שוטף ומתמלא / פוליטי

הושיטו יד לכיבוש

מתוך כתב-העת החדש "מעין" לשירה, ספרות אמנות ורעיונות: הכיבוש מחיש את השתלבות ישראל במזרח התיכון, ועל כן הוא טוב. מסה ברוח "הצעה צנועה"* מאת ג'ונתן סויפט

לכל מדינה יש נישה הממצבת אותה ביחס למדינות האחרות, ומהווה את כרטיס הביקור שלה בסלון הבינלאומי. במזרח התיכון, למצרים יש את הפירמידות, לכוויית – הנפט, לפלסטינים – הפליטים, ולנו – הכיבוש.
אמרת ישראל, אמרת ניצול, דיכוי, הפרת זכויות אדם, תוקפנות, פלישה לשטח לא שלך. ישראל פלשה לכל אחת משכנותיה (מלבד קפריסין): ממצרים – סיני. מלבנון – "רצועת הביטחון" וקודם לכן השטח שמדרום לביירות. מירדן – השטחים. ומסוריה – רמת-הגולן. הכיבוש הוא הנישה שלנו, כרטיס הביקור שלנו לנשף הגדול של המזרח התיכון ובבית-המשפט בהאג, אבל יותר מהכל – המיצוב הנכון בזמן ובמקום הנכון. דווקא בחוסר הצדק, בחמסנות, בתאוותנות לשטחים שאינם שלנו, בתרבות החיסולים הלא-ממוקדים ובשיכרון הכוח המדומה הוכחנו כי אנו ראויים למזרח התיכון לא פחות ממה שהמזרח התיכון ראוי לנו. הכוח היומיומי שאנו מפעילים על חסרי ישע, החדיר אותנו למרכז הסצנה הלבנטינית.
בזכות הכיבוש, הפכה ישראל ממדינה חלשה, שסימן שאלה מרחף מעל עצם קיומה, למדינה שסימן קריאה מזדקר ממנה: מעצמה עולמית בעלת משקל ומעמד, מובילה חברתית הקובעת את סדר היום באזור.

שלי פדרמן, כיבוש התעלה, ונציה, 2004

במערב הליברלי ודאי יצקצקו בלשונם: אין זה נאה להיות מזוהה כתוקפן. אלא שפה זה המזרח התיכון. ודווקא המיצוב הכוחני, תורם ליכולת ההישרדות שלנו בסביבה. מראשיתה, ישראל הזדהתה עם התרבות המערבית – "עם ככל העמים" אמרו. גימנסיה, פובליציסטיקה, אופרה, ספורט, אינג'נירים, אוטומציה – אירופה הקלאסית. וזאת, דווקא במזרח התיכון שמעולם לא הצליח להתמודד עם קונצפטים מערביים כמו דמוקרטיה, שוויון, אינדיווידואליזם, פנאי, שופינג. הכיבוש, אם כן, הוא הזרז הלבנטיני שלנו, עלה תאנה חברתי להשתלבות כוללת. אלמלא הכיבוש, ישראל היתה נותרת בועה מבודדת.

תיירות של כיבוש

במהלך שני טיולים שערכתי השנה בירדן, נדהמתי לגלות כי הישראלים אינם ממהרים לממש את זכות הכניסה למקום ש"איש ממנו חי עוד לא חזר". לעומת המצב בזירה הירדנית, נדמה כאילו החזרת סיני היוותה את יריית הזינוק לחזור ולכבוש את המקום בביקיני ובמזרן ים; עניין שגם הטרוריסטים הפנימו כשהחליטו לפגוע דווקא בתיירי חצי האי סיני. שכן הישראלים, שמבקרים בסיני פעם אחר פעם, אינם ממשיכים אל תוככי המדינה המצרית, לקהיר ולאלכסנדריה.
שאלתי כמה חברים, שידועים במסעותיהם הרבים לסיני, ארצות-הברית, אירופה ומדינות העולם השלישי מדוע אינם מבקרים גם בממלכה ההאשמית השכנה, שוחרת השלום. כיצד זה לא המשיכו מעולם לקהיר?
התשובות שקיבלתי חזרו על עצמן: "את סיני אנחנו מכירים, היינו שם עם ההורים, זה היה שלנו". בעיית היעדרה של התיירות הישראלית לירדן, ברורה אם כן כשמש – מעולם לא כבשנו אותם, ולכן אנו לא מבקרים שם. במילים אחרות – כדי ליהנות מפירות השלום, יש לכבוש אותם קודם.
באופן מסורתי, הימין הישראלי מצדד בהמשך הכיבוש, והשמאל – מעלה טענות כנגדו. אלא שההיסטוריה כבר הוכיחה כי לאורך זמן, משמעותם של אירועים יכולה להשתנות. לשם כך הומצא המונח "ימים יגידו". אחרי הכל, גם המהפכה התעשייתית לא התקבלה בעולם בזרועות פתוחות. הגיע הזמן שהשמאל הציוני ירענן כמה מהתפישות המיושנות שלו. למשל את התפישה כאילו הכיבוש רע. אנצל כאן את הבמה כדי להראות שגם את הנרטיב של הכיבוש הישראלי, אפשר לפרש כסיפור הצלחה.

