מדריך / תערוכות
| 2005-01-20 17:00:07 |
בגלריה הקטנה התערוכה "חלון פנימי" של נואל פורטונה (אוצרת: דבורה מורג). בגלריה התחתונה התערוכה "Little China" של גיא שהם (אוצרת: אורלי הופמן). בגלריה הגדולה התערוכה "שירי מסור" של פסח סלבוסקי, שעוסקת בהרסנות ובתיקון.
אוצר: אריה ברקוביץ'
לגלות את עבודותיה מפרספקס של פורטונה נואל, כמוהו כלהבין עד כמה ההתחברות בין החומר המודרני לבין טכניקת הציור המקורית יוצרת אמוציות.
למעשה, בניגוד להבנתנו, הכיסוי בפרספקס מהווה כעין תמיכה. הצבע שעל צדו האחד משלים את העבודה בהופיעו על הצד השני. אין זה מדובר בחפיפה. הציור והפרספקס מהווים מכלול, דבר המסביר מדוע התוצאה הינה כלואה בין השקיפות. מרגע זה ואילך ההרגשה הגוברת, המוארת ע"י אור המכסה את כל השטח כפיקסלים על פני מסך, עוברת דרך העיניים הנזכרות באלפי הדמויות הנפגשות גם עם הגוף, המהווה מכלול עם הצבע החי.
נושא העיר אינו מקרי, יהיה הוא פיגורטיבי או מופשט, קו האופק של העיר המודרנית מצטייר בטכנולוגיות החדשות המזעזעות את רגשותינו, בחומרים המהפכניים המעצבים את חיי היום יום שלנו. בנופים העירוניים אל האמנית, בנייני הזכוכית מקשטים את השמים., ההשתקפויות מתרבות, ובעיקר הצבעים שולטים על האור. כי גם בזאת מדובר. מיצירה ליצירה מופתעים אנו בהביטנו במאבק בין השקיפות המתגלה לבין הצבעים המכוונים את האור על מנת לצייר את הצורות. הבחירה בפרספקס מקבלת את מלוא משמעותה. האמנית מזמינה אותנו להרהר בשאלה: האם יבוא יום ובו לראות את הכל משמעותו תהיה לא להיראות? האם ראוי להדחיק את האור למען שמירה על החיים?
גיא שהם - נבלה
אוצרת: אורלי הופמן
לפני כ-5000 שנה ישב הקיסר הסיני שן- נונג תחת עץ הקמליה, באחד ממחוזות ממלכתו. בעוד משרתיו עסוקים בהרתחת המים עבורו, נפלו מספר עלים למים הרותחים וניחוח נפלא התפשט באוויר. הקיסר הסקרן לגם מן הנוזל החום וגילה את תכונותיו הממריצות והמרעננות של המשקה,כך,על פי האגדה,נולד התה. בתקופת שושלת מינג, עם פריחת טקסי התה, התפתחו כלי הפורצלן האופיניים לטקס זה. רק בתחילת המאה ה-17 הגיע התה למערב ועמו השיגעון לחפצים אורינטליים שסחף את מדינות אירופה ואמריקה. (1) במהלך המאות הפך ה " china" למושג שגור במחלקת חפצי הבית וסמל איכות של פורצלן ברמות שונות של קישוט ואנינות. דרך ארוכה עשו פסלוני "הצ'יינה" הקטנים לויטרינה בסלון של דירה תל אביבית ותיקה. תרבות אירופאית שנחתה בסביבה ים- תיכונית בלב הלבנט ושימרה ניחוחות של זמנים עברו. זיכרונות ילדות אוטוביוגרפיים של חפצי קישוט שמורים מאחורי זכוכית, משמשים כנושא ביצירותיו של גיא שהם.
גיא מצייר פיגורות מפורצלן, אותן הוא מוצא בשווקים וחנויות "יד שנייה", פיסלונים שסר חינם בעיני בעליהם, מזכרות שנלקחו מבתים, נושאים עקבות של חיים אחרים ומנסים את מזלם במקום חדש. אובייקטים מזוגגים, חלקלקים ונוצצים נושאים ייצוגים של מגע ופיתוי ארוטיים כמו חפצי סקס, טקטליות פתיינית מנסה לזייף את הדבר האמיתי, "צ'יינה" מבהיקה מציגה אסטתיקה מתקתקה, רוצה לפתות, ללכוד את תשומת הלב, להיקנות ולעמוד בויטרינה הבאה. הציור נעשה מתוך התבוננות,קומפוזיציות של טבע מת " nature morte" מבעד לזכוכית. ציפורים שבורות כנף,דמויות נטולות גפיים,סוס שוכב על הגב,חפצים פגומים בדיאלוג נשכני ומפורק.
המסך השקוף המשמש חיץ בלתי נראה,הופך להיות ציר מרכזי וגורם משבש בהירארכית הערכים הציוריים והקונספטואליים. הרקע האורנמנטלי,הדגמים הצמחיים בטפטים של ויליאם מוריס מתמזגים עם האובייקטים כמו גם סביבת החיים המשתקפת בזכוכית ומתרכבת עם נושאי הציור. רקע מצויר בדו-מימד עובר לקדמת היצירה ומתעתע במימד השלישי. סביבת חולין שגרתית מתערבבת בסצינות אימפריאליות,מיתולוגיות. חיבור הזוי,הדמיה של אשליה מתקבצים בציוריו של גיא שהם ומעלים לדיון סוגיות שבין קיטש וקישוט,חיקוי ומקור,אמנות גבוהה ואמנות נמוכה בסביבות של שכחה ומוות.
1. "ספל התה של הקיסר שן נונג"- לביאה ברומברג.
שיר?י מסו?ר - הרסנות ותיקון ביצירותיו של פסח סלבוסקי
טקסט: מרדכי גלדמן
ס?ד?ר א?ל??ים הו?א א?י-ס?ד?ר;
ו?א?י-ס?ד?ר ג??דו?ל הו?א ס?ד?ר. ש??נ?י
א?ל??ה ח?ד ה?ם. (ד??פ??י א?י?ו?ר?ים)
מתוך קונוסר של כאוס,
וולאס סטיבנס (1977), האיש עם הגיטרה הכחולה, תרגמה: רוזן טובה. הוצאת כתר
פסח סלבוסקי ואני התלוצצנו בינינו על התקף ניסור העבודות שפקד אותו לפני כשנתיים. הרבה מיצירותיו גדולות הממדים נוסרו על ידו במסור חשמלי והפכו לבדים קטנים יחסית ששמשו תשתית לציורים חדשים דשני חומריות. אני טענתי כי הוא מוציא את היצירות להורג, ואילו הוא מצדו הבטיח חנינה לציורים מסוימים "אם יתנהגו יפה".
ההסבר הרציונלי למעשה הניסור היה מחסור בבדים קטנים, ורגשי אכזבה מכך שהעבודות הגדולות לא נרכשו ונותרו בחלל הסטודיו. אבל ככל שחלף הזמן התברר לי מעשה הניסור כאירוע אימננטי מאוד לתהליכי היצירה של סלבוסקי: יצירתו ממזגת בצורה קיצונית הרסנות עם יצירתיות והיא מראה שוב ושוב את תלותן זו בזו. מכל מקום, הנסרנות של סלבוסקי בצד נטייתו לצייר על ציוריו ציורים חדשים הקנתה לפעילותי כאוצר ממד של הרפתקה קצת מצמררת. שכן תמיד היה זה בגדר האפשר שציור שבחרתי להציג ינוסר או יהפוך לציור אחר. ככל שקרבה שעתה של התערוכה גברה חרדתי מתמורות מאיינות אלה, ועל כן החלטתי לצלם כל עבודה בה בחרתי כערובה לכך שלא תעלם. התצלום היה מעין הסכם חתום. בדרך כלל הערובה לכך שציור של סלבוסקי לא ישונה או יעלם בדרך אחרת היא הוצאתו מידי הצייר. כל הרוכש יצירה גואל אותה ממעגל התמורות ההרסניות ומעביר אותה ל"חיי נצח".
