מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / אקדמי
אבנר בן חמא - אין ביכורים - הקץ המגולה, 2006

אבנר בן חמא - אין ביכורים - הקץ המגולה, 2006

--

וגם מזה אל תנח ידך

אבנר בר חמא 2008-10-10 04:49:58   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

מחשבות על עולם היצירה החזותית בקרב הקהילה האמונית

"לא כל מה שנוצר בידי יהודים או בנושאים יהודיים משתייך אוטומטית לרכוש הרוחני היהודי", כתב שמעון ברנפלד, "אלא יהדותה של יצירה צריכה להיקבע על פי קריטריונים אמנותיים פנימיים: 'השגה יהודית', 'צורה יהודית', יהיה פירושם של מושגים אלה אשר יהיה".
ברנפלד כתב את הדברים בשנת 1903 – השנה שבה תהה גם מרטין בובר על העדרה של התפתחות אמנות חזותית אצל "היהודי הישן". בהקדמה לסדרת מאמרים שערך על אמנות יהודית, בחן בובר גם את טענותיו של וגנר, שהכחיש את עצם רגישותו החזותית של היהודי ואת כוחה של היהדות לייצר אמנים חזותיים. בובר הודה שווגנר לא טעה בקביעתו שהיהודי הישן היה יותר "איש האוזן מאיש העין", יותר "איש הזמן מאיש החלל", אלא שווגנר הסביר את הקביעה הזו בטענה הגזענית שלפיה היהודים עסוקים יותר במסחר ובכסף, ואילו בובר, כמובן, הסביר אותה באופן אחר, ותלה אותה בתהליכים ההיסטוריים שעברו על היהודים בגלות. "בראשית המאה העשרים שבה ונפתחת בקרב היהודים הדלת לאמנות החזותית", קבע בובר, וציטט את קביעתו של נחום סוקולוב: "התרבות העברית החדשה אינה מתנגדת לתורה ובד בבד ניזונה ממיטב הישגיה וערכיה של הציוויליזציה האירופית".
אבל מה טיבה של אמנות כזו? כיצד תוכל ליישב בין התורה לבין אותה "ציוויליזציה אירופית" שסוקולוב מתייחס אליה?
מאה שנה ויותר חלפו מאז, אך הדיון בנושא טרם שכך. היכן היא האמנות הזו כעת, אם כן, ומדוע התמהמהו האמנים שאמורים היו ליצור אותה?

היופי המוביל אל הנשגב

רבים טענו – וטוענים עדיין – כי האמנות סותרת את כללי הדת היהודית בגלל הדיבר השני. אחרים טענו שהדת שוללת מעצם טיבה את חופש הביטוי שהאמן זקוק לו. הטענות האלה שבות ועולות גם בימינו, ולכן חשוב לשוב ולהבהיר: ליהדות אין התנגדות לאמנות.
הרב קוק, לדוגמה, מציין כי יש לפי ההלכה דרכים מותרות גם לפיסול פרצוף אדם, שהרי המגמה של ההגבלות ההלכתיות היא לתעב רק את אלו הנושאות אופי אלילי. התורה אמנם ציוותה "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", אך גם ציוותה על בצלאל "לחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת". יתר על כן, עם הקמת האקדמיה בצלאל בירושלים, כשהתבקש להתייחס לסוגיית ההלכה והעיסוק באמנות, הבהיר הרב קוק כי לא זו בלבד שהביטוי העצמי הוא ממאפייני האדם, אלא שהאמנות היא אף חלק טבעי ממחויבויותיו של היהודי בהתחדשות הישוב בארצו.
ליהדות, אם כן, אין כל איבה עקרונית ליצירת האמנות. ההפך הוא הנכון, כפי שאפשר ללמוד גם ממעשה המשכן, הכלים, הבדים והכרובים. היהדות, למעשה, דוגלת בחיים המלאים ("עם זו יצרתי לי", נכתב בספר ישעיה, "תהילתי יספרו").
דברים דומים עולים גם מכתביו של הרב סולובייצ'יק, שכתב בספרו "בסוד היחיד והיחד" כי "האידיאל של איש ההלכה הוא שהשכינה תשרה כאן בעולם הזה", הוסיף כי "ההלכה מכניסה את שכינת א-ל אל תוך העולם המוחשי ('ושכנתי בתוכם')" וכי "המקדש האמיתי הוא תחום החיים היום-יומיים, שבהם מתקיימת הריאליזציה של ההלכה" – ובמקום אחר אף כתב כי "שיא השלמות המוסרית והדתית שהיהדות שואפת אליו הוא האדם בתור יוצר".
תפיסת האמנות כפרקטיקה שיש לה השפעות רוחניות רצויות ואפילו הכרחיות על העולם הגשמי אינה זרה לתפיסה היהודית, ואף לא לתפיסות פילוסופיות ודתיות אחרות שהושפעו ממנה והשפיעה עליה. בכלל זה אפשר לציין את תפיסתו של פלוטינוס (205–270 לסה"נ), שחי קרוב לתקופת כתיבת המשנה, ומזכירה מאוד את התפיסה הקבלית.
פלוטינוס גרס כי נפש העולם מכילה את המצויים תחתיה ונאחזת בהוויה שמעליה. היא ניזונה, אם כן, משני העולמות – העולם הרוחני מכאן והעולם הפנומנלי מכאן – והודות להתבוננותה למעלה ממנה, יש בכוחה להשפיע על העולם הגשמי. להאציל כוח ואור מ"ש?ם" (מלמעלה) למה שיבוא אחריה.
תפיסות דומות רווחות, כאמור, גם בקרב הוגים יהודים. הרב קוק, לדוגמה, מדבר על ההעדר (הנסתר) לעומת הקיים (הנראה). את היופי הוא מגדיר כ"התפשטות שבהנאת המראה". "יפה" משמעו הרחבת ההתפשטות – ואין התפשטות גדולה מהתגלות האין-סוף.
רק הרוח יכולה להיות מקורו של היופי. רק ברוח ניתן לחזות ביפה, והיופי הוא התגלותה של הרוח בצורות החיצוניות. אמנות שאינה עושה דבר מלבד לשחזר את העולם המוחשי היא אמנות לקויה ובלתי מושלמת – אלא שיצירת האמנות היפה, הראויה, היא כזו משום שהאמן מגלם בה את האידיאה.
כאשר אנו צופים ביופי הגשמי שביצירה, בכוחנו להשיג את הסדר וההרמוניה שבבריאה, ואמר גם הרמב"ם כי בין האמצעים המסייעים לאדם להתקרב לשלמותו מצוי גם היופי, "הגינות והבניינים הנאים ... הצורות היפות".
היופי הגשמי הוא שמאפשר לעולם הזה להיות בבואה ליופיו של העולם "ההוא", זה שאליו צריך לשאוף. דרך השלמות וההרמוניה המתגלות בעולמו של הקב"ה ניתן לדמיין את יפי בריאתו העילאית השלמה, שאין לנו אפשרות להבינה או לדמיינה במושגים הארציים. 


