שוטף ומתמלא / פוליטי

הרשת לא קובעת

מסתבר שהכיף באינטרנט לא בהכרח מסונכרן עם רחשי לב הציבור, ושהתגייסותה של המדיה לטובת ג'ון קרי (או נגד ג'ורג' בוש) לא ממש הועילה

אחד הדברים המעניינים במערכת הבחירות האחרונה לנשיאות ארצות-הברית היה הפגנת הכוח של המדיה. את התמונות שלא ראינו בהמלחמת המפרץ הראשונה רואים במלחמה הזאת. המנהיגים האמריקאים השקיעו הרבה במערכה האינטרנטית, בין אם באמצעות אתרים שלא היו מביישים מגזיני אינטרנט מכובדים, ובין אם באמצעות בלוגים, באנרים ומבחר פרויקטים רשמיים יותר ורשמיים פחות.
אבל הגישה לרשת אינה מוגבלת רק למנהיגים. גם יוצרים עצמאיים משפיעים על תמונת המציאות האינטרנטית - ולא צריך להיות מייקל מור כדי לעשות שימוש פוליטי במדיה. יוצרים עצמאיים לחלוטין, גם כאלה שאינם זוכים לגב כלכלי כמו של מייקל מור או אמינם, עושים זאת בצורה חזקה, ומדויקת ועוצמתית לא פחות.

***

הפס הרחב, עניין טכנולוגי שלא היה נפוץ במיוחד בבחירות הקודמות לרשות העולם, פתח את הדלת בפני אקטיביסטים, שהשתמשו בו בצורה חופשית למדי. הזמינות של המחשב ככלי למניפולציה של המדיה הפך את האמרה הממסדית "כל מה שתאמר עלול לשמש נגדך" {1} {2} {3} לחרב פיפיות. המצלמה לא שוכחת אף פעם.
אבל עושה רושם שיותר מששאפו להשתמש במדיה כדי להשפיע על דעת קהל, היוצרים האינטרנטים פשוט נהנו לנצל את מערכת הבחירות הזאת כדי לצחוק על נשיא ארצות-הברית {1} {2} {3} {4}, ופה ושם גם קצת על קרי (אבל בעיקר כדי ליצור רושם של איזון).
האופציה האינטראקטיבית שימשה רבות את היוצרים האנונימיים, וודאי הגשימה מאוויים כמוסים לשחק באיש החזק ביותר בעולם, שזכה לוורסיות שונות של בובות אינטראקטיביות {1} {2} {3} {4} {5}. עם זאת, יצירות בודדות התעלו אל מעל העונג שבהתרסה האנונימית. BUSHGAME, למשל, הוא משחק פלאש אינטרנטי המבוסס על עולם ה-Arcade, שמאפשר לגולש לשחק בתפקיד גיבורים אמריקאים כמו האלק הוגן וכריסטופר ריב במלחמה נגד בוש ונגד האנשים שמריצים אותו (פריס הילטון, לדוגמא). מעבר להישגים האינטראקטיביים והגרפיים, המשחק רצוף טיעונים רציניים נגד ממשל בוש; את הטיעונים האלה הוא מציג על רקע סטים מופרכים לגמרי, שנראים כשילוב פיקסל ארטי של רובוטריקים ומשימה בלתי אפשרית.
יצירה אחרת שמתנשאת מעל היתר נפתחת בשאלה כיצד אתה מקיים ועידה על אף רקורד של כישלון? (התשובה: נופף ב-11.9), ויצירה אחרת, פשוטה וחזקה, מנסה להכניס לתת איזושהי פרופורציה על הסכום 89 ביליון דולר - הוצאות המלחמה.

***

אבל בסופו של דבר, גם אם הביקורת מושכלת ואחראית, רבים מהיוצרים האינטרנטיים שכחו כנראה שמה שקובע זה הקול שבקלפי. הצעירים לא הלכו להצביע, והסוקרים מיהרו להאשים את הטכנולוגיה (זה בגלל הסלולרים). הנוצרים האדוקים, שלא ממש מבינים בכלכלה ולא ממש תמהים למה מלחמה נגד מקביליהם הפונדמנטליסטים מהצד השני של האלוהים היא לא בהכרח רעיון טוב, דווקא הצביעו.
הביקורת במדיה אולי היתה ממזרית ומשעשעת, אבל הכריזמה שלה לא הצליחה לחפות על העדר הכריזמה של המועמד הדמוקרטי. העם האמריקאי לא אוהב שצוחקים על הנשיא שלו; לצאת נגד הנשיא זה לצאת נגד העם, וזו מנטליות שזרה אפילו לנו. לקראת הבחירות הבאות יצטרכו האקטיביסטים היצירתיים ברשת לחשוב איך להתקדם אל במעבר לשכנוע של המשוכנעים, ולהכריז משהו מעבר ל"אני בסדר, אני נגד".
ניפגש פה שוב בעוד ארבע שנים (לכשינסה שוב האיש החזק בעולם לזכות בעוד 4 שנות שררה) כדי לראות אם עד הבחירות הבאות לרשות העולם, הרשת תנצח.
ולסיום. (כמה נכון)