גופים מרחפים, מתחברים

בין הילה לולו לין לאמנית היפנית אצוקו טנקה

רישומיה של הילה לולו לין, שהוצגו לאחרונה במשכן לאמנות בעין-חרוד ומופיעים בספר האמנית "היא", מושכים בעדינותם ובעושרם הצורני והצבעוני, מרתיעים ומאיימים למראה האלמנטים המרחפים בהם – חלקי גוף, איברים פנימיים, תרשימי אנטומיה, להבות בוערות, גולגולות, ברבורים, כתמים, מערכות של עורקים, ורידים, רירים. הרישומים העשויים בטכניקה מעורבת על נייר משי מעט מבריק. הם אינם ממוסגרים ואינם מקובעים לקיר, אלא נתלים בחופשיות מהקצה העליון שלהם ונעים קלות עם בואו של משב רוח (או כשצופה חולף לצידם). גמישותם וצבעם השקוף למחצה מעלים בדמיון את הקרום העדין המפריד בין תאי גופינו, העור המפריד בין איברינו הפנימיים והחיצוניים, ואולי אף בגד שחוצה בין גופינו "לעולם". האלמנטים המרכיבים כל רישום מחוברים זה לזה באופן אסוציאטיבי וללא חוקיות, ואף מרחפים ומתחברים לאלמנטים המופיעים ברישומים אחרים בחדר.
ב"משי 8 (פיצוצבלב)", 2001-2003, נראה רישום אנטומי של הלב, עורקים מסתעפים ממנו לשלושה כוונים, חלקו העליון עולה בלהבות אדומות סכמטיות. משמאל מסודרות מדבקות מלבניות, מימין נשלחות לעבר הלב רשתות של קוים סכמטיים, מחקים-מהדהדים את הרשת הפנימית. קו מחלק את החלל על הנייר ומצידו הימני מופיע אזור צר יותר ובו רישום צפוף יותר, עמוס יותר, מופשט יותר – הגדלה של וריד וכדוריות דם או איבר מין נשי. ב"משי 31", 2004-2006, מזבח ממדבקות מלבניות, מבנה מדורג מעיגולים ומעין כדור בדולח יושבים כבסיסים יציבים על גבולו התחתון של הנייר, חורגים ממנו פה ושם. על הבסיס הראשון מונח בכבדות איבר פנימי עם בליטות אדמדמות וסביבו מתרבות-מתקבצות מדבקות של עיגולים. לשני הבסיסים האחרים מתחברות שתי עיניים בוערות בלהבות אדומות. שתי עיניים, אך לא זוג עיניים – עין ימנית בשמאל, עין שמאלית בימין. הן מרחפות בחלל העבודה, שרובו ריק, דוחות כל ניסיון להיכלל בתוך רצף מוכר.

אצוקו טנקה - שמלה חשמלית

רישומיה של הילה לולו לין הם שרטוטים אסתטיים מטרידים של אינטימיות גופנית, זרות מדעית, דימויים או סימנים ספציפיים (ברבור, להבה) וכתמים מופשטים שארוגים יחד באמצעים גראפיים תוחמים, מפרידים, מרשתים. הם אינם מתארים דבר מה קונקרטי, אך כותרת התערוכה "היא" מהדהדת בהם באינסוף מישורים – פיזיים, ממשיים, פרטיים, ציבוריים, מגדריים ומופשטים. מוטיבים דומים של גוף וגבול אפשר לראות אצל אצוקו טנקה (1932-2005), אמנית יפנית שעבודותיה הוצגו לאחרונה בדוקומנטה בקאסל. טנקה עסקה בגוף כבר בשנות ה-50 ובחנה את הגבול כמוקד שבו מתרחשים שינוים. על קצותיו של בד ורוד בוהק שנפרש 30 סנטימטרים מעל אדמת פארק, היא הוסיפה גבול כחול ומשכה את תשומת ליבו של הצופה לקצה הבד – אל הגבול בין הבד לעולם או בין הבגד/הגוף לעולם ("בד ורוד", 1955). ב"שמלה חשמלית" (1956), עבודתה המפורסמת ביותר, יצרה טנקה שמלה מנורות צבעוניות שהבהבו על פני הגוף. השתנות תנאי התאורה העלימה את צורת הגוף שמתחת לשמלה, והפנתה את תשומת הלב לתנועת פני-השטח החיצוניים של הגוף, הגבול שיצר הבגד, שהוא אף המקום שה"עצמי" מציג עצמו כלפי חוץ למרחב חברתי. רישומי ההכנה לעבודה זו, שכללו רשת של חוטי חשמל ונורות, היוו השראה לסדרת רישומים וציורים של מערכות קווים ועיגולים שיצרה טנקה בהתמדה עד סוף ימיה. שרטוטים אסתטיים מופשטים המתארים זרימה אינסופית בין גבולות ומעברים פרטיים, גופניים, חברתיים, טכנולוגיים, נשיים.

אצוקו טנקה - בד ורוד