שוטף ומתמלא / ביקורות
| יוחאי אברהמי | 2007-06-20 08:15:33 |
לצד היופי הוויזואלי, הרעננות והחומריות החושנית, הנסיונות של הדוקומנטה ה-12 להביא אומללות אותנטית לדשנות האירופית הזכירו משאית שבאה מהחרמון ושופכת ערמת שלג בכיכר רבין
שני ימי הפתיחה של הדוקומנטה ה-12 הותירו אותי ואת משפחתי תפוסי שרירים, רטובים ובעומס חושי ניכר. קרענו את הרגליים כדי להספיק לראות (כמעט) הכל. בין לבין פגשנו אנשים ופיספסנו מסיבה אחת, שבמקומה היינו בארוחת ערב גרמנית טעימה ושתינו שמפניה לרגל מותו של קורט ולדהיים, ובמסיבת הפתיחה של הדוקומנטה, שהתקיימה תחת גשם שוטף וכללה מופע רוק של הקייזרס אורכסטרה הנורווגית. עכשיו, בסוף השבוע, מנסים לנוח קצת, להרפות שרירים ולשחזר יומיים (בינתיים) של ביקור בתערוכה מרתקת, עם אוצרו?ת בעלת אינטואיציות חזקות וקישורים מעניינים.
את הדוקומנטה, תערוכת הענק המתקיימת אחת לחמש שנים בעיר קאסל שבגרמניה, אצרו רוג'ר מרטין בורגל ורעייתו רות נואק, שנטשו את הקריטיקליות הטקסטואלית המושחזת לטובת יופי ויזואלי וחומריות חושנית שרלבנטיים לחיים ממש. באמצעות חללים מגוונים, קירות צבעוניים ותצוגות מוזיאליות שלא מתחום האמנות העכשווית (כמו תצוגת אתנוגרפיה או תערוכה חקלאית), הם קראו תיגר על תצוגת הקובייה הלבנה הרווחת בעשורים האחרונים. התוצאה מורכבת, מפתיעה, רעננה מאוד ופתוחה לפרשנות, לעתים מלנכולית. לפעמים נדמה שהיצירות עצמן נרתמות לצורך זה כמעט בשתלטנות; האוצר הוא השולט בהן, ומנצל אותן כדי ליצור את האווירה שהוא חפץ בה.
כתב ידו הנונשלנטי של האוצר. כל הצילומים: יוחאי אברהמי
כתב ידו הנונשלנטי של בורגל ניכר בכל מקום, פשוטו כמשמעו: בשלטי ההכוונה לאתרים השונים, בלוגו, בשלטים על השירותים ועוד. אפילו הלוגו של הדוקומנטה עוצב כך, כפי שניתן לראות בתמונה שצולמה בכניסה לדוקומנטה האלה. מול הדוקומנטה-האלה שוכן מוזיאון פרידריכציאנום, הוותיק והגדול שבחללי התצוגה של הדוקומנטה; באותו אזור נמצא גם בית הקפה שבו אכלנו נאצ'וס עם גבינה מותכת וסלסה ושתינו בירה. מקום נחמד עם נוף מקסים, אבל אפשר לחכות בו בין שעה וחצי לשעתיים כדי לאכול פסטה או המבורגר (אנחנו, שסבלנו מרעב כבד, מצאנו את עצמנו אוכלים שאריות של שולחן סמוך עד שהגיעו המנות שלנו). בכיכר פרידריך, בין הפרידריכציאנום לדוקומנטה-האלה, חילקו גלידות וניל שקידמו מכירת ספר על גלידות בהוצאת פיידון.
הלאה ברשימת חללי התצוגה נמצאת הנויה-גלרי: מוזיאון בינוני בגודלו, בעל שתי קומות ומרתף. המרתף כולו חשוך. קומת הכניסה צבועה בזית והקומה הראשונה בסלמון. טירת וילהלמסהוה, שכבר אוזכרה כאן, משמשת קודם כל כמוזיאון ליצירות מופת המציג אוסף מרשים של אמנות יוונית קלאסית ובארוק הולנדי. כמה מעבודות הדוקומנטה שובצו בין ציורי המופת האלה, אחרות הוצגו בחללים מיוחדים בקומות התצוגה.
אתר התצוגה האחרון, והמוצלח פחות מכל, הוא ביתן חממות ארעי שהוקם במיוחד לצורך התערוכה. חרף הכשלים גם בחלל הזה יש קסם: מערכת אוורור ובקרת לחות שהמעצבים בחרו שלא להסתיר. את מדי הלחות הנאים, על כל פנים, הסירו אחרי יומיים משום שהציגו נתונים שהיו גורמים לחברות הביטוח ולמשאילים לבטל את התצוגה. הקירות החיצוניים של המבנה מכוסים וילונות עשויים רשת המצופה באלומיניום הפונה כלפי חוץ. הם אמורים לבודד את החלל מבחינה תרמית, והופכים את הביתן לצידנית או לתרמוס.
האמן האהוב עלינו בתערוכה הוא בלי ספק אנטולי אוסמולובסקי (Osmolovsky). עבודתו פוליטית וחתרנית, אך גם חומרית, חושנית, מצחיקה ומשוחררת. החופש שהוא נוטל לעצמו לנוע בין המדיומים – להכיל פוליטיקה, פורמליזם, עבודת יד ועיצוב – מאפיין גם את הקו האוצרותי של הדוקומנטה בכללותה.
על כתפו המונומנטלית של מיאקובסקי. אוסמולובסקי
בתצלום זה מימיו כאנרכיסט, שמוצג בפרידריכציאנום, אוסמולובסקי מצולם בכיכר במוסקבה, יושב על כתפו המונומנטלית של המשורר ולדימיר מיאקובסקי (המייצג אולי דואליות ביחס למשטר, שתחילה העריץ ואז התאבד בגינו). עבודה מקסימה אחרת של אוסמולובסקי נראית תחילה כאוסף של דלתות או משטחי עץ של מבנה עתיק, ומוצגת על קיר תכלכל בדוקומנטה-האלה. במבט שני רואים שאלה הגדלות של פרוסות לחם, טוסטים, צנימים. זהו פיסול שאינו מתאמץ לחקות: המימטיות היא חלק אינטגרלי מהבליה של החומר.
סדרת עבודות אחרת שלו, "Hardware", מוצגת בפרידריכציאנום על פודיום סגלגל בקצה אולם גדול: יציקות ברונזה מצופות זהב של טנקים בעיצובים שונים ממדינות שונות. בצדו האחר של האולם מוצגת, על פודיום זהה, עבודה דומה מאוד של אמן אחר, זנג גוגו (Guogu). הטנקים של גוגו עשויים בצק מטוגן. בין שתי העבודות מיצב ענק ומופשט, המתפרש על פני כל האולם. ההצבה הזו היא דוגמה לאינטואיציה האוצרותית, שיכולה להיתפש כהברקה אבל גם כסוג של הפלצה.
עבודה של אנטולי אוסמולובסקי
יש לא מעט עבודות פוליטיות בתערוכה. רבות מהן קשורות לענייני מיעוטים מדוכאים, ולעתים גם עוסקות במשתייכים לכמה וכמה מיעוטים (אתני ומגדרי, למשל). שלא כמקובל בעשורים האחרונים, העבודות האלה אינן מאופיינות בהטפה מתנשאת וקרירה, אלא נוטות להיות דווקא משוחררות וחושניות. דוגמה לכך יש בציוריו הפרועים של חואן דווילה (Davila), שהדמויות בהם הומואיות או עסוקות בהומוארוטיות, ולצד זאת יש בהם גם התייחסויות לקולוניאליזם, לסמלים רדיקליים מאמריקה הלטינית, למאבקי כוח, לפסיכולוגיה, לסוריאליזם ועוד. הגסות של העבודות יכולה להיתפש כאלטרנטיבה רדיקלית לייצוג ההומואי המעוצב והמסוגנן שרווח בז'אנר.
חואן דווילה
העיסוק בתרבות ובבין-תרבותיות נכנס הפעם לדוקומנטה גם דרך אנלוגיות בין תקופות שונות ואזורים שונים בעולם. דוגמה לכך היא עבודתו של סימון ושסמות (Wachsmuth), שהקים בפרידריכציאנום הצבה גדולת מידות: בחללה הפנימי סרט שחור-לבן יפה שצולם באירן, ובו קבוצת רקדנים רוקדת ריקוד טקסי שמקורו בחוקים נגד אלימות שהתקיימו בממלכה פרסית קדומה, קיר ועליו יריעת פח צבועה לבן שעליה דימוי מאותה תקופה ממגנטים שחורים (בדומה לנקודות דפוס אופסט) וכמה חניתות עץ צבועות שחור-לבן השעונות על קיר אחר. בצד החיצוני של קירות ההצבה מוקם מסך LCD ובו דימוי נע של תבליט פרסי וגם ויטרינות שבהן קטעי עיתונות ומאמרים המסבירים את ההשוואה המחקרית בין הממלכה הפרסית הקדומה לבין האיחוד האירופי הנוכחי (מספר מדינות, הפרדה גזעית וייצוגים חזותיים דומים). פרס משמשת מודל לציוויליזציה המערבית העכשווית, וכדי לבסס את האנלוגיה הזו משתמש ושסמות בפורמליזם אסוציאטיבי (מקצבים, צורות, נפחים) מצד אחד ובדוקומנטים מצד שני.
העבודה של סימרין גיל, "טרוובאק – חלקי מנוע פנימיים של משאית טטה דגם 1313 משנת 85' שנוצרו מחדש", מוצלחת גם משום שאיננה זקוקה לאינפורמציה שמלווה אותה; הנוכחות החומרית הוויזואלית החזקה שלה משפיעה על הצופה גם אם אין לו ידע מוקדם
עבודה אחרת שיוצרת אנלוגיות בין תרבויות היא עבודתם של וולטר רידווג (Riedweg) ומאוריציו דיאס (Dias), שצולמה בפאוולות של ריו דה-ז'נרו ומוקרנת על שלושה מסכים צמודים בחלל פנימי במוזיאון שבטירת וילהלמסהוה. בעבודה זו יש אנלוגיות בין טקסים אכזריים של האדם הלבן בימי הביניים לבין התנהגויות שנחשבות ברבריות מנקודת המבט של האדם הלבן ומתרחשות כיום בשכונת פחונים בריו: טקסים שעברו בצינורות הקולוניאליסטיים מגרמניה (ואף ספציפית מאזור קאסל, שבו נערכת הדוקומנטה) לדרום אמריקה. המעקב אחר מעברם מההיסטוריה של אתר הדוקומנטה ליבשת אחרת והחזרתם, אחרי מאות שנים, כעבודת וידיאו הוא מהלך מתוחכם: אחד החפצים ששימשו את הריטואל הקדום תורגם לשרביט גדול, נס, מקל מטאטא שעליו מותקנות שלוש מצלמות וידיאו שפונות לצדדים. החוגגים רוקדים עם המתקן המצלם הזה, והתוצאה היא חלקו העיקרי של הסרט המוקרן על שלושת המסכים. גם אם ההקבלה בין קורבנות אדם בימים עברו לבין התנהגות ברברית של האדם השחור (שרפת פסל של אדם לבן, אכילת בשר על האש, ריקודים קצביים ומשחקי אורגיה עם בובת מין אשכנזייה, מן הסתם גרמנייה) היא מעט שטחית, המעשה של החזרת הריטואלים לאירופה בצינורות הטכנולוגיים הוא אפקטיבי ומשכנע.
מהלך דומה של העתקת דימויים מתרבות לתרבות ושימוש "שבטי" בטכנולוגיה מתקיים גם בעבודה היפה של סימרין גיל (Gill) ממלזיה, שמוצגת בביתן החממות. העבודה, "טרוובאק – חלקי מנוע פנימיים של משאית טטה דגם 1313 משנת 85' שנוצרו מחדש", כוללת חלקי מנוע של דגם המשאית האמור (גל ארכובה, גלגלי שיניים, בוכנות, מכסה מנוע וכן הלאה), שנוצרה במפעל בנז הגרמני שסגר את שעריו בקאסל ב-1970 והעביר את התבניות למפעל טטה ההודי (בדומה לדגמים ישנים של פיאט האיטלקית, שעברו למפעלי לאדה הרוסית). החלקים שביצירה נוצקו מחומרים טבעיים, ואלה נלקחו מהדרכים בהן נוסעות המשאיות במלזיה: עלים, בוץ, קני טרמיטים וחומרים אורגניים אחרים. זו עבודה מוצלחת גם משום שהצופה בה אינו זקוק לאינפורמציה הזו; הנוכחות החומרית הוויזואלית של העבודה חזקה, והדגימות העתיקות הללו משפיעות על הצופה גם אם אין לו ידע מוקדם.
שני דימויים מתוך עבודתה של יעל ברתנא
עבודה אחרת שמציגה מורשת שיוצאה מגרמניה לעולם השלישי וחוזרת לקאסל כעת, היא הצבת הווידיאו של יעל ברתנא, "מחנה קיץ". במרכז העבודה הזו אין מנועים או בובות מין, אלא פרופגנדה סוציאליסטית.
