שוטף ומתמלא / פוליטי

מי רוצה לקרוא רומן על פלסטינית מכוערת?

מיכל גרינברג מצטרפת לארוטיקה של הכיבוש

סיפור אהבה בין לוחם מג"ב ופלסטינית הקפיץ את משטרת עפולה.
כך נכתב ב"ידיעות אחרונות".
כך מסרה עורכת-הדין שבאה להצילה מידי המשטרה.
הארוטיקה של הכיבוש.
חום על גבי אפור. מודפס על דפי העיתון שעורך רפי גינת. עמוד 21.
המשפט הראשון בכתבה: "פלסטינית יפהפייה".
כל מינוח אחר היה מפיל את הכתבה.
מי רוצה לקרוא רומן על פלסטינית מכוערת עם מג"בניק שקוראים לו "מהצפון"?
אולי הוא היה יהודי. אולי לא. זה לא משנה.
מה שמשנה זה שהרומן הוא בין ניגודים.
התנפצות של אנרגיות שמשלימות זו את זו. שמנוגדות זו לזו.
כאילו גבר ואשה זה לא מספיק. 
שתי אנרגיות שמנסות למצוא חן זו בעיני זו, בתנאים הקשים ביותר.
נגד כל הסיכויים.
לקבל אישור לקיומן על-ידי מלחמה על אהבתו של האויב.
הסיפור שאינו נגמר. בכלל, ושל המקום הזה בפרט.
הם נפגשו לפני חודש, השניים.
לא כתוב איפה. אולי כי ישראל מושקוביץ, הכתב, לא ידע.
אולי כי לא היה בזה כדי לטפח את הארוטיקה.
של הכיבוש.
בטח אין ארוטיקה אם הוא דרוזי שלאבא שלו יש עסקים בגדה.
אולי אפילו אין ארוטיקה אם הוא מזרחי.
ערבי וערבייה לא מוכר ארוטיקה, אמר העורך.
תן לי מזרח ומערב. משהו. אולי הוא עולה מברית-המועצות?
תנסה. תמצא. אולי איזו דודה? 
לא חשוב. תכתוב מהצפון. שירת בירושלים. משהו יצא.
הפרטים הלא ארוטיים נפלו בעריכה. נותרו על הרצפה, מחכים לאהבה.
השאר נוסחו. נבררו בקפידה עיתונאית מרשימה.
בערב נפגשו השניים בתחנה המרכזית בעפולה. איך נכנסה, לא כתוב.
הוא אמר לה שהוא רוצה להיפרד.
די. נמאס. אולי פחד. 
אולי חוק האזרחות שבר אותו.
אולי החברים צחקו עליו.
אולי  סתם רומן של חודש,
נגמרה לו האהבה,
הכיר מישהי אחרת,
כל הדברים שקורים דקה אחרי שהטלנובלה נגמרת,
דקה אחרי שייגמר הכיבוש, האפרטהייד,
אותה דקה שניוותר רק עם המציאות.
אותה דקה שלא מאפשרת למציאות להגיע.
אותן דקות. שעות. חודשים. שנים
שבהן כבר אי-אפשר לריב כדי להראות אהבה לחלק שמשלים אותך,
שכבר אי-אפשר לעשות שלום בפסגות בומבסטיות אי-שם,
שכבר צריך לדעת שצריך להיות שלם לבד, כל אדם בפני עצמו.
שהשני יהפוך לאדם, לא לדימוי.
שצריך להתמודד עם החיים, עם היומיום. עם הקושי. והיופי.
אותה דקה שכולם ייאלצו בה לחיות פה יחד.
דקה דקה. בלי להפציץ. בלי לחסום רגשות. פשוט לחיות.
עם כל החרא.
נמאס לו. הוא הלך.
השאיר אותה שם בתחנה. לנפשה.
היא לא יכלה לנשום.
כאילו חלק ממנה, זה שנותן לה הצדקה, זה שמשלים אותה, הבית שלה,
נגזל ממנה.
היא התקשרה אליו.
"אני אתאבד אם תעזוב אותי", אמרה. בטח בערבית. ב"ידיעות" המלים בעברית. לא משנה.
הוא נבהל.
ילד כולה, מה אתם רוצים?
מה יכול היה לעשות? מה יכול היה להסביר למשטרה? עזבתי מישהי? היא מאיימת להתאבד?
מי? פלסטינית? עזוב. יפהפייה, אתה אומר? נו. אולי אני אוציא שני שוטרים. אולי יטפלו בה קצת.
מה היא רוצה לעשות? פיגוע? תודה, אחי. אני מוציא את כל הניידות. אנחנו נזיין לה את הצורה.
ב"ידיעות" הכל נמסר בפירורי ארוטיקה, שמלמדים ספק על עבודה עיתונאית מביכה,
ספק על הבנת נפשו של הקורא המלקט את הפירורים בתאווה.
"השוטר, שחשש שתממש את איומה", נכתב, "התקשר למשטרת עפולה, הזדהה כלוחם מג"ב והודיע למוקדנית כי בעיר נמצאת פלסטינית שמאיימת להתאבד. שוטרי עפולה, למודת פיגועים, לא לקחו סיכון".
תודה לאל ולמשטרת ישראל. הבחורה נמצאה.
בחקירתה היא "מגוללת בבכי את סיפור אהבתה העזה ללוחם הישראלי".
הנה. הנה. משפט טוב, תביא לי אותו. הם אוהבים אותנו. מתים על הכוח שלנו. ונשים במיוחד. מכיר את אלו. היא אהבה אותו כי הוא לוחם. חזק במזרח ירושלים, הגבר. מה אתה אומר? ההורים מקבלים הבטחת הכנסה? מה אכפת לי, יא מטומטם? זה לא קשור לסיפור בכלל.
מה אכפת לי איפה היא התאהבה בו ולמה? יאללה, יאללה, כולה סיפור בעמוד 21, לא צריך לפרט. הוא עשה פאשלה במחסום לפני חודש? העביר את אח שלה שיעבוד עם אבא שלו בשיפוצים? טוב, לא אכפת לי, עוד שתי דקות הסיפור אצלי. העיקר, מה שחשוב, בלי המשטרה שהתערבה פה הסיפור היה גמור. בלי כוחות הביטחון שלנו היא כבר היתה מתה. שככה זה ייגמר.
היתה מתה לבד.
מאהבה.
אחרת היתה מתה עם אחרים.
שלא רק היא תסבול,
שכולם יחושו את הכאב שלה.
שהדם יתערבב,
אם לא באהבה,
אם לא בחיים,
אז בשנאה ומוות.
די.
נגמרו לי המלים.
לפעמים הן מיותרות.