דאוד הפלסטיני

אחמד כנעאן - דוד וגוליית

קיבלתי באי מייל צילום עבודה של אחמד כנעאן   احمد كنعان. בצילום נראה היה כי הפסל עולה באש, מה שיצר אסוציאציה לפסלים של  קבוצת זיק. אז ראשית לא, הפסל אינו עולה באש. הוא מואר על ידי זרקור. בהמשך מופיע צילום של העבודה באור יום רגיל.   

יש משהו בפסל הזה שגורם לי לשאול איך לא עשו את זה קודם, ובעצם כן. אותם סמלים שאמנים יהודים בישראל  אימצו  לחיקם האמנותי כמה עשרות שנים קודם לכן בחיפוש אחר מקורות במזרח (כמו למשל בעבודות של חברי קבוצת הכנענים), מוצאים את מקומם מחדש בעבודתו של כנעאן: גמלים, סוסים מכונפים, דמויות מהמיתולוגיה הכנענית והמזרח תיכונית, לוחמים, ועכשיו - דוד וגוליית. אפילו שם משפחתו של האמן נקשר לכך: כשראיתי בפעם הראשונה את שמו בתערוכה תהיתי - כנעאן? כנען? מסתבר שהמשפחה מתגוררת בתמרה כ-200 שנה, ובניה יושבים כל רחבי המזרח הקרוב, מתורכיה, סוריה, עירק, אירן וירדן ועד הגליל. יש ביניהם נוצרים, מוסלמים ודרוזים. בתשובה לשאלותיי על הפסל קיבלתי מכנעאן שני טקסטים. האחד שלו והשני מאת המשורר מחמוד דרוויש. 

כנעאן: על פי המיתוס המוכר דוד האמיץ עמד מול הענק גוליית הפלסטיני (פלישתי), וניצח אותו. בציורים אירופאים המתארים את הסצנה מתואר דוד כגיבור צעיר ויפה תואר שמחזיק בידיו את ראשו החתוך של גוליית. באופן טבעי ואוטומטי אנחנו מזדהים עם דוד הצעיר. את הצד השני לא שמענו, ואין בנו כל רחמים כלפי גוליית הפלסטיני, שנהרג בזמן שביקש להגן על בני עמו. הסיבה לכך פשוטה: כך רצו שנחשוב. זה כמו בסרט קולנוע, שיכול לגרום לנו להזדהות עם הגיבור למרות שהוא פושע אלים.  
במיתוס הפלסטיני המודרני בעלי התפקידים מתחלפים: דאוד (דוד) הוא הנער הצעיר הפלסטיני האמיץ המחזיק רוגטקה ואבן ומתמודד מול גוליית, הלא הוא צבא חמוש בנשק חם ומשתלט על אדמתו. צילום למצב הזה אפשר לראות בכל בית פלסטיני. שם הפסל, "דוד וגוליית", עשוי לבלבל משום שאנו לא מזהים מי הוא דוד ומי הוא גוליית בכל הסיפור. ואולי בלבול זה משקף את בלבול הזהויות וההזדהויות שעמו נאלצים הערבים הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל להתמודד.  

הטקסט השני, שנכתב, כאמור, על ידי מחמוד דרויש, הופיע בספר "נוכחות הנעדר", ותורגם לעברית על ידי כנעאן. לטעמי הוא מאיר את פסלו של כנעאן באופן מיוחד.
והיה עליך לבחור בשוליים כדי לדעת איפה אתה.
השוליים הם חלון המשקיף על העולם, לא בתוכו ולא מחוצה לו.
השוליים הם צינוק בלי קירות.
השוליים הם מצלמה אישית אשר בוחרת מהסצנה מה שתרצה מתמונות
ואז המלך הוא לא מלך ולא יהיה המקלע של דוד אלא הנשק של גוליית
 אם זה נכון שמי שכותב סיפורו לפני האחר מרוויח את ארץ הסיפור?
אבל הכתיבה צריכה ציפורניים כדי שתחפור את השריד בסלע. 

אז מה נשתנה כיום בישראל? נראה לי שיותר ויותר לגיטימי להביע דעות פוליטיות וחברתיות אנטי ממסדיות באמצעות האמנות. מוסדות האמנות נותנים לכך במה בכל מקום בארץ. אפשר אפילו לומר שהם מתחרים זה בזה. מספר מבקרי השלטון מכל הכיוונים הזרמים העדות והעמים רב כל כך רב עד שאי אפשר עוד לעצור בהם, וטוב שכך.
"תסתכלי על הכביש ותגידי לי מה מוזר לך" אמר לי נהג מונית בדרך לתל אביב, רגע לפני שפצח בקריאה למרי אזרחי נגד השלטון שסוחט את האזרחים, לא נותן להם אפשרות לחיות מעמל כפיהם, ואף גונב מכיסם. "מה שמוזר זה שכמה ימים לפני יום העצמאות ואין דגלים על המכוניות", עניתי. "ומה זה אומר לך?" שאל הנהג, ו"מה זה אומר לכם", אני שואלת?
ואף על פי כן, בדרכי האופטימית חסרת התקנה, בשנה ה-59 לעצמאות ישראל, השנה ה-59 לנכבה הפלסטינית, אני מקווה שהדברים מחלחלים והתודעה משתנה. למשל בבית האמנים ע"ש יוסף זריצקי בתל אביב, שם מוצג הפסל.

האתר של אחמד כנעאן