, בנאיביות עסקינן. לי אישית היו כמה קסטות קלאסיות בסוף התיכון, ולשמחתי הרבה הטייפ התקלקל. אם ייאלצו אותי לבחור בין שטוקהאוזן למוצרט, אני אכין בעצמי את הלולאה בחבל. עם זאת, אני די מזדהה עם הסלידה מהניכור באמנות העכשווית ומהריקנות הרוזנפלדית. תגיד, איך אתה מסביר את הפרטנות המטורפת של הציירים הנאיביים?
הם רואים ככה את הדברים. אם שואלים אמן נאיבי מדוע הוא חייב לצייר כל עלה ועלה בעץ, הוא עונה: אם אני לא אצייר ככה, אז זה לא עץ. זה מאפשר להם לצייר את העולם כפי שהם רואים אותו, או לפחות כפי שהם רוצים שייראה. המציאות אולי קצת שונה, לא תמיד עץ נראה כה יפה, ולפעמים עלה יכול להיות קרוע, אבל הם לא רואים את זה ככה. הטבע הוא מושלם. אנשים יוצאים מפה פעורי פה. אלה שקונים פה ציורים לא עושים את זה לרוב מסיבות אספניות, אלא משום שהציור עושה להם טוב. כשאני ואשתי קמים בבוקר, זה עושה לנו טוב להסתכל על הקירות. לדעתי לא צריך לשים על הקירות את הקושי והסבל בחיים שלנו, ואם מישהו יגיד לי שאני מתנהג כבת-יענה, אני מוכן לספוג את זה. אני מוכן שהבית שלי ישמש מקלט מכל הבעיות שבחוץ.
אדיולדו
כתבת שהאמנות הנאיבית פועלת מתחת לפני השטח.
יש נטיה לקטלג את האמנות הנאיבית כ-outsider art, ואני מתקומם נגד זה. מקטלגים ככה בגלל "עודף הפשטות" של האמנות הזאת, שלא מתאימה לסטנדרט הביקורתי, וזאת שטות. זה מתחת לפני השטח גם כי רוב האמנים נחבאים אל הכלים, וגם בגלל הקשר המיידי, שאינו דורש תרגום שכלתני, בין הציור לצופה.
פעם החיים היו מסובכים פחות?
העולם של היום כולו טלוויזיה, מכונות ומחשבים, שמכניסים מימד נוסף והטבה מסוימת עבור חובבי טכנולוגיה. מבחינת הציירים הנאיביים זה מסבך את החיים. פעם הם קמו בבוקר, הלכו לעבוד, לא היו צריכים לפתוח טלוויזיה או רדיו. עכשיו זה גוזל מזמנם ומהפנאי של הילדים שלהם. המודרניזציה של החיים לא עושה להם הכי טוב.
fabiola_chiluisa