האפולוני, הדיוניסי והיצירה הדתית-אמונית

אם להתייחס לסוגיית היצירה הדתית לפי מושגיו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, שדן באסתטיקה משני היבטים – האפולוני (על שם האל היווני אפולון) והדיוניסי (על שם האל היווני דיוניסוס) – מעניין לראות כי הרב קוק, לדוגמה, קיטלג את היוצר "הדתי" ואת היצירה ה"דתית-אמונית" כדחף אפולוני, דווקא.
דיון שיסתמך על המונחים האלה ילמד אותנו שסגנונה של היצירה הדתית-אמונית אינו סגנונה של היצירה הדיוניסית הפרועה, הספונטנית, ה"הפרובוקטיבית" – זו המתמזגת עם הכלל ומוחקת את האינדיבידואליות. ההפך הוא הנכון: היצירה הדתית פועלת מתוך דחף מחושב ומאופק, ולעתים היא משתהה והססנית, ועולה אף לאחר דומיה ארוכה – לא שתיקה גרידא, שמקורה באי-ידיעה, אלא דומיה המעידה דווקא על שפע ידיעה, ועל חשש שהביטוי האנושי לא יקיף אותה בשלמותה. האמן הדתי, לפי הרב קוק, נתון למתח מתמיד בין המימוש העצמי שלו כאמן יוצר-מחדש, המביט אל המחר, לבין היותו אדם בעל ערכי מוסר גבוהים המרסנים והמגבילים לכאורה את צעדיו.
ודווקא מתוך כך, מתוך המתח שבין המסגרת המדודה לבין החופש המוחלט, יכולה לצמוח יצירה גדולה.
"אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני", מבקש הרב קוק באחד משיריו – ומי שיבקש יוכל לקשור את הדברים אף לדבריו של האמן ג'קומטי, שגרס ש"לפעמים צריך לוותר על כל הגוף כדי לצייר ראש, ולוותר על כל הנוף כדי לצייר עלה". דווקא מן המתח הזה שבין החופש המוחלט לבין המגבלה נולדת היצירה. דווקא אדם שיש לו רק קטע מהכלל יכול להיאחז בתחושה מסוימת של היקום כולו.
הדרישה מהאמן ליצור מתוך איזון בין מסגרת לוחצת לבין חופש מוחלט, בין שמירה על כללי מוסר לבין שבירת מוסכמות, עלולה להיראות למתבונן מבחוץ מגבילה ואפילו בלתי אפשרית, אך לאמן הדתי היא אתגר מפרה. הגבולות שהיהדות מציבה לכאורה בפני היוצר המאמין אינם מצמצמים את מרחב החופש שלו. להפך: הם מאפשרים לו חופש ביטוי שאין נעלה ממנו.
כך שלא מה שנהוג להתייחס אליו כ"מגבלות האמונה" מונע מן האדם המאמין להתמסר לאמנות. איש גם לא היה מעלה על דעתו לטעון טענה דומה בהתייחס לאמנים נוצרים דתיים כמו אל גרקו, ג'וטו ואחרים – ובאידיאולוגיה של היהודי המאמין אין דבר שימנע ממנו ליטול חלק בהוויה האמנותית המקומית. עדות לכך ניתן למצוא גם בההתעוררות שחלה בקרב הציבור הדתי בעשורים האחרונים בתחומי היצירה השונים.  

