מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
טורים / במכללה האיסלמית בניו-דלהי

דירה להשכיר

2004-11-30 16:33:35   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

בבית-הקפה השכונתי האופנתי, עם כוס קפה שעולה כמו משכורת חודשית ממוצעת, אני מרגישה כמו בעלון פרסומת

כששכרתי את הדירה שלי ברובע GK2 [קייליש הגדול מספר 2. קייליש הוא שם של הר קדוש במיתולוגיה ההינדית] לא ידעתי שזו אחת השכונות היקרות ביותר בדלהי. בדיעבד יכולתי לנחש זאת מעצם העובדה שהיה בה כל מה שחיפשתי...
התגוררתי אז באכסניית נוער שמשרד חילופי הסטודנטים ההודי סידר לי, בתנאים שהזכירו לי את ימי בטירונות, עם המים מהמקלחת שמציפים את כל החדר, ארוניות ברזל ועוד שש בנות במיטות ליד. עניין מציאת הדירה ההולמת נעשה דחוף מרגע לרגע. המתווכים ההודיים התגלו כנכלוליים לא פחות מעמיתיהם הישראלים - כאלו שמריצים אותך שעות על גבי שעות ברחבי העיר ומראים כל דבר, בכל מקום, ממיטה בסלון של משפחה מרובת ילדים במשכנות עוני בקצה המרוחק ביותר של העיר ועד לחדר שהכניסה אליו היא דרך רחבה גדושת מאמינים של מקדש הינדי... בקיצור, הייתי כבר מאוד לחוצה, והדירה הזאת נראתה סוף-סוף מתאימה לסטנדרטים המערביים שגיליתי שאינני יכולה להתפשר עליהם: קו טלפון, טוש באמבטיה ולא רק ברזים נמוכים [ההודים נוהגים למלא דלי במים חמים ולשפוך את המים על עצמם בעזרת ספל פלסטיק גדול], שירותים מערביים ודוד מים חמים, והסכמתי לשלם את הסכום הגבוה שדרשו בעלי הבית: 350 דולר, הון במונחים הודיים.

ב"טיימס אוף אינדיה", כמו גם בעיתונים האחרים, מופיעים באופן קבוע בהורוסקופ היומי משפטים כגון "היום צפויות בעיות עם המשרתים", או "אין להשאיר היום את המשרתים ללא השגחה". על-פי החוק ההודי, מותר להעסיק בבית משרתים בני שמונה ומעלה


אחר-כך גיליתי שרובע קייליש הגדול מספר 2 הוא אופנתי וטרנדי, ונחשב רובע המסעדות ובתי-הקפה. בשוק הקטן, הנמצא במרחק 15 דקות הליכה מהבית, פועל סניף שוקק של בריסטה, רשת קטנה של בתי-קפה יוקרתיים ומעוצבים בשירות עצמי. מיזוג האויר רצחני, ובתוך בית-הקפה יש גם חנות ספרים זעירה, שמחזיקה בעיקר מגזינים. הקפה איטלקי וטוב, והאוכלוסייה שיושבת שם תמיד נראית עשירה, כמובן. אבל העושר הוא המכנה המשותף היחיד לכל יושבי בית-הקפה; כולם באים ממעמד כלכלי שמאפשר להם להתענג על כוס קפה ועוגה במחיר מאתיים רופי [עשרים שקל] - סכום שווה להכנסה החודשית הממוצעת בדלהי. יש כאן זוגות בדייטים, חבורות של בנות צוהלות, נשים וגברים מבוגרים, משפחות, אנשי עסקים. המושג המערבי "פילוח" לא קיים, כי זהו המקום החם בעיר וכולם-כולם רוצים להיות בו, להתבשם מריח הקפה המשובח, לאכול פרוסת עוגה וליהנות מן הניקיון הנוצץ של השולחנות והרצפה. המערביות המסוונרת שהמקום משדר פועלת כמלכודת דבש על הודיים וזרים כאחד. החלל כמו אומר "הנה מה שאנחנו צריכים ורוצים להיות: המיזוג האולטימטיבי בין מזרח למערב". בטלוויזיה מוצג ערוץ V, הערוץ שמשדר הינדי-פופ. באור הניאון החזק מבריקות רקמות הכסף והזהב של הסארי היקרים. אנגלית מעורבבת בהינדי באוויר. מבעד לזגוגיות של בית-הקפה אפשר לצרוך את הודו כמו שאנו צורכים אותה דרך עלוני התיירות הצבעוניים והפרסומות: בלי רעשים וריחות מיותרים, מראות לא נעימים, או כל דבר אחר שיפריע לדימוי הרומנטי. אני עצמי מרגישה כמו דמות רקע מתוך פרסומת כשאני יושבת שם עם הלפ-טופ וכוס קפה לידי. זו הרגשה נעימה ולא נעימה בו-זמנית, להיות כמו-מלוהקת בתעשיית האשליות המלאכותית של עולם הפרסומות.

