מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות
מתוך סימנים של סכסוך: כרזות פוליטיות של מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990)

מתוך סימנים של סכסוך: כרזות פוליטיות של מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990)

--

Home Works IV: פורום העוסק בפרקטיקות תרבותיות

נאט מולר 2008-10-12 14:40:54   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

ביירות, 12-20 באפריל 2008

מאנגלית: נועה שובל

ההפקה הרביעית של Home Works (שיעורי בית), אירוע בינתחומי שמארגן אשקל אלוואן (הארגון הלבנוני לאמנות פלסטית) אחת ל-18 חודשים, הכולל הרצאות, פנלים, תערוכות, הקרנות סרטים וסרטי וידאו, ופרסומים; אורגנה, כרגיל, בלוח זמנים רצוף הפרעות, עקב המצב הפוליטי באזור. ואכן, בפעמיים אחרונות בהן נערך האירוע, באוקטובר 2003 ובנובמבר 2005 נדחה קיומו בשישה חודשים; פעם אחת כתוצאה מפרוץ המלחמה בעיראק ופעם שנייה בגלל התנקשות בראש ממשלת לבנון לשעבר, ראפיק חארירי. לדברי המארגנים, שיגרה פרדוקסאלית זו היא המדרבנת אותם ולבחון ולנסח מחדש שאלות רלבנטיות העוסקות בשיבוש ובהתפוררות. היות האירוע נעוץ כטריז בין איי-החורבות הפוליטיים של מלחמת יולי 2006 עם ישראל, והאלימות הפנימית שבאה בעקבותיה, כשבועיים לאחר נעילת Home Works, הופכת את התמקדותו בנושאים כגון אסון, קטסטרופה ובניה מחודשת של תשוקות ושל פרקטיקות מניות לכמעט מובנת מאליה. כפי שיודה כל אוצר מוצנח: מלחמה היא סקסית, ואולי בדיוק בגלל בחירה הגיונית, גם אם נדושה זו, להתמקד בדינאמיקה שבין ארוס לבין תנטוס (קרי סקס ואלימות), ברמה הקונספטואלית והאיכותית לא הכל עלה יפה.
חשוב להדגיש שמראשיתו, ענה פרויקט Home Works על צורך אמיתי במרחב המאפשר ביקורת והפצה של ידע לא פורמלי באמצעות מיזוג בין פרקטיקות אמנותיות לבין גורמים קונטקסטאליים רחבים יותר. ביקורת עצמית עדיין נדירה יחסית במזרח התיכון ובעולם הערבי, והקולות הרשמיים והממסדיים העולים מאקדמיות לאמנות ומהתקשורת המודפסת הם לרוב מיושנים, שמרניים, קונפורמיסטיים ורחוקים עד מאוד משיח ביקורתי עכשווי. בנוסף, "הפורום" כפי שמכנים אותו המארגנים, מהווה מרכז בו אמנים מבוססים ואנשי תרבות יכולים לפגוש ולהתחכך באמנים חדשים ומבטיחים מקרוב ומרחוק. בהיותו יחיד מסוגו באזור, אין פלא שרף הציפיות מהאירוע גבוה מאוד, ושהרצון לענות על ציפיות אלה מתרגם לניסיון להכיל הכל, גם אם על חשבון מיקוד וחדות. שמונה ימים של תכנית מלאה הם זמן רב מדי לשמירה על מומנטום ועל קשב הקהל. ביום החמישי כבר מורגשת עייפות הפסטיבל, ולעיסת יתר של נושאים הופכת לבלתי נמנעת.
בעוד שבפעמים הקודמות, התערוכה היוותה כינור שני לפאנלים, להרצאות ולהופעות, השנה היא היתה גולת הכותרת של הפסטיבל. את תערוכת Home Works IV, אצרה כריסטין טומה מנהלת אשקל אלוואן, היא הוצגה בגלריית ספייר-סמלר היוקרתית ושילבה , בין השאר, עבודות חדשות של זייאד אנטר, וואליד סאדק, קאמאל אלג'אפרי, מייקל רקוביץ ווולדקה הורבט וטים אצ'לס. התערוכה הייתה שזורה בתמות של איסוף ארכיוני, קטלוג היסטורי ורקונסטרוקציה – שלא לומר דקונסטרוקציה – של זיכרון. תמות אלה חוזרות ומעסיקות אמנים רבים מהמזרח התיכון, במיוחד אמנים לבנונים ופלסטינים. ראויים לציון מיוחד המייצב "חומר לסרט" (2004-ממשיך להציג) (“Material for a Film”) של אמילי ג’אסיר, אמנית פלסטינית אמריקנית, זוכת פרס אריה הזהב, והמבנה הפיסולי "צל רפאים " (“Spectre”) (2006/2008) של האמן הלבנוני מרוואן רשמאווי.