התשלובת של הרסנות ויצירתיות מתגלה ביצירותיו של סלבוסקי באופנים נוספים. הרבה מהיצירות צוירו על בדים שכמו עברו מוטציות צורניות מוזרות ויש בהם גם בליטות, שקעים, חורים וקרעים. צורת בדיו חורגת בצורה גלויה ובוטה מהמלבנים והמרובעים המשמשים את הציור משך דורות. לעתים קרובות גם הודבקו על הבדים עצמים שונים ומשונים: ביניהם מפתחות, שברי מראות, קליפות צבע יבש וחפצים אחרים שכמו נמשו מאשפתות. כאשר הציורים מכסים כמה ציורים מטרימים שצוירו על אותו בד, הציור הוא בעצם תל (במשמע של תל-ארכיאולוגי) של ציורים, שאנו רואים רק את שכבתו האחרונה. שכבתיות זאת מקנה לחומריות של הציורים עובי וטקסטורה, והם נראים לעתים כאילו נקרשו אחרי רתיחה, כאילו הם עשויים לבה קרושה. החומריות המעובה גם גורמת לציורים להראות חפץ ולא רק ציור, ולעתים החפץ הזה נראה קטע מחפץ אחר. זיקתם המרומזת של הציורים לציורים שהטרימו אותם על פני הבד, והאינטואיציה שהחפצים עליהם צוירו הציורים הם קטעים – עושים כל ציור לחפץ-חלום המכיל רמיזות רבות לעולמות סמויים. העקבות המבצבצים בציורים מזכירים את משטח הכתיבה הסמוי, העשוי שעווה, בהתקן התזכורות עליו כתבו פרויד ודרידה (ראו מאמרו של פרויד "הערה על דפדפת הפלא" (Note on the mystic A
Writing Pad ) ודיונו של דרידה בדפדפת בפרק Freud and the scene of writingבספרו WRITING AND DIFFERENCE ).
-
רק מעט מהציורים של סלבוסקי יש להם נראטיב או תוכן הניתן לסיכום מילולי, למרות שעל אחדים מהם נכתבו משפטים שלמים. להערכתי יש בציוריו, לרוב, הרס מכוון של משמעות מילולית קוהרנטית. הם מוצאים את עצמם במרחב שמעבר למילים, במשחק אינטואיטיבי, משועשע לעתים, שהמריא מעל לחומת הרצינות האטומה. במקביל, לציורים צבעים עזים והם מעוררים התענגות חושנית והשראה. לעתים הם כוללים מסמנים של יופי סנטימנטלי כפרחים וציפורים, ולעתים הם מבקשים אחרי השראה ויופי באפשרויותיו של המופשט. אם לנקוט ניסוח של פול ולרי, המתייחס במקורו לשירים – ציוריו של סלבוסקי הם מכונות משוכללות לייצור השראה בצופה.
מה פשרה של ההרסנות הכרוכה ביצירתו של סלבוסקי?