רגשות מעורבים יש לי גם במפגש עם הצד השני של הסטרטום החברתי, בכל פעם שהמנקות מגיעות אלי הביתה. הן אם ובתה. נכון שעניין עוזרי/ות הבית קיים גם בישראל, ואני עצמי שילמתי תמיד למנקה, אבל מעולם לא הרגשתי בחריפות כזו את מה שבהעדר תחליף טוב יותר אקרא לו "פערי המעמדות", אבל הוא הרבה יותר מזה. זה לא רק "הממשי"; השיח הציבורי כולו עוטף את האקט הפרטי של תשלום למנקה.

בכל פעם שהאם ובתה באות לנקות מתרחשת סיטואציה צובטת לב. בפעם הראשונה זו היתה ההתלהבות הגדולה שלהן כשהצעתי להן בהיסח הדעת כוס ממיץ המנגו שהיה במקרר. פעם כאשר הביאה בביטה, הבת, את בתה שלה. פעם כשהן התבוננו בשלושת רבעי הפיצה שזרקתי לפח האשפה לפני כמה ימים


קודם כל הן קרויות "משרתות" ולא "מנקות", על כל המשתמע מזה. השירותים הכלולים במחיר הם גם הליכה לשוק, כיבוס בגדים, החזקת ילדים, טיפול בזבל (אין כאן מערכת של זבלנים ושירותי ניקיון עירוניים), ולמעשה כמעט כל דבר. ב"טיימס אוף אינדיה", כמו גם בעיתונים האחרים, מופיעים באופן קבוע בהורוסקופ היומי משפטים כגון "היום צפויות בעיות עם המשרתים", או "אין להשאיר היום את המשרתים ללא השגחה". על-פי החוק ההודי, מותר להעסיק בבית משרתים בני שמונה ומעלה. האליטה ההודית כולה, וחלקים גדולים מן המעמד הבינוני, לא מכירים חיים ללא הנוכחות הצמודה של המשרתים. מצד שני, במדינה שבה 5,000 ילדים בורחים מהבית כל יום, להיות משרת/ת זה גורל שלא מעטים שואפים אליו.
בכל פעם שהן באות מתרחשת סיטואציה צובטת לב. בפעם הראשונה זו היתה ההתלהבות הגדולה שלהן כשהצעתי להן בהיסח הדעת לשתות כוס ממיץ המנגו שהיה במקרר. פעם אחרת כאשר באמצע הניסיון להסביר להן באמצעות שעון שאני חייבת ללכת עוד עשר דקות קלטתי לפתע שאין להן ולא היה להן מעולם שעון, ושהן גם לא יודעות לקרוא אותו. פעם כאשר הביאה בביטה, הבת, את הבת שלה עצמה לעזור לה לנקות, וראיתי לנגד עיני את הדור השלישי במשפחה הזאת מגודל לחיי משרתות. פעם כשהן התבוננו בשלושת רבעי הפיצה שזרקתי לפח האשפה לפני כמה ימים, כי היא הגיעה מפיצה-האט קרה ולא טעימה.
אני רואה את המשרתות/מטפלות [מה שבארץ מכונה או-פר] גם במסעדות המפורסמות של GK2, מגיעות עם המשפחה הגדולה, תמיד יושבות בצד ולעולם אינן מקבלות מהמנות של המסעדה. הילדים מועברים להשגחתן ברגע שלהורים נגמרת הסבלנות להאכיל אותם. כשנכנסת משפחה גדולה, זו כמעט תמיד משפחתם של הורי הבעל עם הכלה והילדים. גם סדר הישיבה כמו נקבע מראש, למרות שהפעולה הזו, של התיישבות לשולחן, היא לכאורה "בלתי מודעת". האמא תשב ליד הילד, הבת ליד הסבתא או האו-פר, והאב והסב יחד, כמו נפרדים מהנשים-והילדים. מעמדו של ילד זכר שונה באופן משמעותי ממעמדה של ילדה, אפילו בשכבות הגבוהות. העיתונות מדווחת שיש פער עצום בין מספר הניתוחים היקרים שבנים זוכים להם בשעת הצורך ובין מספר הטיפולים הרפואיים היקרים שהבנות מקבלות.
מכיון שמערכת הבריאות היא למעשה פרטית, תלויים הילדים בחסדי ההורים.

