שוטף ומתמלא / ביקורות

שתי אמניות גולות בממלכת העיצוב

כמה דברי שבח (ותלונה אחת) על התערוכות הנהדרות של הדס רוזנברג-ניר וטליה טוקטלי במוזיאון ארץ-ישראל ובגלריה פריסקופ

הדס רוזנברג-ניר וטליה טוקטלי הן שתי אמניות מובחרות בעולם הקרמיקה הישראלי הקטן. שתי יוצרות שהן מודל של חשיבה ויצירה.
הגעתי לשיח-גלריה שקיימה הדס בגלריית המגדל שבמוזיאון ארץ-ישראל, בחלל תערוכת היחיד שקיבלה כשזכתה בפרס אנדי לאמנות דקורטיבית – הפרס היוקרתי ביותר שצנח על עולם האומנות השימושית הישראלי. לצד התערוכה זכתה גם בהפקת קטלוג (שעיקר פארו, לדעתי, דווקא בכריכה הלבנה התבליטית, הדומה כל-כך לחמר הלבן-בוהק שהיא משתמשת בו), ובכך שיצירה שלה (אחת היקרות שבהן, אני מקווה) תירכש על-ידי מוזיאון ישראל.
בחלל מגוון יצירות שלה מתקופות שונות: משטחי חמר ועליהם ציורים קסומים בגלזורות קריסטליות עשירות (ציורים של כדים, למשל, ושל מכשירי עזר של טייסים דוגמת האופק המלאכותי שמסביר לטייס מה למעלה ומה למטה, וחשוב גם לאסטרונאוטים הולכי על קרקע שכמונו), ולצד הציורים האלה גם שרבוטים של אשה מתוסכלת שנקרעת בין יצירתה לבין החובה, ההרגל והצורך לדאוג לצורכי ובני הבית ולהופעתה החיצונית. עוד יש שם אובייקטים חלולים שהפכו למבנים גדולים ומורכבי צורה (זכר לנפח הכלים שמהם התחילה), ואינם מזמינים לשים בתוכם מים וענפי מימוזה; אקורדיון דמוי חומה דמוי רדיאטור לבן ועליו כתם ירוק-רק-לא-כתום (כדבריה); חומות דו-ממדיות ומאחוריהן וילה וחדר משלה. הנה לפנינו אמנית יוצרת, ועל מה היא מלינה? על זה שאין אשה שתעניק לה טיפול זהה לזה שזכו לו אמנים מן העבר (ואולי גם בהווה), שלוו  על-ידי אשה שוויתרה על זהותה כדי לאפשר להם חופש יצירה מוחלט.

הדס רוזנברג-ניר, מימוזה מכחילה

"קמתי, כיבסתי, קיפלתי, סידרתי, שילמתי לעוזרת, תליתי, לא גיהצתי, התאפרתי, הלכתי לעבודה, חזרתי, הסעתי, קראתי שאשתו של מאירוביץ תלתה לו תמונה, הלכתי למספרה, לא הכנתי למחר, לא קניתי, לא בישלתי, שמעתי את הסוס שהילדים קנו צוהל במחסן, הוצאתי אותו לטיול, שטפתי, קראתי שאשתו הורידה את התמונה, הלכתי לעשות ואזה כי אני אשה עם חגורה", כותבת הדס בטקסט המלווה  את אחד הציורים. תסכול  נשי על התפקוד ועל הקישוט העצמי, ועל הוואזה המייצגת  בשבילה, כנראה, אשה עם חגורה.
בתום מסע בין עבודות שמשוחחות זו עם זו לאורך השנים ניצבת חומה לא מעובדת עד תום. היא ניצבת על ארוניות עץ עתיקות ובהן כלי פורצלן תעשייתיים, ישנים וקסומים, ועליה ציור של פנתר כחול. ניכר שהעבודה הזו, האניגמטית והחזקה, חשובה לאמנית.
מההסבר של הדס הבנתי שהיא רואה עצמה כמי שוויתרה והתפשרה בעשייתה האמנותית. כנראה לכן צבעו של הפנתר הזה כחול ולא שחור. אני מסכימה עם הדס רק חלקית: נכון, היא מתפשרת – אבל לא בעבודתה. הרי היא בין הכי פנתרות שאני מכירה בעולם הקרמיקה הישראלי. פנתריים גם הדברים הכואבים שכתבה על המשטחים היפים כל-כך, אלה שבזכותם זכתה לפני כמה שנים בפרס שרת החינוך לעיצוב(!) קרמי. בכלל היא משכמה ומעלה בעיני.
שמה של התערוכה, אגב, "מימוזה מכחילה": עץ יפהפה שליווה את ילדותנו בפרחיו הצהובים, האבקתיים והריחניים. עץ חזק, שורד, ותיק כימי הארץ הזו. געגועים לילדות, לתמימות, לשלמות שלא תהיה כבר לעולם, ומן הסתם לא היתה אף פעם.
 

הדס רוזנברג-ניר, פנתר

טליה טוקטלי מציגה בגלריה פריסקופ את עבודותיה מפרקות זכרונות הילדות. היא אמנית שלחלוטין מגדירה את עצמה כך, ומאחוריה כבר תערוכות רבות ומעניינות במרחבים אמנותיים. "למרות החומר שבו היא עובדת, אין בעבודותיה שום דבר שמתקרב להגדרה של 'אומנות שימושית'", כתבה דנה גילרמן ב"הארץ". "הקרמיקה היא פשוט המדיום שבו טליה מביעה את עצמה".
אז מה עושה התערוכה שלה, "ארס קרמיקה" (השם שאול מן הביטוי ארס-פואטיקה, אמנות השיר הבודקת את שפתה בתוך תהליך היצירה), בגלריה פריסקופ, שמזוהה דווקא עם עיצוב? בעלת הגלריה, שרי פארן, אמנם עשתה לעצמה שם ומעמד בעולם הגלריות הישראלי, ורוב התערוכות שם אכן מיוחדות וראויות לציון – אבל התערוכה של טליה הרי אינה תערוכת עיצוב. אירוניה? התרסה? ויתור?
בתערוכה אובייקטים קטנים ושבריריים מפורצלן, שהובאו בקונטיינר מארץ אחרת. פעם היו שלמים בבית הוריה, כעת נוצקו מחדש והם חלקי אובייקטים: חלקי כלב, חלקי בובה מחוררת, חלקי שמלת רקדנית מפורצלן של פעם. בלי הגלזורה המבריקה, לא שלמים, לא מתמסרים, מספרים סיפורים אישיים, לא פתירים. קומפוזיציות של חלקי סיפור שמצטרפים למיצבים שהם-הם היצירות השלמות. מועדות להתפרק מחדש בהיותן מודבקות לרצפה או לקיר עם מסקינג-טייפ או חוטי רקמה דקים. עולם מפורק ולא מיופייף, שנבנה מחדש באמצעים הדלים של האמנית-אשה, שמגע ידיה עדין ומהוסס, ואף מופנם בצורה בולטת. אפילו הקטלוג הדק והצנוע הוא עדות למאבק, לניסיון לדבר כמה שפחות. הקומפוזיציה שברירית ופתוחה, כמעט כמו קורי עכביש או  אבק הנראה רק כשקרן האור חושפת אותו. מפחידה ומפתה בשבריריותה.
"אני רוקמת משמע אני קיימת", טליה אומרת. היצירה היא כלי לחיבור מחדש של המפורק. בנייה מחדש של העצמי משברי זכרונות ורסיסי יציקות לכדי מיצבים נוגעים-לא-נוגעים, מתוזמרים בחלל כמו מוזיקלי.
 

טליה טוקטלי, ההעפלה לאוורסט

ולאחר שתיארתי את התערוכות, ביטאתי את ההתפעלות והודיתי על היופי ועל ההשראה, אני רוצה לבוא בטענות לאמני הקרמיקה (ושתיהן בכלל זה) שמוכנים שעבודותיהן תקבלנה את פרס שרת החינוך לעיצוב או את פרס אנדי לאמנות דקורטיבית, שמוכנים להופיע באתרי האינטרנט לעיצוב ובגלריות לעיצוב, ולהסכים שהמחלקה לקרמיקה בבצלאל תמשיך להיקרא "המחלקה לעיצוב קרמי".
אני יודעת, זה כורח המציאות. אני יודעת, גלריות ומוזיאונים לאמנות עכשווית לא ששים להציג אמנות קרמיקה, שסובלת מתדמית עיצובית וחוגי חובבים. על כולם נלין בתורם, אבל קודם כל נלין על עצמנו. גדעון עפרת כתב פעם שהבעיה של הקרמיקה בישראל היא הקרמיקאים. הרי קל להאשים את העולם, וקשה יותר להילחם. יותר מדי אני שומעת מאמני קרמיקה משפטים כמו "לא חשוב, נציג איפה שמוכנים להציג אותנו", שומעת ש"נקבל כל פרס שרק ייתנו לנו", ושומעת מהנהלת משרד החינוך ש"אין פרס מיוחד לאמנות הקרמיקה, אבל יש לעיצוב קרמי". ויתור.
הרי הדרך כבר נפרצה, ודי  אם נזכיר את הכדים היווניים המצוירים העתיקים, את כדיו של פרי גרייסון ואת זכייתו בפרס טרנר, ובישראל את היצירות של רעיה רדליך, לידיה זבצקי ואודי אבן מקבוצת זיק, זכרם לברכה, או את אלה של ציונקה שמשי ומשה שק, ייבדלו לחיים ארוכים: עבודות שיוצאות מהחומר הקרמי, ואפילו מעולם הצורות והכלים המקובל של הקרמיקה, והולכות למקום אחר. אומרות משהו על העולם ועל האמן, ולא מבקשות שישימו בהן פרחים.

***

ורק עוד משפט או שניים לסיום: שידכתי כאן שתי אמניות בחיבור שעושה להן עוול, שהרי שתיהן שונות ומיוחדות. אבל אלה השתיים הן אמניות קרמיקה. אמניות ראויות. לדעתי הן טועות כשהן מוכנות להציג במחוזות העיצוב האינטרנטיים או הממשיים. הרי הן לא עושות אומנות שימושית, לא אומנות דקורטיבית ולא עיצוב, אלא פשוט אמנות.
ייתכן שכל מלחמתי על ההפרדה עבר זמנה, ועולם היצירה נפתח והולך וגבולותיו מיטשטשים (ראו עצומת האמנים האחרונה נגד המלחמה, שהיא מרהיבה באיכותה ובאפשרויות הביטוי השונות שבה). היה לי קל לקבל את הטענה הזאת לולא נלחם העיצוב עדיין על הגדרתו העצמית, ולולא המשיך, כפי שהוא עושה זה זמן רב מדי, לבלוע ב"נדיבותו" ההגמונית את אמנות הקרמיקה.
ודי לכיבוש!

* הדס רוזנברג-ניר היא מורה באוניברסיטת חיפה.
"מימוזה מכחילה" תוצג במוזיאון ארץ-ישראל עד 25.8.2006. אפשר לקרוא עליה גם באתר וואלה!.

* טליה טוקטלי מורה בבצלאל.
עבודות מהתערוכה שלה בפריסקופ, שתינעל ב-12.8.2006, אפשר לראות גם באתר הבית שלה.