"צל רפאים", מרוואן רשמאווי (לחץ להגדלה)

כאמן, רשמאווי מתעסק בעיקר בדינאמיקה עירונית-כפרית ובשינויים הדמוגראפיים במרחב העירוני. "צל רפאים", עבודה בגודל 420 ס"מ x 225 ס"מ x 80 ס"מ עשויה רובה ואלומיניום, היא העתק של בניין בן 45 שנה בו גר האמן בעבר. בצורה הכפייתית שהוא משחזר כל פרט קטן וכל סימן שהותירו יושביו מאחור, "צל רפאים" הוא יותר מהעתק ממוזער של המציאות; מופשט מכל נוכחות אנושית, שלד ארכיטקטוני זה דומה לבניינים נטושים רבים שנהרסו במלחמת האזרחים ומצלקים את הנוף העירוני של ביירות, המאלצים את המתבונן לטוות לעצמו נארטיב של משמעות והיסטוריה. הדחף הזה לספר – אך בעצם לא ממש לחשוף או להפיק משמעות נחרצת – עומד בלב הפרויקט המתמשך של אמילי ג’אסיר "חומר לסרט". הפרויקט של ג’אסיר הוא מעין הומאז' לוואעל זווייטר, סופר, מתרגם ופעיל פלסטיני שנרצח בידי סוכני המוסד הישראלי בפתח ביתו שברומא, ב-16 באוקטובר 1972, כפעולת תגמול על הרוגי אולימפיאדת מינכן. רצח זווייטר סימן את תחילתו של גל התנקשויות באינטלקטואלים, אנשי עט ואמנים פלסטינים בידי המוסד. ולמרות התיעוד הקפדני של ג’אסיר את עזבונו של זווייטר – ממטבע שנמצא, אוסף ספריו, גלויות ששלח, הקלטות וידאו ואודיו, תמונות משפחתיות, העותק של אלף לילה ולילה שנשא עליו בעת הרצח, ועד לוידאו של ראיונות שערכה עם בת זוגו האמנית ג'אנט וואן-בראון – החומר מתעלה מעבר לנושא התיעוד. ג’אסיר עושה יותר מאשר להנציח דמות פלסטינית חשובה; כאמנית פלסטינית, היא מצליחה לנכס מחדש מורשת והיסטוריה אמנותית שדוכאה באכזריות. החפצים והמדיה ה"מתים" מעידים על כך. מי שלרוע המזל לא הצליח להתעלות מעל לנושא עבודתו הוא האמן והתיאורטיקן הלבנוני ג'לאל טופיק שהציג סדרת כרזות של סרטיו, סטילז מתוך עבודות הוידאו שלו וכריכות של ספריו בעבודה "אמנות מינורית: כרזות וכריכות קונספטואליות (“Minor Art: Conceptual Posters and Book Covers”). נדירות הפעמים בהן נתקלתי בעבודה אמנותית כה מרוכזת בעצמה, חסרת דמיון ומיושנת. אכן אמנות מינורית.

