שוטף ומתמלא / פוליטי

האמת העירומה: בין פורנוגרפיה למחאה

חנה, אחותו של יהודה המכבי, התערטלה והובילה למרד המכבים. לאן תוביל ההתערטלות של ויקי כנפו?

בווידיאו "חרוט בעור", שהופק ומוצג באתר הפורנו הישראלי פרפר1, מופיעה כנפו בעירום כשעל גופה כתובות שונות: "חלבו אותי", "שרון תופח והעוני מתפתח" ו"הממסד דפק אותי". אבל הקשר בין ארוטיקה לפוליטיקה לא התחיל בכנפו. גם לא ב"העולם הזה".
פורנוגרפיה היא הגדרה בלתי יציבה מלכתחילה. מקור המושג ביוון העתיקה, אך ראשיתו כמושג מודרני בימי הרנסנס. בתקופת הרנסנס, כחלק מתחילתו של מאבק לשחרור מהכנסייה הקתולית, שימשו איורי משגל ושירי זימה כדי לקרוא תגר על התיחום של הכנסייה בין טמא לקדוש ובין כשר למוקצה. החזרה לימי יוון ורומא העליזים איפשרה לציירי ומשוררי הרנסנס להתריס נגד ההגמוניה הכנסייתית באמצעות תיאור אמנותי וספרותי של יחסי מין בין בני-אנוש ואלים.

בפגישה שערכתי עם כנפו בביתה הקודם, במצפה-רמון, זכורה לי בתה עדן יושבת במבט ריק על משענת הספה, פניה אל החלון והיא מסתכלת אל האינסוף. ככל שהזמן עבר ואחרי-הצהרים הפכו לערב, הדירה החלה להחשיך. בשל מצבה הכלכלי של כנפו, אף אחד לא קם להדליק את האור. ניהלנו שיחה בחושך. בדרך החוצה מהדירה, יכולתי לראות לאן הסתכלה הבת: לחלון הבלוק ממול

עד אמצע המאה ה-19 לא נעשתה כל הבחנה – שיפוטית, מוסרית או סגנונית – בין מוצרי זימה (חזותיים וטקסטואליים) ובין פרסומים פוליטיים חתרניים. רק בתקופה הוויקטוריאנית הוגדרה הפורנוגרפיה כתחום ייצור שעניינו ריגוש מיני בלבד, בלי עוקץ פוליטי וחיוניות אידיאולוגית. אבל בצרפת שלפני המהפכה, למשל, חלקו זימה וביקורת אנטי-מלוכנית את אותה קטגוריה, "פורנוגרפיה", ונחשבו מגונות ומסוכנות באותה מידה. ספרות התעמולה האנטי-מלוכנית של טרום המהפכה הצרפתית עשירה באיורים פורנוגרפיים ובמקאמות פורנוגרפיות. באיור אחד נראה גנרל לאפייט רכוב על פין, מעין יען, ומרי אנטואנט מלטפת את צווארה של אותה בת-יענה פינית. בווידיאו שלה, ויקי כנפו מתחברת להיסטוריה של הפורנוגרפיה כקטגוריה פוליטית.

פורנו ופוליטיקה

דמות מפתח בהגדרת הפורנוגרפיה כעיסוק פוליטי היא דמותו של המרקיז דונטיין אלפונס דה-סאד (1740–1814), שאת עיקר כתיבתו עשה בזמן המהפכה הצרפתית וכן על רקע האי-נחת החברתית שקדמה לה. בכתביו של סאד לא ניתן להפריד בין זימה לחתרנות. תאוות הבשרים אצלו נגזרת מעמדה אידיאולוגית ופילוסופית הנתפשת לעתים תכופות כחתרנית ומסוכנת, ודמותו שלו עצמו כרוכה בסיפור המהפכה הצרפתית.
לסאד נודעה חשיבות רבה לא רק כאיש שעל שמו נקרא הסאדיזם, אלא גם ככותב פילוסופי, מהפכני וקומי. בכתיבתו – שמי שנחשף אליה ודאי מאס בה מהר, לאו דווקא בגלל חזיונות הטרור והסבל, אלא פשוט מפני שהיא די משעממת – סאד משלב סצינות פורנוגרפיות קשות עם נאומים מתארכים. רעיונות של שחרור האדם ממערכי השליטה שהיו קיימים בזמנו השתלבו עם הפקרות מינית ועם טירות בדויות שאדוניהן הופכים בהן את חוקי החברה; כל מה שנחשב בעולם טוב הוא סיבה לעונש, וכל מה שנחשב בעולם רע הוא אצלם אידיאל.
בניגוד לסרטים פורנוגרפיה – שחותרים למיצוי הסיטואציה –הזמן הפורנוגרפי של סאד מתבסס על מערכים של תנוחות, הרצאות, סדר ווידויים שלא נגמרים. כמו בווידיאו של כנפו, יש חשיבות להרצאה בעירום.
ויקי כנפו, הן בצעדתה למשרד האוצר והן כשהצטלמה בעירום, יצאה נגד הגרסה המודרנית של הפיאודליזם שתחתיו אנחנו חיים. נגד מצב העניינים שבו רובנו סוג של צמיתים. לאחרונה יצא לאור בעברית הספר "סאדו-פאשיזם" מאת גארי אינדיאנה (הוצאת רסלינג). הספר עוסק בסרטו של פייר פאולו פאזוליני, "סאלו או 120 הימים של סדום". הסרט נעשה לפי "מאה הימים של סדום", ספרו של דה-סאד, והשתמש בו כדי לדון בהיגיון התרבותי והחברתי של מציאות חיינו. סרטו של פאזוליני, מסביר אינדיאנה, קושר בין החברה הפשיסטית המתוארת בו (רפובליקת סאלו שבצפון איטליה, שהוקמה ב-1943 על-ידי מוסוליני ופעלה תחת שליטה נאצית) ובין החברה הקפיטליסטית בת-זמננו, שהבמאי עצמו חי בה.
הפאשיזם, קובע אינדיאנה, לא מת. ולא זו בלבד, אלא שערכיו ניצחו והם הערכים הקובעים בחברה הקפיטליסטית המערבית. בחברה הפשיסטית ובחברה הקפיטליסטית כאחת, עוצמה לא-מוגבלת הנצברת בידי מעטים מובילה לח?פצון ההמונים. להפיכתם של אנשים לסחורה. בין אם השעבוד שלנו גלוי (פאשיזם) ובין אם הוא סמוי (קפיטליזם), הוא מאפשר לאדון לממש את כל רצונותיו על חשבון העבד, ולשאוב סיפוק מעצם הכוח שיש ביחס למשועבדים לו. ההנאה מעצם היכולת לשלוט בגורלם של ההמונים אינה מאפיינת רק פשיסטים, או סאדיסטים; היא עומדת בבסיס השליטה הקפיטליסטית. 

המרקיז דונטיין אלפונס דה-סאד

השערורייה היא שאין שערורייה

כנפו, בסרט הווידיאו שלה, ביקשה לחולל שערורייה כדי להפנות את תשומת הלב הציבורית לשערורייה גדולה יותר: השפעת מדיניות הממשלה הישראלית על אזרחי המדינה. כששר הפנים פורז התראיין בערב סוכות למוסף "7 ימים", הוא סימן את נושא הרעב בארץ כבלתי ראוי לדיון. אין מקרים של תת-תזונה בקנה מידה בנגלדשי או אפריקאי, קבע.
 שר הפנים פורז לא מציע לאזרחי ישראל בערב החג עולם טוב יותר, שבו עובדת היותו של ילד ישראלי רעב תיחשב שערורייה. הוא לא מציע עתיד ורוד יותר, ובו לכל הילדים הישראלים יהיה הכל והם יוכלו להגשים את כל חלומותיהם, גם להופיע בטלוויזיה.

בצרפת שלפני המהפכה, זימה וביקורת אנטי-מלוכנית חלקו את אותה קטגוריה, "פורנוגרפיה", ונחשבו מגונות ומסוכנות באותה מידה. ספרות התעמולה האנטי-מלוכנית של טרום המהפכה הצרפתית עשירה באיורים ובמקאמות פורנוגרפיות. באיור אחד נראה גנרל לאפייט רכוב על פין, מעין יען, ומרי אנטואנט מלטפת את צווארה של אותה בת-יענה פינית. בווידיאו שלה, ויקי כנפו מתחברת להיסטוריה של הפורנוגרפיה כקטגוריה פוליטית

בראיון פורז רומז בשובבות שהוא-הוא מרי אנטואנט החדשה, ברוח "אם אין לחם יאכלו פיצות". הוא אף קובע בראיון שאין צורך שילדים יאכלו בשר; הוא עצמו, הסובל מעודף משקל, בכלל צמחוני.
השערורייה בדבריו של שר הפנים לא טמונה דווקא בחוסר היכולת שלו להזדהות עם הרעב המעמיק, עם חוסר הנגישות למקורות פרנסה, להשכלה ולתרבות שרבים מאזרחי המדינה סובלים מהם. היא נעוצה דווקא בהבטחה שבבסיס בדבריו: "יכול להיות גרוע יותר, ואני ושכמותי נביא אתכם לשם מהר יותר".
הסרטון של כנפו משתלב בגל האחרון של האצלת תכונות מיניות לדמויות בעלות סדר יום אנטי-ממסדי בישראל. כנפו, בגופה העירום ובהופעתה באתר פורנו, הצטרפה למועדון המתריסים מינית. הארוס המבעבע של המאבק הצטרף להופעה מינית מאתגרת.
לכאורה, כנפו, טלי פחימה, יגאל עמיר ומרדכי ואנונו אינם דומים בשומדבר. אבל בדבר אחד הם כן דומים: באופן שבו התקשורת בחרה להתייחס אליהם. יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין, ומרדכי ואנונו המבקש שיוטל פיקוח בינלאומי על פרויקט הגרעין הישראלי, מוצגים בימים אלה בתערוכה "תשוקה" של האמן מוטי מזרחי בגלריה שלוש בתל-אביב. לטענת האמן, שניהם סובלים מעודף תשוקה. זה גם מה שהעיתונות חשבה.
בתקופה מקבילה דנו מעל דפי העיתונים בזכותו של עמיר לשאת לאשה את בחירת לבו, כמו כל אסיר אחר, וכן בתוכניות הנישואים של ואנונו. שוב עלתה דמותה הנחשית של סנדי וכן דובר בשידוכים משידוכים שונים שנרקמים בעבורו עם בחורות סקנדינביות החורשות מזימות שלום. כלפי טלי פחימה הועלו מלכתחילה טענות סביב הרומן שלה עם זביידי. המשורר אהרן שבתאי, מבכירי משוררי הארץ, אף כתב שני שירים לפחימה, שלא מעטים מסופקים אם אכן עסקה בפעולות טרור. להלן שירו "טלי פחימה" שפורסם באתר NRG.CO.IL בראש השנה:
בין האינקוויזיטורים
והכתבים שנלושו
מעיסה אפורה
של נייר מוג לב,
את דומה לנרקיס שחור,
ז'אן דארק שלי!
לא באזיקי השב"כ,
ברתוקות זרועותי
הייתי נושא אותך
למלון במדבר.
שעה היה לוקח
להביא לך לשם טמפון
או קולה
ובערב משקפינו היו נוקשים
כשהייתי מנשק
את ה-W הרך
של שפתך העליונה.

מוטי מזרחי

ג'ורה צונזרו

בראיון ל"מעריב" מצא האמן מוטי מזרחי דמיון בין ואנונו לבין עמיר: שניהם מזרחים. "מה שהניע את שני האנשים האלה", אמר, "זה איזה סוג של תשוקה שהיא בחלקה חברתית ובחלקה ארוטית. שניהם התחברו לנשים לבנות – אם זאת מרגלית הר-שפי בעבר והנוכחית שהיא רוסייה, ובמקרה של ואנונו, סנדי. קיים פה אלמנט של תשוקה הרואית מפחידה שקשורה בנוכחות נשית.
מבחינה חברתית, שניהם היו מחוץ למעגלים החברתיים שלהם וניסו להשתייך באופן הכי עמוק, עד כדי כך שהם שינו את פני המעגל".
לשאלה מה מאפיין את ואנונו ועמיר כמזרחים, עונה מזרחי:  "תשוקה, האש הזרה הזאת [...] המזרחים מייצגים יותר חום, להט, תשוקה. גם אצל הערבים אני רואה את התשוקה הזאת למעשים הרואיים התאבדותיים".
בעוד אמן יכול לאייש עמדה כזו, ולו לשם הפולמוס, עיתונים רציניים לא יכולים. אבל זה בדיוק מה שעשו. מעל דפי העיתונים סוקרו בהרחבה החיים הרומנטיים והמיניים של כנפו, פחימה, עמיר וואנונו – אולי זה משום שהם סוג של סלבס, תגידו? אולי. אבל רבים הסיכויים שזה פשוט בגלל שהם מזרחים.
ולראיה: בראשית הקיץ הסתובבה קלטת של ידוענית ישראלית ממוצא אשכנזי מקיימת יחסי מין. המגזין ג'ורה עמד לפרסם תמונות ממנה. כל כלי התקשורת (והמשטרה) יצאו לגונן עליה. פחימה, עמיר וואנונו זכו בסיקור פולשני.
 

פמיניזם וכנפו

מאחר שוויקי כנפו בחרה להיות מוצגת באתר פורנו, באו אליה בטענות מחוגים פמיניסטיים שטענו שהיא פוגעת בנשים כשהיא חוברת ליצרני פורנוגרפיה. הפמיניזם האנטי-פורנוגרפי רואה בפורנוגרפיה ניצול מחפצן ואלים של האשה, והביקורת שלו על פורנוגרפיה טוענת בעצם שאשה הנהנית מפורנוגרפיה, או עוסקת בה, סוטה מנשיות "תקינה".
כאן אפשר להשתמש בטיעונו החכם של שר הפנים פורז, שאמר ש"יהודי יכול להיות אנטישמי"; ממש כך אשה יכולה לעשות פורנוגרפיה. דווקא כנפו מייצגת עמדה פמיניסטית כאשר היא מציגה את גופה? כשדה קרב. המאבק שלה הוא על הגוף. יש משהו הירואי בנאיביות שבפעולה של כנפו. הסרט נראה המשך לסגנון אמנות המיצג של שנות השבעים, או השכיבה במיטה של יוקו אונו וג'ון לנון למען שלום עולמי.

היוונים גזרו שכל יהודייה שנישאת תצטרך לבלות עם ההגמון את הלילה לפני שתימסר לבעלה. כשהגיע תורה של חנה להתחתן ולהיבעל על-ידי השליט היווני, היא קרעה את בגדיה מול העם והשתוללה בעירום. אחיה, ובראשם יהודה המכבי, החליטו תחילה כי עליהם להרוג אותה. נאום הסניגוריה שלה מזכיר מאוד את ההסבר של ויקי כנפו: "ומה אם בשביל שעמדתי לפניכם עירומה – ביקשתם להרגני, וכשאני הולכת להיטמא להגמון, אין זה מפריע לכם?". פעולת ההתפשטות שלה היתה, על-פי המדרש, העילה לפרוץ מרד המכבים

הטבעיות והנאיביות של "זעקת האם" מתחברות לסיסמאות של אותו דור. "Give Peace a Chance!". כנפו, שהחלה פשוט ללכת, כמו גיבור הקולנוע פורסט גאמפ, נראתה לרגע כמו "החירות מובילה את ההמונים" של איז'ן דלקרוא, עם הדגל מונף.
בפגישה שערכתי עם כנפו בביתה הקודם, במצפה-רמון, זכורה לי בתה עדן יושבת במבט ריק על משענת הספה, פניה אל החלון והיא מסתכלת אל האינסוף. ככל שהזמן עבר ואחרי-הצהרים הפכו לערב, הדירה החלה להחשיך. בשל מצבה הכלכלי של כנפו, אף אחד לא קם להדליק את האור. ניהלנו שיחה בחושך. בדרך החוצה מהדירה, יכולתי לראות לאן הסתכלה הבת: לחלון הבלוק ממול

כנפו יהודית

יש גם אופי יהודי למה שכנפו עשתה. משהו ברוח "לפני שישפילו אותי אני אשפיל את עצמי". לפני שידרדרו אותי לתחתית, אני אדרדר את עצמי. סיפור בת הכהן והמרד הגדול, שאינו ידוע כל-כך, מתאים כדי לתאר את המהלך של כנפו.
באוצר המדרשים מסופר על גזרה שגזר ההגמון היווני אסטרטיוס על היהודים: כל אשה יהודייה שנישאת, קבע, תצטרך לבלות איתו את הלילה לפני שתימסר לבעלה. בניגוד לגזרות אחרות שהצליחו לעקוף, לא נמנעו היהודים מלקיים גזירה זו.
כשהגיעה זמנה של חנה (המכונה במקום אחר מרים החשמונאית), בתו של יוחנן הכהן הגדול ואחותו של יהודה המכבי, להתחתן ולהיבעל על-ידי השליט היווני, היא הגיעה לבית-המקדש, קרעה את בגדיה מול העם, קראה בקול והשתוללה בעירום במקום הקדוש. אחיה, ובראשם יהודה, החליטו שעליהם להרוג אותה משום שביזתה את כבוד המשפחה. נאום הסניגוריה שלה, על-פי המדרש, מזכיר מאוד את ההסבר של ויקי כנפו להופעה שלה בעירום: "ומה אם בשביל שעמדתי לפניכם עירומה ביקשתם להרגני, וכשאני הולכת להיטמא להגמון, אין זה מפריע לכם?".
מתתיהו ויהודה המכבי הבינו שהפרובוקציה נועדה כדי להראות להם שהגזרה משפילה אותה ואותם אף יותר, והם גמרו אומר להרוג את ההגמון. פעולת ההתפשטות של חנה, אומר "מדרש מעשה חנוכה", היה העילה לפרוץ מרד המכבים.
למרות הרושם שעשוי לעורר המעשה הפרובוקטיבי שלה, חנה בת הכהן הגדול לא מרדה במסורת, אלא פעלה לשימור העולם היהודי הדתי על ערכיו והנורמות שלו. התפשטותה בפרהסיה היתה מעשה של מחילה על כבודה שלה כדי להציל את כבוד הקהילה.
גם את המופע של בת הכהן הגדול, כמו את זה של כנפו, כהסחת דעת, טירוף מוחלט, בושה, הזיה ותעלול. ובכל זאת הוא הצית את המרד. בראיון שנתנה כנפו בערב סוכות ל"7 ימים" היא מכירה בכך שאין מאבק חברתי בלי פוליטיקה. על הסרט שלה באתר אמרה: "לא פגעתי באף אחד חוץ מבעצמי".
אדם שאין לו מה להפסיד מתנהג כך. בשנה שעברה כתבו על כנפו שהיא מבשרת את "מרד העניים". להתארגנות סביבה קראו "מהפכת יולי". האנרגיות של המאבק הפוליטי שלה היו אנרגיות של אדם שאין לו מה להפסיד. היום יש יותר ויותר כאלה.