אפשר לתלות הרסנות זאת בכמה גורמים, אך העיקרי שבהם הוא האתוס של המודרניזם. זה כלל התקפה על מושג היפה הקלאסי בביקוש אחר אמצעים אומנותיים חדשים לייצוגו של האדם האמיתי. האמנות הפלאסטית החמיצה את האדם האמיתי משך דורות בגלל נטייתה אל היופי הקלאסי שהעדיף את האדם האידיאלי. בספרות לעומת זאת, אפשר למצוא את האדם הערום כבר בטרגדיה היוונית. ואילו שקספיר מפשיט את ליר בלב הסערה ומשגע אותו כדי לקרבו לראיית האדם כשלעצמו. בשיר אסתטיקה אחרת (ולא אחרונה) ("עין" ע' 50, הקיבוץ המאוחד) ניסיתי בשעתו לסכם את הפואטיקה של המודרניזם:
….ל?י?מ?ים ב??ק??ש?ו? י?פ?י א?ח?ר
ת??ב?נ?ית ש??ה?יא ת??ב?נ?ית ו?ל?א ת??ב?נ?ית,
ת??ב?נ?ית ש??ה?יא ז?ר?ם ס?פ?קו?ת, ה?נ?חו?ת מ?חו?ל?לו?ת,
ת??ב?נ?ית ה?מ??א?פ?ש??ר?ת קו?ל א?מ?ת??י
ל?א או?תו? קו?ל ה?ב?ו?ק?ע? מ?מ??ש??א?לו?ת?ינו?
א?ל??א קו?ל ט?הו?ר ו?מ?ע?ר?ב
ה?ז?ו?ר?ם כ??נ?ח?ל ע?ר?פ?ל??ים ב??ין מ?ב?נ?י ה?מ??ש??מ?עו?ת ו?ה?מ??ל??ים….
בינתיים התחדשה חשיבותו של אתוס המודרניזם, שכן הוא ניצב כעת מול האסתטיקה של עידן הקניינות. האסתטיקה של הפרסומת ושל החפצים הסחירים מדגישה עלומים, שלמות, ארוטיקה, ואת ה"חדש". לעומת מגמה זאת, יצירתו של סלבוסקי אוספת כל מה שמעודדי הקניינות דוחים. בעולמו יש מקום לפגום, לקטוע, לישן לכל מה שהארוס הקנייני מציע לך להשליך כדי שתרכוש מוצר חדש. הסטודיו של פסח סלבוסקי והציורים הנתונים לתיקונים חוזרים ונשנים, הם היפוכו של הקניון וחלון הראווה המציעים את מוצריהם המושלמים, שאיכותם החושנית ממירה את הפנימי ואת הרגשי כאחד. עם זאת, יצירותיו של סלבוסקי אינן מביאות את רוחו הקודרת והטראגית של המודרניזם אל פני השטח שלהן. היפוכו של דבר. יצירותיו כמו מתקנות בססגוניות חושנית את ההריסות הטרגיות, ושניהם – ההרס והתיקון – מצויים בהן בד בבד. כך נימת יצירתו של סלבוסקי היא מודרניסטית ופוסטמודרניסטית גם יחד, והיא כוללת הרסנות מודרניסטית עם געגועים לאומנות הקלאסית, הטרום-מודרניסטית, עליה גדל.
כאן צריך לזכור כי בעצם כל תהליך יצירתי כרוך בהכרח בהרסנות. החדש והמקורי דורשים את הריסתו של הישן. בתוך הכאוס והאין מצויות הרבה יותר אפשרויות לעיצוב היצירה והסובייקט מאשר במרחביו המוגבלים יחסית של הסדר. ההתגלות ונס ההשראה עשויים להתרחש דווקא בחורבות וביבים, ביערות ובמדבריות, הרחק ממקום יישוב וממקדשי התרבות. כאשר אתה מבקש אחר עצמך ואחר יצירתך הייחודית הבא אתך מסור כנגד המסורת. אולי גם משם כך החל סלבוסקי לנגן באחרונה במסור, שהצטרף לכלי הנגינה המיוחדים האחרים עליהם הוא נוהג לנגן.