 

מתוך "חומר לסרט", אמילי ג’אסיר

האמן הלבנוני הצעיר זייאד אנטר העניק אתנחתא קומית עם שני סרטי הוידאו שלו "מארש טורקי" “La Marche Turque” (2006) ו"החבל" “La Corde” (2007). בראשון נראה זוג ידיים מנגנות את היצירה מארש טורקי מאת מוצרט על פסנתר אלקטרוני מושתק, כשברקע נשמע רק קול הנקישה הקצבית על הקלידים. בשני, בחור צעיר קופץ בחבל. בתחילה תנועותיו פשוטות, אך ככל שהן הופכות נועזות ומורכבות יותר, בכל פעם שהוא מסתבך בחבל הוא משיל מעליו פריט לבוש במעין ואריאציה לחבל של סטריפ פוקר. שתי הפעילויות נראות חסרות תועלת: מוסיקה ללא קול, מעגל אינסופי של ניסיונות קפיצה כושלים. אך האבסורדיות שבניסיונות כושלים אלה שאין להם מטרה היא שהופכת את עבודותיו של אנטר להערות שובות לב ומשעשעות על מצבה העכשווי של לבנון.

מתוך סרט הוידאו "החבל", זייאד אנטר

זיינה מאסרי, פרופסור לעיצוב גרפי באוניברסיטה האמריקנית בביירות (A.U.B.) עוסקת במצבה של לבנון בתערוכה "סימנים של סכסוך: כרזות פוליטיות של מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990) (“Signs of Conflict: Political Posters of Lebanon’s Civil War (1975-1990)”) המציגה יותר משלוש מאות כרזות של יותר משלושים סיעות פוליטיות. מאסרי אוספת וחוקרת את הכרזות משנת 2003. שם התערוכה נבחר בקפידה: הפעולה ארכיאולוגית שמבצעת מאסרי במורשת התרבות החזותית הקודרת, משחזרת בהכרח את תולדות התעמולה והמניפולציה הפוליטית בלבנון באופן פתוח וביקורתי. הוצאת איי.בי. טאוריס מתעתדת לפרסם ספר בנושא בהמשך 2008 , כמו גם להעלות מסד נתונים אינטרנטי נגיש לציבור הרחב (ב-2009). על אף הפורמט הדידאקטי קמעה, התערוכה הציגה היטב את ריבוי השיח הפוליטי ואת השפות הויזואליות השונות.

מתוך סימנים של סכסוך: כרזות פוליטיות של מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990)

