זונות

היועץ המשפטי לבית ברל, המוסד במסגרתו פועלת הגלריה של המדרשה לאמנות. פסל ושינה מספר מהעבודות שהיו מיועדות לתערוכה. דורון רבינא האוצר של התערוכה תלה את הטקסט הזה בכניסה לגלריה.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"הפרויקט הראשון שלי היה 'סי אנד סאן'. ללכת לשם, בסוף החולות, היה די מטורף. זה היה איזור הזונות של תל אביב. ואני זוכר שהתקשרתי למרקוס מפקד המחוז, ושאלתי האם המשטרה יכולה לעזור קצת ולפנות את הזונות. הוא צחק ואמר 'זיסר,, אני שותף שלך? לא. אז תסתדר עם הזונות לבד'. אז בניתי לבד." (מוטי זיסר, מולטי מליונר ישראלי, איש נדל"ן, בראיון לבן כספית, מוסף סופשבוע , מעריב, 25.3.05).

התערוכה "זונות" עוסקת במפגש בין מיניות , כסף וגוף. היא שמה בחזית את האמנות, אבל החזית הזאת כרוכה בהקשרים סוציולוגיים ופוליטיים.
התערוכה שואפת לייצר ניואנסים בתוך רצף של משוואות בינאריות: מוסר ומוסר מדומה, גוף כמקום ריבוני וככזה הנתון לכיבוש ודיכוי, הירואיות של הבזוי והמגונה והפללה עצמית על התענגות אופורטיוניסטית ממנו.
התערוכה פותחת את העיסוק של האמנות במושג הזנות למפגש שבין גוף וכסף, לתפיסת הגוף כסחורה ואתנן, לזנות כנושא ספרותי רומנטי, מפתה ואפל, אך גם כטריטוריה דכאנית של נשים בעולם בעל דומיננטה גברית. התערוכה מוקסמת מהנגיעה של הזנות בשוליים של הסדרים החברתיים ובקצוות החדים של המוסר והתשוקה, אך גם זוכרת את עוולות הסחר בנשים, גברים וילדים, את הדיכוי , האלימות ואי הריבונות הקשורים בה.
דו ערכיות כזו עומדת בבסיס מבטים רבים שמייצרת האמנות על הזנות.  הקולנוע והספרות של פאזוליני,למשל, מייצרים  מבט מאוהב ומוקסם על שיכוני העוני של רומא, על נערי ה'שוליים', הזנות והעבריינות, בלי להקהות את העוקץ הביקורתי החריף ואת כתב ההאשמה על חברה צבועה ומתחסדת הכלואה בסדרים תרבותיים בורגניים ופועלת מתוך הגיונות קפיטליסטים. ז'אן ז'נה משרטט את חיי הזנות, הפשע ,הנוודות וההומוסקסואליות, כמקום האמיתי והיעיל ביותר ליצירת ריבונות אקזיסטנציאלית, כמשאת נפש. בו בזמן המפעל הספרותי שלו, המפאר את השולי, הדחוי והמגונה, מתקיים גם כמניפסט פוליטי מובהק נגד ה'חוק', המשטר והבורגנות המייצרים את אותם  'שוליים'.  בתחום האמנות הפלאסטית מתממשים עקרונות דומים אצל גויא, טולוז לוטרק, גרוס, בקמן,אגון שילה, בוריס מיכאלוב,אנדריי סראנו, נאן גולדינג, רוברט מפלת'ורפ, ברוס לברוס,טרי ריצ'ארדסון, נוואל ג'בור, אבנר בן גל ורבים אחרים.