מהש דטני

בשיעור הקודם למדנו כאן את "טארה", מחזהו של המחזאי ההודי המחונן מהש דטני. המחזה מספר על חייהם של טארה וצ'נדן, זוג תאומים סיאמיים בגיל ההתבגרות. כיוון שנולדו מחוברים, לשניהם רגל אחת מלאכותית. מתח עצום אופף את המשפחה כולה, עד שלבסוף מתגלה הסוד: כאשר נולדו, היו לזוג המחובר שלוש רגליים. על-פי מחזור הדם, היו שתי הרגליים שייכות לטארה, אולם האם והסבתא שיחדו את המנתח הראשי שהפריד את התאומים כדי שינסה להעביר לגופו של הבן דווקא את הרגל הנוספת. הניתוח כמובן נכשל, והילדים שניהם נותרים עם רגל אחת בלבד. בסופו של המחזה מתפרקת המשפחה כולה. האם משתגעת ומאושפזת עד מותה בבית-חולים לחולי נפש, טארה מתה מזיהום בגיל 16, והבן [בתפקיד המספר] בורח ללונדון ומסרב לכל קשר עם אביו.

מעמדו של ילד זכר שונה באופן משמעותי ממעמדה של ילדה, אפילו בשכבות הגבוהות. העיתונות מדווחת שיש פער עצום בין מספר הניתוחים היקרים שבנים זוכים להם בשעת הצורך ובין מספר הטיפולים הרפואיים היקרים שהבנות מקבלות

דטני חד כתער ואכזרי, ומותיר את הקורא בסיום המחזה חסר נשימה. המחזה רווי באזכורים ל"בחירתה של סופי" מחד ול"סיפורי מפלצות" מאידך. "טארה" נכתב ב-1990, והוצג מאז פעמים רבות. למרבה הצער, ב-15 השנים שחלפו מאז נכתב המחזה, המציאות החברתית הפטריארכלית השתנתה אך במעט.
הנושא לשיעור הקרוב היה אמיטב גוש, שכשרונו העצום אינו נופל מזה של דטני, ואני מיהרתי לנסוע לאוניברסיטה. באמצע הדרך נתקענו בפקק תנועה איום. לא הבנתי מה גרם לו עד שראיתי לפתע פיל מקושט אדום וזהב מוביל מצעד. חשבתי שמדובר בחתונה, אולם מיד התבררה לי טעותי. היה זה מצעד של המפלגה הקומוניסטית הפופולרית. למפלגה הקומוניסטית יש מעמד מיוחד בהודו. הקומוניסטים שלטו שנים ארוכות במדינת קרלה, והפכו אותה למדינה שנחשבת "מדינה לדוגמה" בשל אחוז האנאלפביתים המזערי וההצלחה במניעת הידרדרות של האיכרות הזעירה לעוני מחפיר.

אמיטב גוש

 

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
מרתק ומחכים (ל"ת)
עמית

פורסם ב-20:19 ,30/01/2005
2
INTERESTING!!!!
ORLI

PLEASE WRITTE MORE

פורסם ב-05:43 ,20/02/2005
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה