שוטף ומתמלא / אקדמי

הזמן המופלא של אידריס קאן

צילום הוא מדיום של הרגע, אך יש מי שמסוגל לפרוץ אותו ולעשות את "ההיפך". על עבודתו של הצלם אידריס קאן

בשנים האחרונות זוכה האמן הצעיר אידריס קאן להצלחה רבה. עבודותיו נראות כסיכום מצולם. הן עשויות בדרך כלל מקולאז’ים שמורכבים מעשרות עד מאות תמונות דיגיטליות המולבשות זו על גבי זו. עבודתו הראשונה, למשל, נוצרה בסופר אימפוזיציה של כל עמודי הקוראן, שצולמו והורכבו זה על זה תוך משחק במידת השקיפות של כל עמוד ועמוד. הרעיון נולד כאשר אביו של קאן, מוסלמי מאמין, הציע שיהפוך את הקוראן לנושא עבודה. התוצאה, שנראית כמו ניסיון לפענח כתב חידה, למצוא ערך מוסף בכתוב או “לקרוא בין השורות”, מבוססת למעשה על עקרון טכני ואסתטי פשוט. לאחר שסיים לעבד את הקוראן, ביצע קאן פעולה דומה בספריהם של סוזאן סונטאג ‘הצילום כראי התקופה’ ורולאן בארת ‘מחשבות על הצילום’, ובפרטיטורות של מלחינים כבטהובן ושופן.
בצילום הקוראן מופיע ריבוע תחום ומסגרת המחולקת לשורות של עיטורים דקורטיביים דהויים. אלפי אותיות בכתב ערבי מתנגשות ועולות זו על זו. במרכז הצילום עובר פס שחור עבה שעשוי לדמות עמוד שדרה. הצילום כמו הופך את הספר לגוף חי מצד אחד, ומצד שני יוצר אסוציאציה של מוות, שבאה לידי ביטוי בשקיפות ה"רנטגנית", השלדית, של הספר.
העיסוק במהות הוא גם העיסוק בעל-זמני, כאילו אידריס קאן מנסה לזקק עבורנו תרכיז אלוהי - ערך מוסף שמסתתר בין העמודים המקוריים. הצילום מנסה להשיק לרוח, לערטילאי. נראה כי כוחו הייחודי של קאן הוא ביכולת ליצור תוך שימוש בזמנים שונים בעבודותיו. כך הוא יוצר מונח חדש, “זמן-על”, מעין זיכוך של מושג הזמן על כל גווניו. זמן-העל הוא זמן המנותק מהגדרתו המקובלת, מתייחס לעצמו כ”זמן” בדרך שונה, כזו שמאפשרת לנו הצופים להסתכל על “זמן מוגדר”.

צילום הוא מדיום של “הרגע”, אך בצילומי הספרים והיצירות המוסיקאליות קאן פורץ אותו. כפי שג’ף דייר (Geoff Dyer) ניסח זאת, “אומרים פעמים רבות שצלמים מקפיאים זמן, אבל קאן עושה את ההפך”. מהו ההפך? ההפך מהקפאת זמן לא יכול להיות הנעתו, מאחר שהמדיום הוא סטטי. ההפך מההקפאה במקרה זה עשוי להתממש ביצירת מצב אחר, מצב קפוא שכולל בתוכו ספקטרום רחב של זמנים.
כיצד מורגש זמן-העל? כאשר קאן גורם לצופה לחוש כאילו הוא קורא את כל עמודי הקוראן במבט חטוף, זה הוא זמן-העל. הרעיון לצלם את הקוראן הוא כמעט מתבקש. זהו ספר שעל פיו קובע חלק גדול מאוכלוסיית העולם  את מהלכי חייו, עבורו הוא ייצוג אבסולוטי של אלוהים. קאן למעשה “פותח” או מפרק את הפסוקים והופך את הייצוג המקודש לבליל דחוס של אינפורמציה מיסטית, עד שתחושת רחש כוורתית עולה מהתצלומים.
כאשר אנו מגיעים לצילומים ה”מוסיקליים”, הרחש הכוורתי מתגבר. פה כבר יש רמז לעיסוקו של קאן ביצירות הפלאסטיות שאליהן נגיע בהמשך. קאן מסכם את חייו של בטהובן בצילום אחד, על ידי גיבוב יצירות אלה על אלה, שמחולל התחרשות וויזואלית. הפסים השחורים שחוצים את הצילום ונראים כדיסטורשן חזותי נוצרו בגלל עומס התווים. זהו תיאור מקביל של תהליך ההתחרשות של בטהובן ושל האפקט העוצמתי שהיה נוצר לו כל תווי יצירותיו היו מנוגנים בו בזמן. מהעיסוק בתווים אני שואל את מושג הסימפוניה ומשייך אותו לזמן, “סימפוניה של זמנים”. העיסוק הסימפוני מתבטא גם בעובי הדימויים בהם הוא משתמש. קאן מנצח בצילום הזה (ובדרכים שונות גם בשאר העבודות), על נתונים רבים. פרט לשני המרכיבים שציינתי ישנו גם עיסוק עקבי בפנימי, בבלתי נראה, הדומה לעבודת בילוש. קאן מנסה למצוא את הייחוד הנעלם של הגיבוש, מעין מונומנט. הוא משחק על ציר של היעלמות והיאלמות, רעש ושקט, נצח ורגע.

אידריס קאן - בעקבות אדוארד מייברידג'

מתוך הרגע החולף אני רוצה להמשיך, וכמו כן לחזור, אל מה שאני רואה כסדרה השנייה, היא הסדרה שעוסקת ביצירות אמנות פלסטית וצילום. הצילום הראשון בו אעסוק הוא תרכובת של סדרת תמונות של אדוארד מייברידג'. הצילום שחור ברובו, כאשר בשליש התחתון שלו נראית מיטה בהירה ועליה שוכבת דמות בהירה ומטושטשת. כמחוגי שעון נעים, יוצרת הדמות מעין מעגל של טשטושים המורכבים מקימה ושכיבה מתועדות, אשר מולבשות זו על זו לכדי צילום יחיד. בכל אחד מהמצבים בהם מצויה הדמות, נראה חלק אחר בגופה בבהירות.
צילום זה הוא דוגמה טובה לעיסת מושגי הזמן שבולל אידריס קאן. כאשר הוא עושה שימוש בסדרת צילומים זו הוא שואל על יחסו של מייברידג’ לזמן. מושג הזמן הרציונאלי, הליניארי, אשר קיים אצל מייברידג’, זוכה לפרשנות ביצירה. כמו כן, חוויית הרגע החולף של הסדרה נטענת גם היא ערך מוסף, כאשר מסדרת רגעים חולפים ש”נלכדו” היא הופכת לרגע אחד חולף, מתמיד, “נצחי”. בדימויים אלה אידריס קאן יוצר למעשה ערבוב של שני הזמנים: הפנימי, המודרני המופשט, זה אשר מיוצג במריחות (כמו משיכות המכחול באימפרסיוניזם או תנועות הגוף אצל פולוק), ומומחש כאן על-ידי השינה, שהיא ייצוג של זמן אנושי המתייחס לשעון הביולוגי. מושג הזמן השני הוא הרציונאלי-ליניארי, המיוצג על-ידי עצם ההתייחסות לצילומים של מייברידג’ וחלוקתם המקורית המקוטעת, אשר כמו בוצעת מן הזמן רגעים חולפים. פרט לשני הזמנים הללו קיים בצילום גם מושג הזמן המיתי, כשהדרמה נוצרת ברמזים לתנועת “גיבורת” הצילום. בנוסף קיימת התייחסות למעגליות הזמן, אותה ניתן למצוא בבחירת רצף לא עלילתי כביכול, וכן בנוכחות השינה, שהיא כשלעצמה ביטוי לזמן מעגלי ופנימי.

מדחיסת הסדרה של מייברידג’ אפשר לנוע לעבר יצירת כינוס המורכבת מיצירותיו של קרוואג’יו, “קרוואג’יו… שנותיו האחרונות". גם בצילום זה קיים אותו רחש כוורתי. מרכז הצילום עמוס ומופשט ביותר, כאשר לקראת השוליים הדמויות נעשות ברורות ומרווחות יחסית. ניתן לזהות דמויות רבות מציורים שונים של קרוואג’יו, דוגמת הנער לזרוס, ידו מוטלת לאחור והוא מוחזק על-ידי אדם אחר. הוא לקוח מציור שצויר ב-1608 ונקרא The Raising of Lazarus. גם בעבודתו זו נראה שקאן עוסק בסימפוניה של נושאים הנוגעים בזמן. הבחירה בקיבוץ ציוריו האחרונים של קאראבאג’יו מרמזת על כך שמהות היצירה החדשה הינה מעין קינה לזכרו. פרגמנטים מציורים שונים הופכים לחלק מקולאז’ על-זמני אשר מעניק לנו את היכולת לנוע בין חלקים שונים בתקופת סוף חייו של האמן (שנרדף על-ידי החוק באותה תקופה). תוצאה  דומה ניתן לראות במה שעשה קאן מפורטרטים עצמיים של רמבראנדט. גם במקרה זה הוא משתמש בטכניקה הידועה על מנת לסכם את חייו של האמן, שהרבה לעסוק בתיעוד עצמי. להבדיל מיצירות אחרות, המוות פה גלוי יותר. הבחירה להראות את תהליך ההזדקנות של רמבראנדט לא מאפשרת לשוט למחוזות רחוקים יותר בפרשנות הצילום.

אידריס קאן - בעקבות ברנד והילה בכר

ניתן לראות בצרירתן של יצירות כה מוערכות לכדי עבודה אחת חלק מתהליך שתכליתו מיידיות, תהליך שמונע על-ידי תרבות חסרת סבלנות, הרגילה לספוג אינפורמציה במהירות ובכמות שרק הולכת וגדלה - אינפלציה של אינפורמציה המוזילה את ערך החוויות. אוסיף ואומר שמה שאני מכנה “זמן על” ביצירה של קאן הוא למעשה תופעת לוואי של תהליך הזילות הזה, בו לא רק שערך האינפורמציה יורד, כפי שגורסים רבים מהעוסקים בפוסט מודרניזם, אלא גם ערך הזמן עצמו יורד. זאת ככל שה”קאטים” מתקצרים, האינטרנט עובד ביתר מהירות וכו’.
עבודותיו של אידריס קאן אינן יכולות להיכנס לקטגוריה זו של תרבות מיידית, משום שביצירותיו, ההילה שאני מייחס ל”זמן-העל” נוצרת על ידי איכות וויזואלית שאינה מנסה להתחנף אל הצופה ולהיות קלה לקליטה, אלא נשארת בטריטוריה מעט אניגמאטית וסרבנית. הטריטוריה של צילומיו היא חלק ממה שניתן לכנות “הזמן הנושם” - צורה ייחודית לייצוג הזמן בצילום, אשר באה לידי ביטוי בדקונסטרוקציה של הזמן. השאלת “רסיסי זמן” מיצירותיהם של מייברידג’ או קאראבאג’יו והרכבתם מחדש פורצת את מסגרת הזמן המקורית שלהם. הזמן הנושם נוצר מתוך מודעות לייצוג הזמן ביצירות אחרות ומשחיקתן של היצירות המשוכפלות, אשר במקום להוות “מוקש” לאותנטיות (כמו שטען ולטר בנימין), מתווספת לשפה הוויזואלית. לבסוף, הזמן הנושם נבנה גם באמצעות הפער -  המרווח בין זמנים המופיעים בקולאז’ היצירות.