 מזרח תיכון חדש? במזרח התיכון?!?

לשווא ידברו פרס וביילין על מזרח תיכון חדש. אילו היו מסתפקים בהצהרות אלו כדי להשיג טיסות חינם במחלקות העסקים לכנסים בינלאומיים, ניחא. הבעיה היא שבמקום ליהנות ממצעי הסטן והמזון המשובח בטירות היוקרה המארחות אירועי צדקה ושלום, הם לוקחים את עצמם ברצינות תהומית שמסכנת את האזור כולו. שורשיו של רעיון העוועים הגלותי הזה נעוצים, מן הסתם, בכמיהתנו חסרת הבסיס הגיאוגרפי, להיכלל באיחוד האירופאי.

סתר שורצמן הלברכט, ביאליק +ביטון, 1984

בעיניים כלות אנו רואים כיצד כל תת-עם סלאבי שזכה הרגע בעצמאות, מתקבל בחדווה לחברה הגבוהה והמאוחדת. הו, אירופה. הו, איחוד. הו, אקסטזה של הושטת אלפי ידיים לשלום מכל עבר. מתי תצרפו אותנו למחול הקידות ההבסבורגי? מתי אנחנו נשתתף בדיונים משמימים ומרובי מתורגמנים? הו, מלטה – איפה את ואיפה אנחנו?
והלא המושג הזה, "מזרח תיכון חדש", הוא אוקסימורון! שכן סוד הקסם האוריינטלי טמון דווקא בחוסר החדשנות שבו, ברתיעה הבריאה מפני כל דבר שמדיף צחנה של חידושים והמצאות. הקידמה מיוחסת באזורנו באופן אוטומטי למעשי שטן. פה, בשמש הקופחת, הזמן עצר מלכת. פה יש מסורת, פה יישובים מתפתחים ללא תכנון מסודר, פה מתעלמים מתנאי סניטציה ומזהמים את הסביבה, פה ממלכתיות משמעה שיסוי טינות ישנות, כאן מעדיפים לקיים סולחה בתוך החמולה על פני מערכת בתי משפט ללא משוא פנים, מיישמים שלטון של הפרד-ומשול עותמאני בין אזרחי ישראל. פה זה הלבנט. מזרח תיכון חדש? במזרח התיכון?!

 הכיבוש פרקטי

בל נשכח, כי גם אירופה לא הפכה למאוחדת בן-לילה. לקונסטלציה הנוכחית של קוקטיילים מנומסים ומצוחצחים, על רקע יצירות קאמריות לכלי מיתר, המלוות בתפריט בן שמונה מנות, הכולל בין השאר – קוויאר באלוגה, סלמון בתחמיץ קונסומה מלפפונים, מטבלים ממטבלים שונים ומאפים קטנים וחמודים – לכל אלה קדמו לפחות אלף שנים של מלחמות שבטים בלונדינים אלו באלו, מלחמות דת אינסופיות ושתי מלחמות עולם, לאחת מהן קוראים "השואה". האיחוד האירופאי הוא פרי של משאים ומתנים בני מאות שנים, של מיליוני קורבנות חינם, גזענות, דעות קדומות, הדרה על רקע אתני, פוגרומים, סלקציות, תאוות כיבוש וכוח. תרבות זה עניין שנבנה במשך מאות שנים של רצח חסר טעם.
מהבחינה הזאת, הכיבוש שלנו הרבה יותר פרקטי. אלמלא הכיבוש - אילו היינו נשארים בגבולות 1967 - ספק אם היה נוצר דיאלוג בינינו לבין שכנינו. באמצעות המחסומים, נקודת הג'י של מערכת היחסים שלנו עם הפלסטינים, נוצר אותו קשר גס ובלתי אמצעי בין שתי תרבויות. דווקא שם, תוך התחככות מתמדת ויומיומית, נשברות חומות המגן התרבותיות, ואנו לומדים לדעת את השכן במצבים האנושיים ביותר - לידות, חולי, חתונות, תור לדיאליזה, זקנה והדרך של ילדים קטנים לבית-הספר. בזכות אותה ההתחככות, גם הם זוכים ליהנות מזיו ערוותנו המוסרית, המוטחת בפניהם באמצעות שליחינו החיילים.

