בטקס פרס נובל הסביר אלבר קאמי שהאמנות אינה מהדברים שאדם מתענג עליהם לבדו. אמנות, הוא אמר, מבקשת לפנות לאנשים רבים ככל האפשר, ולהעניק להם "תמונה מוצלחת של הייסורים וההנאות המשותפים לכל".
לא רק קאמי דיבר על תפקידה הרם של האמנות כמעצבת תרבות, כרוח החיה של כל חברה תוססת. כל מדינה מערבית מתיימרת לחרות על דגלה ססמאות שמייחדות לאמנות ולאמן מקום מרכזי בעיצוב זהותה של החברה. בדרך-כלל, כמובן, ססמאות לחוד ומעשים לחוד.
***
וכך גם אצלנו. במשרד החינוך, התרבות והספורט, גוף שמיזג שלושה קטגוריות כדי להוזיל עלויות, חוזרים ומדברים על הזכות הבסיסית והאוניברסלית לתרבות. אצלנו אוהבים להתפאר בהיותנו חברה דמוקרטית ותרבותית, אך במקביל ממשיכים לקצץ.
אז כיצד אמורה האמנות למלא את תפקידה – לבעוט, לבקר, לעורר שיח תרבותי, פילוסופי ופוליטי, לעצב "תמונה מוצלחת של הייסורים וההנאות המשותפים לכל" – כשהיא אינה דבר הנגיש לכולם? כשהיא מקבלת יחס של עוד מוצר צריכה שמוצמד לו תג מחיר שבהחלט אינו שווה לכל נפש?
כדי להיחשף לאמנות, כדי לקחת חלק ב"שיח", יש לשלם ארבעים ש"ח בכניסה למוזיאון תל-אביב (32 לסטודנטים). בירושלים התרבות זולה יותר: רק 37 ש"ח תמורת כניסה למוזיאון ישראל.
תעריף הכניסה הגבוה מונע מהאמנות שבמוזיאון למלא את תפקידה. בניגוד לגלריות ולתערוכות העצמאיות, שעושות עבודה נפלאה ומצליחות להיות רלבנטיות יותר מאי-פעם, האמנות שהסתגרה מאחורי הבטון של מוזיאון תל-אביב כבר אינה יכולה לקחת חלק ביצירה הרחבה של המציאות.
תג המחיר קובע חד-משמעית: אמנות אינה עניין לשוחרי אמנות, אלא לצרכני אמנות. מדיניות המוזיאון קובעת שהאמנות היא בילוי לשעות הפנאי. ממש כמו ארוחה טובה, או שיעורי פילאטיס.
***
רויטל גליקמן, סטודנטית לאמנות בקמרה-אובסקורה, ביקשה להשתמש בספריית מוזיאון תל-אביב. היא התבקשה לשלם את דמי הכניסה למוזיאון, אף שאת התערוכה שהוצגה במוזיאון באותה עת (תצלומים של מרילין מונרו) לא היה לה עניין לראות. היא שילמה נוסף לכך גם דמי כניסה לספרייה עצמה – עוד 15 ש"ח . 47 ש"ח תמורת כניסה לספריית המוזיאון, לאחר הנחת סטודנטית.
גליקמן וחברותיה בקמרה-אובסקורה, דפנה אילן ודקלה פרבר – שלושתן, ראוי לציין, תלמידותיו של עורך מגזין זה – החליטו לעשות מעשה. המוזיאון בכלל והספרייה בפרט, הן מסבירות, חשובים מאוד לתהליך הלימודי – אבל אחרי קריעת התחת כדי לממן שכר לימוד וחומרי עבודה, קשה להן לעמוד פעם אחר פעם בעלויות הכניסה הגבוהות. איזה טעם יש במוזיאון כשמי שאמורים להיות אורחיו הקבועים, הסטודנטים לאמנות, מודרים ממנו?
ביום חמישי הקרוב תיערך ברחבת מוזיאון תל-אביב מסיבת מחאה נגד הפקעת המחירים מצד המוזיאון. תחת הכותרת "ארוחה או תערוכה" ינסו שלוש המארגנות להצביע על הבעייתיות שגורמת חומת ההפרדה שהקימו אוצרים ומנהלי מוזיאונים ממסדיים בינם ובין הציבור הרחב.
המטרה, מסבירה גליקמן, היא לא להפוך את המוזיאון למשהו מוקצה. להפך; המטרה היא להחזיר אותו לתפקידו האמיתי – ולהחזיר לתוכו את הסטודנטים לאמנות, קהלו הטבעי.
***
קובעי המדיניות הכלכלית, קרי שר האוצר ואנשיו, אוהבים להשוות אותנו למדינות בעלות כלכלת שוק חופשי. אך גם בהשוואה למדינות קפיטליסטיות, שאוהבות להשאיר הכל לתנודות השוק, מצבנו מבחינת גישה למוסדות תרבות גרוע למדי. האמנות המקומית שמוצגת במוזיאון הפכה לדיירת במגדל שן אליטיסטי.
דמי הכניסה לסטודנט במוזיאון מומה לאמנות מודרנית, בניו-יורק, הם 4.25 דולר. מי שלא יכול או לא רוצה לשלם יכול לבוא ביום שישי, שבו מונהגת מדיניות שלם כמה שתרצה, או אל תשלם דבר. גם הכניסה לגלריית טייט בלונדון חופשית, והמבקרים מוזמנים לתרום לפי עומק הכיס. אמנים וסטודנטים לאמנות בצרפת נהנים מכניסה חופשית לרוב המוזיאונים.
אבל כדי לראות אמנות במוזיאון תל-אביב בלי לשבור תוכנית חיסכון יש להחזיק בגולד מאסטר-קארד. כרטיס הזהב מקנה זכות להשתתפות פעילה בשיח התרבותי, אלא שמי שמחזיק בו כבר שייך, מטבע הדברים, למעמד מסוים. כלומר, מי שכבר מחזיק במצלצלים בבנק, יקבל מהמוזיאון מתנה שדווקא הוא אינו זקוק לה: כניסה חינם, כמו מלך.
במורד סקאלת המוטבים בתל-אביב ניתן למצוא משרתי קבע בצבא ההגנה לישראל (20 ש"ח). הדיל במוזיאון ישראל שבירושלים מעט שונה, אבל מבוסס על אותו עיקרון: בשם האמנות, שמח המוזיאון למכור אותך – ואם לא לצבא (18 ש"ח הכרטיס לחיילים בסדיר או בקבע), לפחות לחברות מסחריות. חבר במפעל הפיס? כבר זכית, כי על הכרטיס תשלם רק 26 ש"ח. למחזיקים בוויזה כאל זה משתלם יותר (שוב 18 ש"ח).
***
בהתחשב ב-3 מיליון ש"ח שמקבל מוזיאון תל-אביב ממשרד התרבות, החינוך והספורט, מעט קשה להצדיק את דמי הכניסה הגבוהים אליו, שחוצצים בין עניים לעשירים – בין אלה שהכנסתם מאפשרת להם שותפות בשיח האמנותי ובין מחוסרי היכולת שמודרים ממנו.
כגוף שנהנה מכספי ציבור, על מוזיאון תל-אביב להיות פתוח לכלל הציבור – אלא שהמוזיאון, שרואה עצמו קודם כל כעסק כלכלי ורק אחר-כך כבית אמנותי, החליט לטפח סקטור מסוים. כזה שיכול להרשות לעצמו לשלם בכניסה. וכשהמטרה הראשונה במעלה היא כלכלית, גם החברות המסחריות רוצות להיות חלק.
כאילו לא די בכך שכניסה של גופים מסחריים למוסדות תרבות מבססת קריטריונים חדשים של זכאות ואי-זכאות לאמנות, היא גם מערבת בשיקולים האמנותיים שיקולי רייטינג ואינטרסים של בעל הממון.
עמי שטייניץ מזכיר, בכתבה שפרסם ב"הכיוון מזרח", תערוכה שנערכה במוזיאון תל-אביב ב-1998. תחת הכותרת "פינה בעיר – מאוריינטליזם דרך הבאוהאוס עד לאדריכלות עכשווית" הוצגו בתערוכה תצלומים ודגמי מבנים מרחוב יהודה הלוי בתל-אביב, השייכים לבנק לאומי. התערוכה, באופן מקרי לחלוטין, עוצבה ומומנה על-ידי בנק לאומי. ההסכם בין המוזיאון לבנק כלל, בין היתר, סעיף האומר שבזמן הצגת התערוכה יערוך הבנק קבלות פנים ואירועים במוזיאון.
***
אוצר מוזיאון תל-אביב עשה צעד אמיץ וחסר תקדים כשהחליט להציג תערוכה של תצלומי מרילין מונרו במוזיאון החשוב. מרילין מונרו, חברים, זה לא סתם. לתערוכת צילומים של המנוחה ישנה חשיבות עמוקה, והשפעתה על חיינו עזה.
מי שלא ראה את תצלומי מרילין מונרו מתנוססים לעייפה מעל דפי כל עיתון אפשרי בעשורים האחרונים זוכה עכשיו בהזדמנות מצוינת להתבונן שוב בבלונד. אין שיקול אמנותי מאחורי הצגה של תצלומי מונרו במוזיאון תל-אביב. זו לא תערוכה חשובה – ודאי שלא בהשוואה לתערוכות האפשריות של יצירות מאות האמנים המקומיים שיורקים דם כדי להיצמד לאמת שלהם. צילומי מונרו הם ה"כוכב נולד" של תעשיית האמנות. זו תערוכה שנועדה לבדר, לעלות את הרייטינג, לגרום לשוחר-האמנות לבהות באשה יפה ולא לשאול שאלות. התערוכה הזאת לא נועדה לומר דבר חדש. לא לרענן, לא לבקר. זו לא אמנות. זה משל על אמנות שהפכה למנותקת מהציבור, מהשיח, מעצמה.