החוק אוסר על סחר בבני אדם. החוק אוסר זנות. שוטרים עוצרים זונות ומזיינים זונות אחרי ובזמן שעות העבודה. החוק לא מאפשר למסד את הזנות בארץ, החוק לא מצליח להגן על זונות.
למפגש של התערוכה עם ה'חוק' אופי אחר, בעל משמעות ערכית אחרת. הפנים הנוכחיות של התערוכה הן פנים חסרות של תערוכה שונה שיועדה לחלל הגלריה. התערוכה המקורית שאפה לייצר גם פנים לזונות; לפגוש לצד האנונימיות המוחשכת והמוסווית, פרצופים. לפגוש מבטים המישירים מבט זקוף למצלמה, מבט שיש בו לצד הכאב וההתרסה גם את שיירי הריבונות, את הטענה הבסיסית כל כך, שזונה היא סובייקט. עם הנקיטה בכותרת החד משמעית 'זונות' והתפתחויות משפטיות הקשורות בהצגתה, זכתה התערוכה למפגש עם ה'חוק' וה'חוקי'. מול כל עבודה הוצב רף מחמיר של היועץ המשפטי לבית ברל, המוסד במסגרתו פועלת הגלריה של המדרשה לאמנות.
התערוכה ששאפה לטלטל ולהפוך להוגן ומכבד יותר את טעם הגיית המלה ' זונה' בפה, מצאה עצמה בעמדה של 'מחשידה', טופלת אשמה, פוגעת בזכויות הפרט, ומסתכנת בלשון הרע.
כל מספר רישוי של מכונית שהופיע במקרה ברקע הפריים נחשד כמפליל את בעל הרכב כ'לקוח'. כל פנים שאינם קשורות ישירות לנושא התערוכה אך הופיעו בעבודות שהוצגו בעבר בהקשרים ובמקומות שונים, הפכו ל'תובעים פוטנציאלים' על האשמת שוא בעיסוק בזנות. כל מורכבותן של העבודות המוצגות בתערוכה המחלצת מהן אספקט מסוים, הצטמצמו לשאלת – מזהים פנים או לא?. מה שלא עמד ברף – הוסר מהקיר או קיבל אפקט זה או אחר של טשטוש.
מעבר לזהירות המוסדית הסבירה ולחוסר הרצון לפגוע, חושף משנה הזהירות המוקצן אידיאולוגיה מוכרת: הזנות היא חטא וזונה היא קללה. המחשבה הדומיננטית על זנות, כולאת אותן בעמדה של אישיות קלוקלת, אשמה וחוטאת. המחשבה הזאת לא רואה בזנות ובמצבן של הזונות כתב האשמה על חברה ותרבותה.
בציטוט הפותח את הטקסט הזה, מתוארת שיחת טלפון של איש נדל"ן ושוטר – שני אנשי כוח. שני גברים, מצויידים בעוצמה פיננסית ושלטונית, מדברים על מי יזיז את הזונות. זונה, עפ"י תוכן השיחה הזו היא משהו שמזיזים, כמו כביש או מחלף, משהו שדוחקים לשולי שדה הראיה, משהו שמעכיר את הפסטורליה של הנוף הים תיכוני הנשקף מפרויקט יוקרה. משהו שלא נראה, אבל נדע להגיע אליו כשנהיה חרמנים. לכן נותר רק להתמקח מי יטרח ויעשה זאת.

הודעה לעיתונות המקורית:

הגלריה של המדרשה, דזינגוף 34 תל אביב
שעות פתיחה של הגלריה:   ב-ה  12:00---19:00
ו' 10:00--13:00
טלפון:  6203129-03

משתתפים:  מיכל נאמן , יצחק  לבנה, שי איגניץ, חנה סהר, אבנר בן-גל,  ענת בצר, גליה יהב, קארין אליהו, שולה קשת,  רקפת וינר עומר, רותי סלע ומעין אמיר, רועי צ'יקי ארד, ליאן סילברמן ותמר גטר.
אוצר :דורון רבינא

תאריך פתיחה:  יום ה' 7.4.05    20:00

15 אמנים ישראלים מובלים ומרכזיים בשדה האמנות יציגו עבודות פרובוקטיביות שחלקן מתייחסות לזנות באופן רומנטי, מפתה ואפל. העיסוק בזנות מתקשר לעשייה בשוליים של הסדרים החברתיים. רבים מהאמנים שנבחרו על ידי האוצר דורון רבינא, יציגו עבודות שהן מפגשים ישירים ועקיפים עם הזנות.

העיסוק בנושא יוצג כבר מעבודה שנוצרה בשנות ה-70 (מיכל נאמן – קולאז' מדמותו של זלמן שושי) ועד היום יצחק לבנה (צילומי זונות על רקע נופים ליליים).  התערוכה עוסקת במפגש מיניות גוף וכסף ופותחת את העיסוק של האמנות במושג גם בהקשרים סוציולוגים פולטים.
מצד אחד עיסוק רומנטי רווי תשוקה, ומצד שני משמעויות הגוף כסחורה וכנתון לטריטוריה דכאנית של נשים בעולם בעל דומיננטה גברית.
התערוכה מוקסמת מהנגיעה של הזנות בשוליים של הסדרים החברתיים, ובקצוות החדים של המוסר והתשוקה, אך גם זוכרת את עוולות הסחר בנשים, הדיכוי והאלימות ואי הריבונות הקשורים בה.