אבל היחסים בין הרס ויצירתיות בעולמו האומנותי של סלבוסקי יש להן בעיניי גם סיבות אישיות לגמרי. נראה כי הוא חוזר ככפוי לטראומה שעברה עליו, ושוב ושוב הוא מתקן את הריסותיה. ההרסנות הכרוכה ביצירתו היא בין היתר מעשה של הזדהות עם כוחות הרס שתקפו את עולמו, בעוד שמלאכת היצירה מתקנת. היא מקנה גם לקטעים, לשברים ולחפצים הדחויים את איכותו של היפה. מטבעם של תיקונים כאלה הוא שתוחלתם קצרה, ועל כן כפוי הצייר לחזור ולהרוס לחזור ולתקן, כגיבור מיתולוגי וכאנטי-גיבור גם יחד. ניתן לאתר ביצירתו של סלבוסקי יצירות העוסקות בנושאים קבועים: חורים, מפתחות, רשתות, ציפורים, פרחים, נשים ועוד. אך בעיניי הנושא התשתיתי של יצירתו הוא היחס בין הרס ותיקון. הטראומה היא מקור לבערה קבועה המתיכה את העולם ומגבשת אותו מחדש, היא יוצרת מרחב אידיאלי לפעילותם של המסור והמכחול.
מלאני קליין תיארה את עשיית האמנות כתיקון סמלי (מ"העמדה הדיכאונית") של האובייקטים הפנימיים המגדירים את העצמי שנפגעו או נהרסו. אבל אצל סלבוסקי נראה כי ההרסנות עצמה היא חלק מטקס של תיקון. יתר על כן, אם חושבים בביקורתיות על דבריה של קליין, יצטייר כי כל יצירת האמנות כוללת לעתים קרובות הרסנות מתקנת – הרסנות שהיא עצמה תיקון – באמצעותה, בין השאר, מכריז היוצר על האומניפוטנציה שלו, על היותו בורא כל-יכול בממד של הפנטזיה הלא-מודעת. כדי לראות את העולם בעיניו שלו ולא מבעד למבטם של אחרים, כדי ליצור את תגובתו האותנטית לעולם, צריך היוצר להישען על הפנטזיות האומניפוטנטיות שלו ולהרוס את כל הישן המגביל והאוטם. בכיוון זה חשבו פסיכואנליטיקנים כוויניקוט ובולאס, תלמידיה של מלאני קליין.
הפיסול של סלבוסקי קרוב מאוד ברוחו לעבודות השמן שלו, המקבלות לא פעם איכויות של תבליט. פסליו הם צביריי אובייקטים מזכוכית מותכת, המקיימים זיקה שווה למגרשי פסולת ולמחוזותיו של היפה. אבל יצירותיו של סלבוסקי על נייר הם במיטבם דפים של השראת הרגע. הם מתעדים פרצי יצירתיות ספונטנית שהצייר לא חזר ועיבד, אלא נישא מהם על זרם ההשראה לדף הבא. עבודות הנייר, יותר מהיצירות בשמן ובפיסול, מאפשרות לעמוד באופן בלתי אמצעי, ישיר לגמרי, על היצירתיות המנחה את אומנותו של סלבוסקי, אבל גם על יכולתו, הלא צפויה במקצת, בתחום הציור המסורתי.
התערוכה הזאת היא מימושה של תוכנית ישנה, שהתגבשה אצלי לפני כעשר שנים, לאצור תערוכה מיצירותיו של סלבוסקי. תוצאתה הראשונה, והלא צפויה, של תוכנית זאת, הייתה התערוכה של סלבוסקי במוזיאון תל אביב שאצר משה ניניו. בגלל חילוקי דעות שהתעוררו ביני לבין מנהל המוזיאון החלטתי להעביר את אצירת התערוכה שיזמתי וקידמתי לאוצר אחר. מכל מקום, התעניינותי העיקשת ביצירתו של סלבוסקי נובעת לא רק מהישגיו של ציורו אלא, ואולי בעיקר, ממשיכתי אל הזר לי. המקור או הכור של יצירתו של פסח סלבוסקי הוא הכאוס. אם להשתמש בניסוח של המשורר וולאס סטיבנס, סלבוסקי הוא קונוסר של כאוס. ואילו את עצמי הייתי מגדיר כקונוסר של ריקות.