חי צומח דומם

תערוכת סיום תוכנית לימודי המשך של בצלאל

לימודי ההמשך של בצלאל משכו את הסטודנטים המשוועים לעוד קצת בית-ספר לאמנות, והפעם מזן יותר טוב: סטודיו אישי עם פרקט. תערוכת הסיום שלהם מהוקצעת בהרבה מתערוכת סיום סטנדרטית. העבודות טובות, ללא הרבה נפילות. גם הרבה פיקים-פוקים וביטים אין שם – רק תחושה מוזרה של חלל הומוגני שממלאיו התמקצעו בהתאם לאותה שיטה.
הבון-טון של השנה הוא רישול מוקפד. נראה שהבצלאלים תופסים את הגל בתחילתו כדי לזנק באלגנטיות מעל הב??צה הסרוחה של הגימור המוקפד. מישהו הבין שעודף גימור זה הרבה עבודה, ובמילא לא מתאים לאופיו של האמן הלבנטיני סופח הבירות. הצרה, כרגיל, היא שלא כל אחד יכול להיות רשלן. כמו שירדנה ארזי בחיים לא נראתה היפית, ואלוהים יודע שניסתה.

בועז קדמן

בועז קדמן, חבר מדור הקומיקס של מארב, צייר על הקיר של בצלאל את "מייק פאטון צדק". פאטון הוא הסולן לשעבר של Faith no More. אני לא יודע במה הוא צדק, אבל זה מתקשר לנוף הררי דלוח שנראה עשוי משפריצים ומרקם של בירה. על הרצפה מודבקות פחיות בירה וקופסאות סיגריות שמחקו להן את השמות. עבודה מצחיקה, במיוחד על רקע הרצינות של היתר, אך לא הולכת רחוק מדי. קרובה מדי לעבודות פסולת המועדונים הגרועות של מיכל הלפמן. נראה שקדמן, שיצר עד כה פיסול מורכב יותר, מגיש לשוחרי האמנות מוצר קל ללעיסה. קל לנמק וקל לקטלג = קל לשווק. נראה לי שרוב העבודות המוצגות עונות להגדרה הזאת. אופיר דור רץ כבר כמה שנים עם עבודות כמו-נאיביות, שהפעם מוצגות במפגן כוח בסטודיו הקטן, הזוכה לפרס הזולה הטובה בתערוכה. ורד נחמני בציורי עץ עבשים, כמו אגון שילה רק יותר שמנמן. גיל יקובסון בנה משהו שנראה לי כמו מגדלור, מבנה עגול יפה, לא מטויח וגם לא פומפוזי, בניגוד לעבודתו מהעבר. מקום ראשון בתחרות המגדלורים הלאומית, המסלול האלטרנטיבי. דוד עדיקא, מממ... טיפוס מסקרן. קו צילומי מינימליסטי ונקי, נטייה לפורטרטים. עבודתו המוצלחת ביותר שראיתי היא הצילום של ביגי ושורטי במוסף "7 ימים". בתערוכה הוא מציג שני צילומי ענק מרהיבים של תקריבי עלים, שכל נימיהם שקופים וזוהרים. אך שוד ושבר, מוצג גם צילום שלישי החושף ביודעין את השקר שבזוהר. האובייקט ששימש את הצילומים הגרנדיוזיים הוא עציץ קטן ליד חלון מלא שמש. איזו באסה; לא מרהיב ולא נעליים, צילום מסוגנן בעדשת מאקרו. כשחושפים את הטריק מתפוגגת אשליית האמנות. לא כיף.

דוד עדיקא

ועל רקע דברים אלה תופתעו לקרוא שהעבודה המוצלחת ביותר אינה מרושלת כלל. לא ולא. "חדרה של באני" מאת ליהי חן היא עבודה מוקפדת ומגומרת ביותר. חן, שאמנותה עד כה היתה מאופקת מדי לטעמי, הצליחה לברוא חלל תפור למידותיה הססגוניות. זוג נעלי עקב עם פרווה במסדרון הכניסה מובילות לחדר אדום ובו שידת ענק שהיא גם דלת סתרים מסתובבת. שידת הסתרים לא הסתובבה לשומקום, אבל האלכסון שלה הצליח להקפיא את אותו רגע מזוקק שהזכיר לי את החמישייה הסודית במיטבה. אחר-כך היה חדר אמבטיה עם אריחים מעוצבים למשעי וקצת נזילה שעשתה קולות של דם. הרגשתי כמו בטלנובלה. הרגשתי כמו העוזרת הנמוכה של השחקנית הבלונדינית הגבוהה, זאת שרואה לה גם מתחת לשמלה.

ורד נחמני

אתר התערוכה