יעל (גילוי נאות הוא שבזכות חברותנו אני מלווה את העבודה מתחילתה) משתמשת ברטוריקה של סרטי תעמולה של הבמאים שהגיעו מגרמניה לפלשתינה כדי לצלם את הציונות המתיישבת בפעולת חקלאות ובנייה. סגנון הצילום, העריכה ופס הקול שלהם מיושם על סיפור עכשווי: סיפור מחנה עבודה של הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, שבמסגרתו נבנה בית בענתא שבמזרח ירושלים לאחר שנהרס בידי העירייה. ההקרנה של הסרט במבנה מיוחד, המזכיר אודיטוריום סוציאליסטי או בית-עם מההתיישבות העובדת, אפקטיבית מאוד. המבנה עשוי בצורת גרמושקה של מצלמה טכנית, מין משפך הממקד את המבט לדימוי המוקרן. המהלך החשוב כאן הוא שהמבנה, למרות צורת המשפך הריכוזית שלו, הוא דמוקרטי במובן זה שהוא מאפשר צפייה גם מבחוץ, והחוויה אינה טוטאלית ואינה כופה את עצמה על הצופה, שיכול לבחור אם להיכנס או להישאר בחוץ. במתקן, כמו בסרט עצמו, ניכרת ההתלבטות בין האפשרות להעביר את המסרים בצורה חד-ממדית, כופה, אולי אף פשיסטית, לבין האפשרות לפעול בכתב יד חומרי מופשט, עם צילום ועריכה חושניים, אנושיות וניסיון לאמפתיה.
בביתן החממות יש מערכת אוורור ובקרת לחות חשופה. את מדי הלחות הנאים הסירו אחרי יומיים; הנתונים שהציגו היו גורמים לחברות הביטוח ולמשאילים לבטל את התצוגה
מערכת יחסים בין פוליטיקה לפורמליזם נמצאת בעבודות רבות בתערוכה, ומגיעה לשיא בעבודותיו של האמן הסיני אי ויווי (Weiwei): המונומנט הענק במדשאה ליד ביתן החממות, העשוי חלקי חלונות ודלתות מזמן שושלת מינג שהוצאו מהריסות תוצרת המשטר הנוכחי (כפרים שלמים ומסורות שלמות נמחקים כעת בסין לשם ביצוע פרויקטים גרנדיוזיים של בנייה חדשה, לרגל האולימפיאדה למשל); מאות הכסאות העתיקים שניצלו מכליה ומפוזרים באתרים השונים של הדוקומנטה; והטסתם ושיכונם במקום של כמה מאות כפריים סינים – פרויקט שערורייתי, שעלה מיליוני אירו.
עבודה של האמן הסיני אי ויווי
העבודה של ויווי מזכירה במידת מה את העבודות הנצלניות של אנתוני גורמלי בביאנלה האחרונה של סידני, כמו גם עבודות של סנטיאגו סיירה. ובכלל, כל הנסיונות להביא אומללות אותנטית לדשנות האירופית הזכירו לי משאית שבאה מהחרמון ושופכת ערמת שלג בכיכר רבין. די, נמאס לי לראות אנשים מצקצקים. מצאתי את עצמי נכנס לחלל חשוך ובו מוקרן דימוי של אינדיאנית צווחת מסבל וברחתי. הרגשתי שהגודש האתנו-צדקני הזה עושה עוול לאמנים שחלקם הציגו מן הסתם עבודות טובות.
השיא הוא כמובן בגימיק התקשורתי הגדול של הדוקומנטה: פוחלץ הג'ירף שהביא פיטר פרידל (Fridel) מגן החיות בקלקיליה. פרידל, חובב חיות, התחיל את הפרויקט במסגרת הפרויקט הבינלאומי Liminal Spaces (שגם אני שותף לו). פרידל לא הצליח להביא את הפוחלץ למפגש השני של הפרויקט, שהיה בסתיו האחרון במוזיאון לאמנות עכשווית בלייפציג. במקום זאת נאלץ להציג שם את התכתובות בינו לבין הרשויות בנוגע לסידורי ההעברה. עכשיו, בקאסל, הגשים את חלומו. גם עבודות אחרות שלו מוצגות בדוקומנטה, ביניהן ציורי ילדות שלו, שמציגים יחסי שליטה ואלימות כלפי חיות (קרקס למשל), ועבודת וידיאו שבה נראה טיגריס נושך נחש (אולי מגומי?), ומזכירה תבליטים קלאסיים. הדימוי חזק, אבל על רקע יצירות כמו עבודתו המצוינת והמעודנת של מירצ'ה קנטור, שהוקרנה לאחרונה במוזיאון הרצליה ונראים בה צבי וזאב אדישים זה לזה בחלל גלריה, עבודתו של פרידל נראית שוב כקוריוז תקשורתי.