אסתר שורצמן הלברכט ,התנחלויות ,1979

החיכוך האינטנסיבי שמקשר בין תרבויות, שפות, הרגלים ומנהגים עממיים, מצמצם את פרק הזמן הנדרש להיכרות עמוקה. מה שלאירופאים לקח מילניום, אנו משלימים בכמה עשרות שנים. כל עולל שמת במהלך לידה שהתעכבה במחסום, מצמצם את הפערים התרבותיים בעשר שנים לפחות. המחסומים הם חלון ההזדמנויות שלנו להיכרות מעמיקה ואינטימית עם האויב, והכיבוש – כור ההיתוך שלנו במזרח התיכון.

עומק היחסים כעומק הכיבוש

החברים הטובים ביותר מעידים על עצמם לא פעם כי ידידותם החלה בשנאה תהומית. אפילו השואה תרמה לידידות השוררת בינינו לבין הגרמנים. יום יבוא וניסוג מהשטחים הכבושים והמסופחים, וישראלים יחזרו לקנות ירקות ורהיטים בקלקיליה. חתימות הסכמי השלום ילוו באורגזמה של סולחות המוניות, שידמו בעוצמתן לזיון של פיוס בין אוהבים. השלום יהיה מתוק ככל שהאויב היה מר. עם פרוץ השלום, נגלה כי עשרות שנות כיבוש הפכו למורשת תרבותית משותפת וחזקה המבוססת על ברית דמים. המדינות שכבשנו ייהנו מהיתרון העצום של זרם תיירים ישראלים שיבקרו בהן כאילו לא היה כיבוש מעולם. הישראלים יצדיקו את התמדתם בטיולי ג'יפים בגולן במטבעות הלשון המוכרים – "היינו כאן במילואים", "זה היה שלנו" ו"יש להם אחלה לבנה". בהנחה המדכדכת שכוחות צה"ל לא יפלשו לירדן נראה כי מדינה יפהפיה זו, על תושביה הסימפטיים ואוהבי החיים והאטרקציות הצבעוניות שלה, תישאר מאחור, בעוד הסורים, הלבנונים והפלסטינים נהנים מפירות השלום.
הכיבוש הוא מגש הכסף שעליו מוגשת לנו הנורמליזציה האזורית. אפילו הנזק שנגרם לחברה הישראלית, שהופכת לאלימה יותר ומזלזלת בחיי אדם, בעקבותיו, מזערי בהשוואה לכל שאר ההישגים הטמונים בו, בטווח הרחוק. הכיבוש אינו משחית, אלא מחשל. דווקא ההתעקשות הסיזיפית על המשך יישומו, היא זו שהופכת אותנו מ"אור לגויים", ל"עם ככל העמים". במקום לנסות לחנך את הפראים, השתנינו בעצמנו, והתאמנו עצמנו לסביבה. אנו הפראים.

רינת ברקוביץ', ילידת 1974. ארכיטקטית ועורכת "ארכיסקס - מגזין סקס וארכיטקטורה", מבית האקדמיה החופשית.

* "הצעה צנועה למניעת הפיכתם של ילדי העניין באירלנד לנטל על הוריהם וארצם והפיכתם למועילים לחברה" (1729) היא מסה שבה מעלה ג'ונתן סויפט את הרעיון כי על האירים לאכול את ילדיהם.

מיכל הלפמן, ספינת שעשועים באילת, 2004

 ------------------------------------------------------------------------------------------

המאמר מופיע בכתב-העת מעין מבית האקדמיה החופשית.  www.maayanmagazine.com בגיליון עוד כמה מאמרים מעניינים: מאמרו של עמירם חרל"פ על הקשר בין ארכיטקטורה ישראלית ובטחוניזם שפורסם לראשונה ב"מושג" 1976, מכתבים לשר לבטחון פנים של רומן באימבאיב, עצות לאנשי צבא של רועי צ'יקי ארד. האוטוביוגרפיה של יהושע סימון. ראיון עם משה פייגלין מ"מנהיגות יהודית". מאמר של אלי אשד על הקשר בין דוד אבידן והמדע הבדיוני. וכמו כן תרגומים של שירת בוריס ויאן (עברית: דן דאור) ושירת היינר מולר המזרח-גרמני (עברית: רן קידר), ושירים של כנרת לוריא, טלי הרדבל, יעל נצר, רועי רוזן וסמירה סרייה. סיפורים קצרים של קרן ציטר, עודד נעמן וטלי שמיר. ויצירות אמנות משל מיכל הלפמן, אוהד מרומי, נועה יערי, אורן ענבי, פרדי, רפרם חדד ומעין שטראוס.