אבנר בר חמא - נוכח נעדר


משפחה, ישוב הארץ וחלוקת המשאבים

אז מה הסיבות האמיתיות למיעוטה של יצירה אמנותית בקהילה הדתית עד השנים האחרונות? תשובה חלקית לכך אפשר למצוא, בעיני, בדיון אחר: הדיון שהתקיים בעבר על העדרן ההיסטורי של נשים מעולם היצירה. במאמר שהתפרסם ב-1971 בכתב העת "Art News", תחת הכותרת "למה לא היו אמניות גדולות?", טענה בהקשר זה לינדה נוכלין כי אחת הסיבות לכך היא שהאמנות היא הבניה תרבותית שמחייבת ממסד תומך, בתי ספר, תקציבים וכן הלאה.
כמו הנשים בעבר, הציבור הדתי היוצר עדיין נעדר ממסד תומך ומעודד ממין זה. יתר על כן, ייתכן שהציבור הזה טרם הפנים די הצורך את זיקתם של המקורות לביטוי האמנותי בכלל ולאמנות החזותית בפרט. הוא לא השתלב דיו בשיח התרבותי ולא הביא אליו את עולמו.
אחת הסיבות לכך יכולה להיות טיבו של שדה האמנות, ולפחות טיבו כפי שהוא עשוי להצטייר אצל המתבונן בו מבחוץ. עולם האמנות הוא בדרך כלל מוחצן, ולא פעם פרובוקטיבי ומתריס. התקשורת מבליטה פנים עסיסיים בחייהם של אמנים ובביוגרפיה שלהם, וחשיפה כזו מנוגדת לערכיו של האמן שומר המצוות המאופק, שגם האווירה במוסדות האמנות ולימוד האמנות בארץ אינה תואמת תמיד את אורח חייו.
נוסף לזה, סיכוייו של אמן דתי להתגלות מצטמצמים משום שהוא מדיר רגליו מן המקומות שיש בהם התחככות במיליה האמנותי, ומאפשרים היכרויות והתוועדויות אישיות עם מבקרי אמנות, אוצרים, אספנים והיסטוריונים.
גם גורמים פנימיים אחרים מעורבים בכך, ובהם הן ערך חיי המשפחה העומד בראש העדיפויות של ציבור זה, ומביא את האמן להקדיש את רוב מרצו וכישוריו למשפחה, לילדים ולחברה ורק אחר כך לאמנות, והן העובדה שעיקר הכוחות היצירתיים בחברה המסורתית בישראל נותבו למצוות ישוב ארץ ישראל ולאפיקי הגשמה אחרים, ובכלל זה העשרת מדפיו של ארון הספרים היהודי המודרני, על חשבון העשייה בשטחי התרבות האחרים.
לצד סוגיית המשאבים שיכול האמן הדתי להשקיע באמנותו עולה כאמור גם שאלת המשאבים שמשקיע הממסד בטיפוחו של אמן כזה. הממסד הדתי והממונים מטעמו על החינוך הממלכתי-דתי התעלמו במשך שנים מחובת הקצאת שעות הוראה לאמנות – וגם אם הוקצו שעות כאלה, הן היו תמיד קורבן ראשון לחרב הקיצוצים.
ואולם, בעשור האחרון גברה המודעות לנושא, וחל שינוי מהותי בהתייחסות לאמנות הפלסטית. הפיקוח על החינוך הממלכתי-דתי מעודד יותר את מנהלי בתי הספר לטפח את החינוך לאמנות, והדבר מתבטא בין היתר בהקצאת משאבים ובתגבור שעות האמנות בבתי הספר הממלכתיים-דתיים.
כראש המסלול לאמנות במכללה דתית למעלה משני עשורים, הייתי עד גם לביקוש גובר והולך למורות לאמנות. רוב מוחלט של בוגרות מסלול האמנות של המכללה השתלבו בהצלחה בהוראה בבתי הספר, וקרוב לחמישים מגמות לאמנות פועלות במגזר זה ברחבי הארץ. גם בישיבות ובאולפנות הוקצו שעות ללימודי האמנות. מאות תלמידים ניגשים לבחינות הבגרות באמנות כל שנה, והוקצו גם תקנים לפיקוח והדרכה.
אלא שהפער בין הציבור הדתי לציבור החילוני בתחום זה קיים עדיין, ובכל השינויים שצוינו עדיין אין די כדי לצמצם אותו. לא נעשה צעד משמעותי של הכרה פומבית של ראשי הציבור הזה ורבניו בחשיבות החינוך לאמנות, ולא הוקצו די משאבים, מלגות ופרסים לעידוד המוכשרים. גם המחלקה לתרבות תורנית, שמשרד החינוך הקצה לה פרסים לתרבות יהודית (ואמנות פלסטית בכלל זה), מבכרת זה שנים את תחומי היצירה התורנית הכתובה על פני מתן פרסים ליוצרי יצירה חזותית. גם חלק מהממסד הרבני עדיין מטיף להסתגרות, וטרם גילה את הפוטנציאל החיובי האדיר שבאמנות המעודדת פתיחות והשתלבות.
ההצלחה הגדולה של המגמות לאמנות בחינוך הממלכתי-דתי למשוך תלמידים איכותיים ומוכשרים, חשיפתם של אמנים שומרי מצוות בסצנה האמנותית הישראלית ותחילת התייחסותו של הממסד הרבני והדתי לנושא – כל אלה הם אות לשינוי בתפיסה של דור שרובו לא רווה נחת מהתחרדות חלק מהמחנה הדתי-ציוני. המגמה הזו צריכה להמשיך ולהתגבר.
לא ניתן לכבול לעד את הכוחות היוצרים בשום חברה. במשך שנים, החברה והממסד הדתיים לא נתנו דעתם על הכנת התשתיות להכשרת דורות של יוצרים. בעיני, תשתית ראויה ונחוצה לכך תכלול גם את הקמתו של מוסד אקדמי דתי להכשרת אמנים, שצעירים וצעירות דתיים יוכלו למצוא בו את מקומם ללא צורך להתפשר על אורח חייהם הדתי.
תהליך התעוררותה של היצירה האמנותית בחברה הדתית טרם הסתיים, אך כבר הוא מלווה בתהליך מקביל מן העבר האחר של זירת האמנות: חלחולם ההדרגתי של יסודות מן היהדות אל יצירותיהם של אמנים חילונים. כעת אמנם ניכרת באמנות הישראלית הכללית העדפה ברורה לתפיסות אוניברסליות; המרכיב היהודי בה מינורי, וגם אם הוא נוכח, לרוב הוא נעדר עומק מפני שהיכרותם של רוב האמנים הישראלים עם המקורות מועטה וחסרה. אלא באחרונה אנו עדים להתעניינות הולכת וגוברת של אמנים חילונים בשיעורי יהדות במסגרות שונות – ושתי המגמות האלה, זו שבציבור הדתי-ציוני וזו שבציבור החילוני, עשויות להשלים זו את זו ולהעשיר את זירת האמנות המקומית בדרכים שעוד מוקדם לשערן, אך יש לקוות שיאפשרו ליצירה השואבת מהמקורות להימצא בתוך התרבות הכללית, ולהיות חלק ממנה תוך דגש על שמירת ייחודיותה. 

***

בשנת 1903, בתגובה לקריאה לחידוש הזיקה של העם לטבע ולאמנות, אמר משה לייב לילנבלום כי תחילה יש לרפא את מצוקותיו החומריות של העם היהודי ואז תקום גם רוחו. מאפייניה של החברה הדתית אינם הסיבה היחידה לעיכוב שבנדון בכל הנוגע לאמנות החזותית, אך יש לקוות ש"מצוקותיו" הן נחלת העבר והתעוררותו הברוכה, גם אם המאוחרת, תביא את הבשורה המיוחלת.
יש לקוות שהציונות הדתית, המאופיינת בפתיחותה ובהשתלבותה הברוכה בחברה הישראלית, לא תרשה עוד שהאמנות החזותית תישאר מחוץ לסדר יומה. בדומה לדרכה תחומים אחרים, היא צריכה לטפח ולהשקיע משאבים בכל דרך אפשרית כדי לעודד את היצירה החזותית בקרב המוכשרים שבה. 


אבנר בר חמא הוא אמן רב-תחומי, מייסד ואוצר הגלריה האחרת בתל אביב ומחנך לאמנות. עמד שנים רבות בראש המסלול לאמנות במכללה האקדמית לחינוך תלפיות בתל אביב, ומשמש כיום איש סגל במכללה זו. פועל להקמת אקדמיה לאמנות חזותית לציבור האמוני.

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
אומנות- נשים- חילוניות-
טובה

ציבור אמוני. כתבה מרתקת, הייתי בשיעור של מרינה ארביב , רוב רובן היו אמניות שמחפשות העשרה תרבותית.מוסד אקדמי קיים -בר אילן . מדוע שלא לקיים בו מסלול נוסף כפי שאתה מחפש ליזום?

אי-מייל פורסם ב-10:51 ,08/11/2008
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה