שוטף ומתמלא / פוליטי

אבל את השדיים שלי אני לא נותנת לנשוך

לבי ממערב צועק מזרח מזרח
זרחת לנו והחשיכוך
זרחת לנו שעיר לעזאזאל עשאוך
פיס דא מאטה
כוס של אמא שלי היה רחם יפה מאוד
אמרו על פהאטה הפוסי שלה
ואני הפוסי קט
נאבדתי במרחבי שאול
מחפשת לי חובק יד מושטת
אבל יושיטו לעברי חרב
ואני בכדונים אדבר
ואפתח את פי הדרקון:

דרקולה מדבר מסמרית עכשיו
לשלוח
אש תופת
במרחבי מדבריות הנשמות
המחפשות חומר
העושות צבעים בעינים של ילדים קטנים
שיכלו להיות ילדים טובים
מוצלחים
זורמים כמו נהר
אבל
כמו צריבת קעקועים

אווירה מרושעת
עושה בילד נפחדות בצבע חרדה
זו לא חרדת קודש
בארץ המסמרות המקובעים על נתחי הנשמה השרופה.
לאמור ילדים צועקים: יא עארס
ילדים צועקים יא פריחה
על איזה פריחה יגידו פריחה על זו מקזחסתאן
או זו שהיא כמו פרח אבוד בכותל המזרח של המדינה?

על איזו מדינה מדובר
על האם חורגת ההורגת את התושבים
ועושה בלבנון עפר
ומשרמטת את הרוחות לזנות מעמן
ואתה רואה רק שנאה בעינים?
כי בתוך עם רפאים אתה יושב
ולא חושב
כי תרצה לחשוב שנרפאנו
שחובשנו
שרוככנו אפילו בלי שמן
וימינו שרופי אש

***

יא אנשים זה לא חתול בשק. נשמות שעוברתו להיות עיוורות בדרך, נפקחו פתאום לראות:

עיניים נצרבות. כאן בוכה יהודון
קטן ואביון
בשער הנשמות
נעולות

סיפור שסיפרה לי אחותי על ההקרנות שעשתה אחותי הגדולה כבר הבהיר לי כוונות של אחות אחרת, שהיא לא עצמי ובשרי. הדובה הגדולה. וכבר צירפתי אחד לאחד, וראיתי את הזיגזגים שאנשים מנסים לתפור את עצמם בינינו: בלהכניס בתוכנו ישויות כמו ליברמן. רוסיה לא תבוא במקום אחותי. הוא לא בן משפחה, והוא לא ינק מהציצי שלי את החלב היבש שנשאר. כבר קיבלו את כל לחם הפנים שלנו. אבל את השדיים שלי אני לא נותנת לנשוך. שכולם ייזהרו. דיר באלק.

מי זה, האיש שאין לו זין. מי הזין המחוק שלקח טרמפ על הזין של שרון לפני שהוא נכנס לתרדמת. זה שרון שהיה פעם בולדוזר. ואלוהים הראה שבכל אדם, לא משנה מה משקלו, יש התפוררות פנימית. כשהלך לו הזובי, לאולמרט, הזובי המושאל, המפונטז שלו, הוא התבלבל, ואז חיפש ומצא ביצי ברזל. לקח את ליברמן, שאיננו יודעים מיהו. אולמרט אמנם יקבל זין, אבל על חשבון מי? לא כל אחד מוכן להשתחל בו.

השפם של פרץ, הביצים של הליברמן והמצלצלים של גאידמק, אלה כבר יצלצלו לכולם באוזניים, ויהיה פה ביג ביג סן אופ אי ביטש בלי שעון. רק שאון חזק בעיר.

שאננים לא שומעים את השאון. משוררי שקר מסתובבים במשכנות שאננים, עושים פסטיבלים. חגיגות.

הם מסתובבים בעיני שקר חלולות, שפתיים מרוחות וודקה. שכלולי צורתם במתיחות פנים, ובמתיחות בכלל, כולל נפשות כמו צנים מיובש –
מרחפות בפנטוז, באיזה גימיק אומלל, מנסים להמשיל גופם ואת רוחם לרוח אלוהים. חס ושלום. חס ושלום. לה איללה איללה לה. קונס נכסי נשמה יבוא עליהם, יגידו להם: גנב סופו לתלייה. לא תתלו עמודי אור וניאון שצועקים את שמותיכם במרחבי האופל הנורא הזה.

סוף גנב שיתלו לו את הקרביים לייבוש, ויעשו מעיים ממולאים באבני היסוד של רוחו הקשוחה. אין פה רוח. יש רוח עוועים. במשכנות שאננים משוררים טרופי זימה עשו מנגינות על מיתרי אוד מוצל.

אבל אני הרוח המתה הרפאים של יחזקאל הנביא, שרוחי עוד מהגרת עד הלום, הזהרתי את כל ענפים הרקובים, שהעפאים שלהם זה קן קוקיה. קוקו ריקו תרנגול קרא.

תשכימו בבוקר ולעת הצהרים שמש שורפת נורא הוד וטורקיז. ומבפנים אכל אתכם יסוד נפש מתכת. חורבן אלומיניום והליום לא גז טהור שופע מאדי הוודקה.