מגזין / מוסף 2

סיפור אהבה

מיכל גרינברג 2004-09-29 16:14:42

פעם קראתי סיפור של אחד מאוד מפורסם פה בארגנטינה, קינו [למי שמכיר/ה, הוא המציא את מפלדה], ובסיפור הוא מתאר כמה החיים היו יפים אם הם היו מתקדמים מהסוף להתחלה. בהתחלה היינו בבית-אבות, עם מעט מאוד כוחות. לאט-לאט כוחותינו היו חוזרים אלינו, ובסוף היינו נגמרים באקט מיני, באורגזמה.
אז זהו. חשבתי על זה. התחשק לי לתת לכמה חברים במתנה סיפור אהבה מהסוף להתחלה.
בהתחלה הם חיו יחד. למה? ככה. כאשר הופכים את הזמנים לא צריך סיבות. הם גרו יחד. היא ידעה שהוא לא סובל נס-קפה, והוא ידע שהיא שותה תה רק עם שתי כפיות סוכר. הצד הימני במיטה היה הצד שלה והצד השמאלי שלו. היא היתה מדי פעם מתעצבנת כאשר על הסבון היו נשארות שערות שלו, מתולתלות כאלו, קטנות... איכס. אתן יודעות. אתם יודעים. הוא אף פעם לא חיבב את המנהג שלה להשתין עם דלת פתוחה. היתה להם שגרה. לפעמים שגרתית ולפעמים ממש לא. הם היו שוכבים פעמיים-שלוש בשבוע. בערך. זה היה להם נעים. זה היה העור שהם הכירו הכי טוב בעולם. מדי פעם הם חשבו שיכול היה להיות מעניין להכיר עור של מישהו אחר, אבל כל פעם שחשבו על זה יותר מדי זה היה נראה להם פשוט לא כדאי, כאילו פוגע עמוק מדי במי שהם. ביחד. אולי הם סתם פחדו. יום אחד, אם הוא לא טועה זה היה יום חמישי, היום שבו תמיד הוא הכין את ארוחת הערב, כי היה חוזר חצי שעה לפניה, היא סיפרה לו שהיא צריכה לנסוע. לחודש. זה היה קשור בעבודה שהיא קיבלה, שהיתה ממש-ממש מגניבה. וכך היה. היא נסעה. במהלך חודש הוא ממש-ממש התגעגע. הוא אפילו הוציא את השערות מהסבון, לכשתחזור. מסתבר שגם היא התגעגעה, ואפילו התאמנה על לסגור את הדלת של השירותים. אז כשחזרה הם החליטו להתחתן. וכך היה. הם התחתנו. היתה התרגשות גדולה מאוד בחתונה, שהיתה ממש-ממש קטנה. מין התרגשות כזו שאפשר לזהות אותה בגוונים השונים שהאוויר נצבע בהם. פתאום היה נראה להם כאילו יש מין ברית קסומה כזו, שהיא מעבר לקיומו האישי של כל אחד מהם בתור פרט. מין איחוד אלוהי. מהלך עדין שיוצק לתוך יכולת הבחירה את האלמנטים המאגיים שלרוב מיוחסים לגורל. גם חברים שלהם התחתנו בערך באותו זמן. אבל בגלל ששני החברים היו עורכי-דין, הם עשו מין חוזה כזה והקריאו אותו וביקשו מכל המוזמנים לחתונה לחתום עליו. משהו פורמלי כזה. זה נראה להם משעשע. כמו מין פרק מ"סיינפלד". אבל יותר מזה הם רצו את הברית הזאת, שהפכה פתאום את הכעס על השערות שעדיין נותרו בסבון לייחודי. למשהו מקודש. למין משהו כזה שכיום רוב הציניקנים מפחדים להודות בו. אחרי הטקס, שהפך אותם למיוחדים ככל האדם, הוא עבר לגור בשדרות רוטשילד והיא עברה לגור בכרם-התימנים. בגלל שכבר לא גרו ביחד, ושניהם גם למדו וגם עבדו, הם התראו מעט. פעמיים במהלך השבוע, ולרוב בילו יחד את סוף השבוע. כל מפגש הפך לאירוע. המפגשים במהלך השבוע תמיד היו איזו ארוחה טובה בבית שלו או בבית שלה, והם היו שומעים יחד מוזיקה, רוקדים, הולכים לסרט, קוראים איזה ספר. יחד. מדברים ומדברים, לתוך השעות הקטנות של הלילה. בלי לבזבז דקה. פתע כל דקה הפכה ליקרה. לפעמים היו נפגשים באופן לא מתוכנן באיזו הפגנה, או בקפיטריה של האוניברסיטה. בסופי השבוע היו הולכים לים בלי קשר למזג-האוויר. ההתרגשות לקראת כל מפגש הלכה ועלתה. הם מצאו עצמם מצפים יותר ויותר, מתכוננים, מתלבשים יפה, מפתים. יום אחד הוא תפס את עצמו פשוט הוגה בה בלי סיבה. היא לא זוכרת את התאריך של ההפגנה ההיא, המפורסמת, שבה ראתה מרחוק מישהו שמצא חן בעיניה. פתאום קצב הלב שלה הואץ, אך הדמות חמקה ממנה, אובדת בתוך הקהל הרחב. היא חיפשה אותו בעיניה, את ההוא, אך ללא הצלחה. לקראת סוף ההפגנה, כאשר כבר כמעט התייאשה, ראתה אותו שוב. היא התקרבה, ולפתע ראתה שזה הוא. עיניהם נפגשו ומתח אדיר השתרר באוויר. הוא שאל אותה, בפשטות ובשקט,  אם בא לה לבוא אליו הביתה. עכשיו. מיד. הם החלו צועדים במהירות אליו הביתה, עד שלא יכלו להתאפק ועצרו מונית שהביאה אותם מהר יותר אל חדר השינה... ו. זהו. נגמר. או מתחיל. כל אחד ואחת רשאים לבחור את נקודת הפתיחה שלהם. וחוזר חלילה. וחס.

צילום: נגה נצר