תוכנית הפנלים, ההרצאות והדיונים הייתה יכולה להיות מוצלחת לו הייתה משקפת את קריאתה של מאסרי לרב-גוניות, ומעניקה תשומת לב לסוגים שונים של שפות קונספטואליות וייצוגיות. למעשה, חלק זה של הפסטיבל היה הלקוי ביותר. אם בגלל תרגום מסורבל, הרצאות לא מוכנות או אסטרטגיה אוצרותית חפוזה, נדמה שרוב הדוברים לא ידעו מי הקהל העומד מולם ומה מטרת האירוע. מושב העוסק במחבלים מתאבדים היה מביך – שלא לומר הזוי – במסגרת האמנותיתתרבותית הספציפית הזאת. לא ברור מה ניסו המארגנים והדוברים להוכיח. באופן כללי רמת הניתוח היתה ירודה ושטחית, להוציא את תרומתו של המחזאי הלבנוני רביה מרווה על פרויקט מייצגי. הרצאתו של המשורר הפלסטיני נג'וואן דרוויש על "החיפצון המיני של ישראל בדמיון הערבי" עוררה הרבה ציפיות, אך כגודל הצפייה גודל האכזבה. בעודו מקרין דימויי קומיקס של ח'נדלה, דמות שיצר אמן הקומיקס הפלסטיני המפורסם נג'י אל-עלי, הסתפק דארוויש באמירות שטחיות על יחסי כוחות, בלא לנתח אף לא דימוי אחד (לרבות דימוי בעל דגשים מיניים), אפילו לא את דימוייו של אל-עלי. ואם זה לא מספיק, הארכיטקט והאמן, המבריק בדרך כלל, טוני שקר, הציג גיבוב מהרצאות ומאמרים קודמים, תוך ששילוח ארס לא כל כך נסתר לכיוון החיזבאללה. סוג זה של אסטרטגיות מהווה ניצול לרעה של פלטפורמה ציבורית ומוכיח שוב שאין דבר בלבנון – אפילו לא פסטיבלי האמנות – שיכול להימנע מגוון פוליטי. ייתכן שגילוי זה של אלימות מילולית בישר את המשבר שיפקוד את לבנון שבועיים אחר כך.
שלוש הרצאות של אמנים בלטו לטובה: מיכאל רקוביץ, אמן עיראקי-אמריקני שאף הציג את עבודתו "האויב הבלתי נראה אינו קיים (“The Invisible Enemy does not Exist”) בגלריית ספייר סלמר (עבודה שהוצגה קודם לכן בביאנלה בשארג'ה ב-2007, ובאותה שנה גם בביאנלה באיסטנבול), חסן חאן, אמן אודיו-ויז'ואל ואלסנדרו פטי, ארכיטקט איטלקי החי בבית-לחם. הניגוד בין רקוביץ וחאן היה מהמם: בתוכן כמו גם בהצגת הדברים. בעוד רקוביץ הציג את דבריו באופן בהיר וידידותי(1), תוך ביסוס פעילותו בפעילות חברתית ועניין קהילתי, העניק חאן לקהל הרצאה – הופעה דחוסה ומאופקת בשם "אינני מי שאני" (“I am not what I am”) - מדודה עד לשנייה האחרונה. נקודת המוצא שלו, תוך סקירה תזזיתית של ערב רב של פרויקטים, הייתה שהוא אינו מעוניין בפרקטיקה האמנותית המבטאת את עמדתו של האמן, ותקוותו היא שבדחיית ביקורת אפשר להגיע להבנה של מצב חומרי מסים. עמדה זו שלעצמה היא כמובן גם צורה של ביקורת.
מתוך תוכנית ההקרנה, כדאי לציין את הסרטים הקצרים של האמנים הטורקיים אהמט אוגוט ((Ahmet Ogüt ואמרה הונטר Emre Hüner)). עם זאת, בחלק זה של הפסטיבל, סרטי וידאו רבים, במיוחד של האמנים הלבנוניים כבר קיבלו חשיפה נרחבת בתוכניות קודמות שאירגן אשקל אלוון, למשל תוכנית וידאו אפריל (אפריל 2007).
בעוד שהשכבה הפוליטית בלבנון תוהה כיצד להמציא מחדש – או לשמור על – סטאטוס קוו במערכת פוליטית מיושנת, כדאי שגם Home Works יחתור לבחון מדש את פעילותו בימים שבהם עצם הכנת שיעורי הבית "שוב ושוב, בבדידות "(2) , כבר לא מספיקה.

(1) לדיון מלא בהרצאתו של רקוביץ, ראה: Muller, Nat. “Iraqi Dates, Looted Artefacts and Architectural Parasites: The Redirective Practice of Michael Rakowitz”. http://www.labforculture.org/en/labforculture/blogitem/25933
(2) מתוך הצהרת הכוונות של עבודת בית www.ashkalalwan.org IV. 

* פרוסם באנגלית בספרינגין 3/08

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על נאט מולר

אוצרת עצמאית, מבקרת אמנות, עיתונאית, מפיקה ויצרנית של מטעמים. חיה בין רוטרדם לקהיר.

עוד מ נאט מולר
אתר אינטרנט אתר הבית של הכותב
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה