מגזין / 3 מוסף

הנשימה היא הגבול האחרון בהחלט

דליה מרקוביץ 2005-05-29 18:17:07

באמנות הסביבתית של אמיליו מוגלינר הגוף אינו רק הגן ההרוס. הוא השומר של הגן, וגם מחרבו

"שמירה" היא סוג של מבנה חברתי, המניח שקיימים גבולות, שיש מי שנוגס בהם ובעיקר שצריך להתגונן. השמירה יכולה להתארגן סביב מבנה, אדם או רעיון. כשהיא מתארגנת סביב הסביבה עצמה, נשברת החלוקה הדיכוטומית שמאפיינת את פעולת השמירה. בעוד השמירה בונה את משמעותה מן ההבחנה החד-משמעית שבין השומר לזה שיש להישמר מפניו, שמירת הסביבה כולאת את התוקף ואת השומר בגוף אחד, כי כולם בוזזים את העולם וכולם נתבעים, בו בזמן, לשמור עליו שלא ייגמר. שמירת הסביבה מבקשת מאתנו להתגונן מפני עצמנו.
אף שאחד מכליו של ארסנל שימור הסביבה הוא האמנות – ובעיקר מיזמים, מיצגים ומיצבים שמנסים להמחיש את מידת הכליה ואת משמעותה העתידית – בישראל נעשה באמנות כזו שימוש מצומצם בלבד. למעשה, אמיליו מוגלינר הוא אחד האמנים הבודדים בישראל העוסקים באינטנסיביות בעוולות סביבתיות נקודתיות ובשימור הסביבה בכלל.

סקיצה להרמה קהילתית של "שומר הנגב"

הדרך לעמק-הטל, החווה האקולוגית שמוגלינר חי ויוצר בה, נראית כמו פרודיה על דפוסי הצריכה החקייניים של התרבות הישראלית. על חורבות הפרדסים הישנים שהיו פעם באזור רחובות צמחו בשנים האחרונות גבעת-טוסקנה, רחוב ההולנדית, וגם קניון אימתני אחד ששמו אמריקן-סיטי. אחרי הדימויים הדהויים של חברת השפע מתפרבר הכביש בין ככרות אקרשטיין ובנייני בטון גבוהים. לצדם, על אם הדרך, נמצא עמק-הטל: שריד יחיד למלחמה האבודה באורבניות המתפשטת.
את הכניסה לחווה מסמן פסל אימתני, מעין שומר סף שנבנה ממאות טונות של חומר שנחצבו מהאדמה. "השומר" ניצב על הגבול שבין הדחיסות האורבנית ליקום האקולוגי המקביל שמציעה החווה. השומר הוא פסל דיספונקציונלי; פסל שמרוקן את המלה "שמירה" מן הכוח שטמון בה. כמויות החומר שהושקעו ביצירה פועלות כאן בהפוך על הפוך. הראוותנות של "השומר" היא סימן של ריק, של חולשה. במקום לדבר את העוצמה, הפסל משתמש בגודל כדי לסמן את ההרס ואת הבזבוז החומרי שיוצרת הגחמה האנושית. במובן זה הוא ניצב לא רק על הגבול שבין החווה והעולם החיצון, אלא גם על הגבול שבין הגודל והעוצמה לבין ההפרה הבלתי הפיכה של חוקי שימור החומר. יתרון הגודל מביס את עצמו.

"זמן נשימה 1"

אחרי השומר הסימבולי נשפך השביל פנימה, אל בית עץ רחב הנפתח אל חצר גדולה. בחצר החווה מתקיימים ומתרקמים פרויקטים סביבתיים רבים. בין ערוגות קהילתיות של חקלאות אורגנית ומרכז קהילתי פתוח נבנית במקום תפיסה אקולוגית-חברתית של פרמה-קלצ'ר ואמנות. גולת הכותרת של הפעילות האמנותית היא המיצג המתמשך "זמן נשימה 1".

ב"זמן נשימה 1" הגוף כולו נאבק, מתפתל, עד שהוא חג כמו בלון מתרוקן שמקיא מתוכו את הנפח. בטווח הצר שבין הפעולה לשיתוק, הגוף מטיל את עצמו אל הבד עד שהוא נופל מעולף מחוסר חמצן.

על הקנבס נרשמות, ממש כמו על המוניטור, תנועות החיים של הגוף הנאבק. אך בניגוד לקווים הגיאומטריים הקרים הרושמים את תנועות הנשימה על הצג המרצד, על הקנבס נרשמת דרמה צבעונית
"זמן נשימה 1" מבקש להיות גם תהליך יצירה וגם מטפורה לקיום. התהליך כולו מבוסס על נשימה אחת ועל הפעולה האמנותית שנעשית עד לרגע שבו היא עוזבת את הגוף. זמן הנשימה הוא זמן היצירה, לא יותר ולא פחות. בין השאיפה לנשיפה תוקף מוגלינר את משטח העבודה במברשת ובצבעים. תנועות המאבק של הגוף במלאי החמצן המתכלה נרשמות על הבד. התוצר המוגמר הוא ביטוי חזותי חזק של נשימה אחרונה שמתועדת בזמן אמיתי.

מטיל את עצמו אל הבד עד שהוא נופל מעולף מחוסר חמצן. מוגלינר

למה דווקא נשימה?
הנשימה מופקדת על החיים, שומרת על הקיום, מפרידה את החיים מן המוות. העולם המודרני מפיק תומכי נשימה רבים – משאפים, בלוני חמצן ומכונות החייאה, שמבקשים לנגוס במוות רגעים נוספים של חיים. "זמן נשימה 1" מוקדש לנשימה. הוא מבודד מהגוף נשימה אחת ומותח אותה עד הקצה. התהליך מביא את הגוף כולו למאבק שמתפתל סביב עצמו, עד שהוא חג כמו בלון מתרוקן שמקיא מתוכו את הנפח. בטווח הצר שבין הפעולה לשיתוק, הגוף מטיל את עצמו אל הבד עד שהוא נופל מעולף מחוסר חמצן – ועל הקנבס נרשמות, ממש כמו על המוניטור, תנועות החיים של הגוף הנאבק. אך בניגוד לקווים הגיאומטריים הקרים שכותבים את תנועות הנשימה על הצג המרצד, על הקנבס נרשמת דרמה עשירה וצבעונית.
"זמן נשימה" מעוגן בחוויה גופנית אותנטית שמצויה מחוץ לתרבות. אולם המיצג אינו מתיימר להיות רק חוויה אסתטית. הנשימה היא אמנם חלק מתבנית פיזיולוגית, אבל היא גם חלק משדה סביבתי-פוליטי רחב מזה. הסביבה היא תנאי לקיום הנשימה, והיא קובעת את משכה. היא המטרונום של החיים. "זמן נשימה" מזכיר שסביבה מזוהמת היא גוף מזוהם; הסירקולציה המתמשכת של הנשימות היא כניסה של הסביבה אל הגוף, יציאתה ממנו וחוזר חלילה.

 

לחץ/י לווידיאו של "זמן נשימה1" בכפר בידו בזמן הפגנה נגד גדר ההפרדה

למיצג "זמן נשימה 1" אין קיום בחללים ממוזגים של גלריות, או במרחבים מוזיאליים סטריליים. למרות האיכויות האקסהיביציוניסטיות של העבודה, היא לעולם אירוע שטח אקטיביסטי שמתקיים באתרים שמצויים בעצמם על סף הנשימה האחרונה. היא הוצגה בחוצות תל-אביב, שם המחישה את האפקטים הקטלניים של זיהום האוויר הכבד בגוש דן. מחוץ לקו-הירוק היא הוצגה עם צעירים פלסטיניים תחת מטר כבד של אבנים וגז מדמיע
"זמן נשימה 1" הוא אמנות שמתחוללת בסדק. אמנות של קצה, אמנות שמתריעה מפני נשימה אחרונה בהחלט. ניתן לקרוא אותה גם כהמחשה גרפית של המוות. החד-פעמיות, האקראיות והדינמיות שלה הופכות אותה להעתק בלתי מתווך של הסוף. ובראשוניות הזאת טמון גם כוחה: היא מבטאת את מה שמצוי במעמקים של הגוף, מחוץ לכללים המסדירים של החברה והתרבות. אבל הוא אינו רק מטאפורה לקריסה. תהליך היצירה אמנם מסמן את הדהרה המטורפת ממצב של צלילות מלאה אל איבוד ההכרה המוחלט, אבל "זמן נשימה 1" מבקש גם להחזיר לאדם את השליטה בגורלו. להחזיר לעצמו את הנשימה רגע לפני הסוף.  
"זמן נשימה 1" יכול להפוך בקלות לגימיק, לתעלול גופני או לסוג של פריק-שואו. אפשר לקטלג אותו באגף של נבואות הזעם הביזאריות, או במרחב הסהרורי של החזונות האפוקליפטיים. אך תהליך היצירה נמנע מן המלכודות הללו, כיוון שהעבודה מצליחה להתמיר את עצמה מן הגופני אל הפוליטי.

מוגלינר מרצה לתקשורת

מוגלינר הפיק גם שומרים רבים אחרים שמתריעים מפני עוולות סביבתיות, ביניהם פרויקט שהוצג, בשיתוף אמנות-לעם, במתחם התעשייתי המזוהם בנגב שבו חי השבט הבדואי אלעזזמה. על אדמתו המורעלת של השבט נחרשה דמות אדם שאורכה 300 מטר. כמו פסלי הענק, וכמו הנשימה היחידה, גם הדמות הענקית שמשוקעת באדמה מתריעה מפני החרבת הטבע. הגוף שוב משמש את מוגלינר בתפקיד כפול: הוא גם הבבואה של ההרס הסביבתי וגם השומר של  הגן. גם התליין וגם המגן. 
"זמן נשימה 1" מתבססת על מניפסט האמנות "Call Up Art", הקורא "לכל אמן ואדם בעל שכל ישר להגיב בכל מדיה אפשרית ולהיות שותף בעצירת האדישות שבה אנו נתונים בחיינו היומיומיים, מלאי הנוחות והשפע, המטשטשים בצבעים יפים את המצב החברתי-סביבתי הגלובלי, המביא אותנו לסף השמדה עצמית".
"זמן נשימה 1" היא סוג כזה של התנגדות: בועטת, מטלטלת ומתחמקת מהגדרות. התנגדות שמכריחה לקחת נשימה ארוכה ולשאול גם קצת זמן למחשבה על עצמנו, על העולם ועל העתיד.

תיעוד של "זמן נשימה 1" ועוד פרויקטים באתר www.123emilio.com