שוטף ומתמלא / פוליטי

האם תנועת הבונד חוזרת?

אמנם לא נשוב אל היידיש, אבל אולי נוכל לעשות שימוש בשפתם הרעיונית: על המפגש בבית הבונד בתל-אביב

המונופול רב השנים שלקחו הדתיים על היהדות, ולצד זאת האימוץ המכוער שלה בימין ("ביבי טוב ליהודים"), הוציאו מהארון גל חדש של ישראלים המסרבים לוותר על מרכיב היהדות בהגדרתם העצמית. מול העירוב המוזר וההפרדה המוזרה לא פחות שביצעה הציונות בין היהדות כלאום ליהדות כדת, מול טשטוש הגבולות שעשתה בין לאומיות ללאומנות, ביקשו כמה אנשי שמאל ישראלים לבחון אלטרנטיבה. במפגש שהתקיים החודש בבית הבונד בתל-אביב הם ניסו להכניס סדר בערבוביית המושגים הזאת: שמאל, יהודי, ישראלי, סוציאליסט.
הבונד היתה תנועת פועלים (עובדים, בעצם) סוציאליסטית, שפעלה בפולין וברוסיה הטרום-מהפכניות. יצחק לודן, השומר על הגחלת עם קומץ חברים, ניסח בפשטות וחדות את השילוב שהתנוסס על דגל המאבק של הבונד: תנועה יהודית סוציאליסטית. כשיש אפליה נגד עובדים, נאבקים למען העובדים. כשאורבת סכנה ליהודים באחת ממדינותיהם, נאבקים למענם.
ומכאן הפער הגדול שבין הציונות לבונדיזם: לא כל היהודים נדרשים לארוז את מיטלטליהם ולעלות לישראל. להיפך, אומר לודן. מולדתו של כל יהודי היא מדינת מגוריו. מי שמתקשה להעלות דבר כזה על הדעת, שיחשוב על וודי אלן: איש הרי לא יעלה בדעתו שעדיף לו "לשוב" אלינו עם מיטלטליו. הסרטים המצוינים שעשה, שמתרחשים רובם בניו-יורק, אינם מותירים מקום לספק: מדובר ביהודי ניו-יורקי. הוא משתייך לשני הקולקטיבים גם יחד.

***

וכאשר זו היא נקודת המבט, אי-אפשר שלא לראות כי דווקא בישראל יש פחות חופש ליהודים. אחרי שהדתיים האורתודוכסים תפסו בעלות על הנכס, הוטלו מגבלות על היהודים החילונים ועל בני דתות אחרות. יהודי התפוצות אינם כפופים למגבלות האלה – ומכאן, אומר לודן, שדווקא ישראל היא המדינה שיש להיאבק בה נגד הגבלת החופש ליהודים. נגד מה שבכל מקום אחר בעולם היה מכונה אנטישמיות. הזכות להגדרה עצמית, זו שאנו מרבים לדבר בה בהקשר הפלסטיני, חומקת מתודעתנו כשמדובר בקולקטיבים בתוך הישות היהודית.  כאילו שאם אינך דורש מדינה, ויתרת גם על זכויות אחרות. ומה עם זכות ההגדרה לחילונים? לסוציאליסטים בונדיסטים? על הדגל, מסכם לודן, ייכתבו המלים סוציאליזם, לאומיות, יהדות, אינטרנציונליזם.
ואולי זה המקום לצפירת הרגעה: לא, בהחלט אין כוונה לשוב לדבר יידיש, וגם לא לעבור מכפר לכפר ולקיים את אורחות הבונד. אלא שמתוך ההכרה האפלטונית בכך שהדמיון האנושי מסוגל להרכיב דמות דמיונית רק תוך שימוש בחלקים ידועים וקיימים (חמש קרניים, זנב ושתי כנפיים), בא המפגש לבדוק אם אולי יש כאן, בפרק החשוב הזה בהיסטוריה של השמאל היהודי, משהו שיסייע לנו להיחלץ מן המבוי הסתום שהשמאל הישראלי היהודי נקלע אליו.

***

אבל לא רק צד רעיוני היה למפגש. האירוע נפתח בסרט ישן ובלה מזוקן, דובר יידיש, ובו תיעוד מחניק של עוני מנוול ששרר במזרח אירופה. גם העוני הזה בלה מזוקן, כי לא ראינו כמותו, גם לא בצילומי מקרר ריק בירוחם. הערב גם נחתם ביידיש: קבוצת סלה-מנקה הופיעה במיצג שירה של אברהם סוצקובר ואחרים, תוך שימוש באמצעים אמנותיים עכשוויים שהדגישו את הפערים העצומים שבין הכאב ההוא לכאב הזה, החדש, וגישרו על הפערים האלה להנכחה של כאב חובק כל, כובש.
במהלך הערב שאל אותי מישהו אם יש לי תעודת חבר הבונד של סבתי מצ'חנוב. ניסיתי לנחש אם גם את התעודות שרפו, ונזכרתי בפלג של משפחת אבי שנמלט מפולין לארה"ב, וייסד עם אחרים קבוצה שסייעה בארגון העובדים היהודים. בני הקבוצה רכשו יחד חלקת אדמה מחוץ לעיר ניו-יורק, הקימו צריפים במו ידיהם וחפרו אגם שאליו הפנו מי נהר סמוך. לימים, אחד מבני המשפחה ידה את האבן הראשונה להפלת משטר האימים של מקארתי.
ואולי זו אחת הבשורות שבמפגש: קבוצה של אנשים שאצרה רעיונות נאצלים במשך עשרות שנים נוראות מבקשת להעביר את הלפיד לצעירים המחפשים את הדרך לעשות טוב.