עבודה של פיטר פרידל
אבל לצד הפרובוקציות המוצלחות והמוצלחות פחות, יש בדוקומנטה הרבה עבודות יפות בעלות דגש חומרי, פואטי וצנוע גם במדיומים מסורתיים כמו צילום, פיסול ורישום – למשל רישומיה המופשטים, בשילוב תצלומי שחור-לבן, של נאסרין מוהמדי (Mohamedi) משנות השבעים, שהוצגו בשלושה אולמות בנויה-גלרי ויצרו את אחד הרגעים היפים בתערוכה, הרישומים הגדולים והממוסגרים של טרישה בראון (Brown), שנערמו בפרידריכציאנום, ואפילו כמה עבודות שמזכירות עיצוב קרמי, כמו העבודות הישנות של מריה ברצוזוביה (Bartuszovia) או עבודתה המהפנטת של שילה גאודה (Gowda), שבה סדרת מסגרות רשת מתכת מרחפות אופקית מעל הרצפה ועליהן דוגמאות שנוצרו באמצעות שריפה – יציקות אפר שנשרפו בתוך חלל הנויה-גלרי, וכל משב רוח קטן יפזר אותן.
עבודות נוספות שאהבתי הן צילומיו העיתונאיים של גאי טילים (TILIM) מאפריקה, ובייחוד הפרויקט של ג'ורג' אוסודי (Osodi), שצילם באזור כפרי ניגרי נידח ובו קידוחי נפט, והציג סדרה אינסופית של צילומים מרהיבים ביופיים, שהתחלפו באלגנטיות על גבי מסך פלזמה. הסדרה, שהוצגה בביתן החממות, מציגה את הפער בין העושר המחצבי ובין הנוף השומני והמטונף שבתוכו מתנהלים חייהם הבלתי נסבלים של תושבי האזור. אוסודי, ניגרי בעצמו, מציג צילום עיתונאי מרהיב שנראה כמו מאגר של סוכנות ידיעות (הוא עובד באי-פי), ויוצר תחושה חזקה של מעורבות ולא של אנתרופולוגיה וסנסציוניות.
צילום של ג'ורג' אוסודי
אוצרי הדוקומנטה – וזה עניין שראוי להערכה – לא חששו להציג תכנים שהעיסוק בהם אינו רווח, או תכנים שנחשבו "חלשים". הורות ואמהות, למשל – נושא העולה מעבודת הווידיאו הנוגעת ללב של צנג יו צ'ין (Yu Chin), ובה נראית אמא כנאבקת עם ילדה הקטן בניסיון לנשקו.
שמחתי לפגוש גם שאריות מדוקומנטות קודמות: עבודות שגדלתי עליהן באמצעות צפייה בקטלוגים, וכעת פגשתי בהקשרן המקורי: פסלים של תומס שוטה על גג מבנה סמוך לפרידריכציאנום, למשל, או עבודה של ריצ'רד ארטשווגר בכניסה לשירותים במרכז התקשורת.
מעניין כי חלק גדול מחוויית הצפייה בתערוכה, והקליטה של האינפורמציה מן הדוקומנטה הנוכחית, מגיע דווקא בימים שאחרי הביקור, בזמן העיון בקטלוג ובאלבום התמונות. העבודות בקטלוג מוצגות באופן כרונולוגי ולא אלפביתי, דבר התואם את הגישה החינוכית של הדוקומנטה הנוכחית, שמציגה מספר גדול של אמנים לא מוכרים, מעט "שמות" חיים (גרהרד ריכטר, מרי קלי, מרתה רוסלר, נדקו סולקוב ואחרים), מעט "שמות" מתים ("מלאך ההיסטוריה" של פול קליי), אמני עבר שהתגלו מחדש ויצירות היסטוריות ששמות יוצריהן אבדו (למשל שטיחים פרסיים וציורים בני מאות שנים מן המזרח הרחוק). בתהליך ההכנה של ספר התמונות היפה (בהוצאת טאשן, שהדפיסה גם את הקטלוג וגם את המגזינים), צילמו כמה מהאמנים את חללי התצוגה עם העבודות. בדומה למגזינים אופנתיים, האלבום ערוך ללא כותרות, בגדלים משתנים של תמונות ובאיכויות שונות. הוא מאפשר חוויית צפייה חדשה ושונה בתערוכה, ומשלים פן נוסף של התבוננות בה.