מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / אקדמי

--

אני האמצעי האמנותי שלי

אירנה גורדון 2008-10-06 14:28:02   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

"בעיני, יש שתי אפשרויות לגבי קיר או מרחב שניתן לך כאמן: אתה יכול לצייר נוף יפה או לשאול שאלות. ברור במה אני בוחר". דן פרז'ובסקי, ראיון לרגל ארט פוקוס 5

את דן פרז'ובסקי, שנולד בסיביו שברומניה וחי ועובד בבוקרשט, פגשתי ליד קיר העבודה שלו בפביליון של תערוכת ארט פוקוס 5 בירושלים, יום לפני הפתיחה החגיגית. הכל נראה עדיין בעיצומה של ההקמה. החלל הענק והלא גמור במבנה החדש שבאזור התעשייה תלפיות היה מסקרן ולא מתמסר. על פי הצהרת האוצרים והמארגנים, ארט פוקוס מבקש לכנס יחד, "באתר אחד, עבודות אמנות ממגוון גדול של בתי-גידול תרבותיים וגיאוגרפיים. כאירוע פתוח ורב-פנים, הוא מבקש להראות את חיוניותה ורבגוניותה של האמנות בתקופת הגלובליזציה, ולמקד את שפע הרעיונות וההצעות שהיא מעלה אל פני השטח".
"בשלוש השנים האחרונות", מסביר פרז'ובסקי, "אני נוקט אותה טקטיקה, והעבודה הזו כאן היא חלק מתהליך שלם. בכל פעם זו עבודה חדשה שהיא חלק מאותו הפרויקט. הפרקסיס שלי הוא כדלהלן: כשאני מוזמן להציג במקום חדש, אני מגיע, נשאר לכמה זמן, מסתכל מסביב, רואה את החלל, עושה מחקר אמפירי קצר, אולי דילטנטי במידת מה, ואז אני מוריד את המחשבות, השאלות וההתרשמויות שלי אל הקיר. אני מנסה להיות תלוי מקום ותלוי זמן. רעיון גנרי מהמרכזיים עבורי השנה הוא לחגוג או לשאול ולבדוק את מצב החברה הקפיטליסטית לאור ארבעים שנה שחלפו מאז 1968".
אתה מתכוון למרד הסטודנטים של 68'?
"כן בהחלט. אני עושה את זה בצורה הומוריסטית וביקורתית. נושא מרכזי אחר הוא המשבר הכלכלי העולמי. משבר של trust, של אמון... יש לי עבודה שלמה על הוול-סטריט שהופך רק לרחוב – סטריט – וכמובן יש את ירושלים ואת ישראל כנושאים עיקריים בעבודה כאן. אני עושה שילוב של גרפיטי, קומיקס וארט ברוט, נאיבי אך פוליטי, המתייחס ישירות לארכיטקטורה, ובמקרה הזה לקיר הבטון החשוף".


"מלא הומור, מאוד low tech"

פרז'ובסקי – אמן, מאייר וכותב למגזין 22, שיוצא לאור בבוקרשט – יוצר מיצבי רישום תלויי זמן ומקום. רישום בן חלוף, שמגיב בחריפות ובשנינות מלאה הומור עצמי ותודעה אירונית לסביבה הפוליטית-כלכלית והחברתית שהוא נוצר בה. הוא מספק מענה מיידי לסיטואציות, תמיד פועל ושואל שאלות של חופש וחירות בעולם פוסט-קומוניסטי, קפיטליסטי, שהמדכא והמדוכא מחליפים בו תדיר מקומות, ללא תודעה עצמית.
בשנים האחרונות הציג בין היתר בטייט מודרן, בפורום לה-קאישה בברצלונה, במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, בתערוכות קבוצתיות בסטדליק מוזיאון באמסטרדם, במרכז פומפידו ובביאנלה 2007 בוונציה.
מדיום הרישום הפך בידיו לכלי של הצבה ומיצג, מבקר תמידי אך לא קבוע, אלא חולף, מחיק, רוח רפאים שעולה במרחב ואז נעלמת.

"אני בא מחברה שלא היה בה חופש. גדלתי בחברה נשלטת, ללא חופש דיבור, ללא חופש מחשבה", הוא אומר. "חברה שעברה רק בשנים האחרונות תהליך של דמורקטיזציה, לכן אני מעריך מאוד את יכולתה של האמנות. אני חושב שהאמנות בהחלט יכולה לעשות יותר, שיש לה תפקיד חשוב. האמנות עושה ואומרת הרבה במובן של חופש הביטוי; היא אחת הטריטוריות האחרונות של חופש הביטוי. גם בדמוקרטיות, המרחב הציבורי די נשלט. באמצעי הביטוי הציבוריים כמו עיתונות ומדיה אלקטרונית אתה לא באמת יכול להגיד כל מה שאתה רוצה, אתה צריך בכל זאת להיות קונפורמיסט, להתחשב. אבל באמנות אתה יכול לעשות את זה. אתה יכול להסתכן יותר, לתקוף יותר נושאים, למתוח את הגבולות. ולמרות שבתקופה האחרונה זה יותר שוק האמנות, והאמנות נעשית ממוסחרת יותר, היא עדיין יכולה להציב סוג של התנגדות, של חקירה, של שאלת שאלות. בכך עוסקת התערוכה.
"מעבר לזה, אני מנסה לעשות את השימוש הטוב ביותר שאני יכול בחלל שאני מקבל. בעיני, יש שתי אפשרויות לגבי קיר או מרחב שניתן לך כאמן: אתה יכול לצייר נוף יפה או לשאול שאלות. ברור במה אני בוחר".
ואתה אומר את כל זה למרות שהתערוכה מוצגת היא בפביליון של אמנות? מקום סגור ואליטיסטי במידה רבה, שאינו חלק מהרחוב ואינו כל-כך זמין לציבור הרחב?
"אני חושב שזו היתה החלטה אוצרותית שקולה, שנבעה מכמה עובדות אובייקטיביות: האוצרים לא רצו לבחור במקומות התצוגה הקיימים, שכבר נושאים את ההיסטוריה הטעונה שלהם, באותה מידה שהם רצו לעסוק בריבוי ובחופש – הריבוי שקיים בירושלים, אבל גם החופש להיות משוחררים ממנו.

"אני חושב שבמרחב הציבורי אתה מקבל המון תגובות, אבל אני רואה את המסגרת של המוסד האמנותי כמסגרת העבודה הנכונה, כפלטפורמה המתאימה לאמנות שלי. מה שאני עושה אינו גרפיטי"


"הם בחרו במקום הזה משום שהוא ירושלים אבל גם לא ירושלים. הבחירה הזאת מאפשרת מקום לביטוי מוגבל פחות. זה אזור תעשייתי, כך שזה נותן קונטקסט אחר, משוחרר יותר. בכל מקרה, אני בא מחברה שבה פועלים כל הזמן בתוך המקומות המחוספסים האלה (צוחק), כך שאנחנו, ברומניה, חולמים על הקובייה הלבנה. אני חייב להודות שהחלל המחוספס הזה, עם הרצפה והקירות שאינם גמורים, מספק יותר אחדות ליצירות מעצם המתח שהוא מעניק להן. את המרחב התעשייתי הלא גמור ניתן לסיים באיזו דרך שאתה רוצה. הוא מתאים מאוד למה שאני עושה".

אתה מרגיש או חושב על עצמך כאמן רומני ואחר-כך בינלאומי? להפך? או שההגדרות האלה בכלל לא רלוונטיות?
"אני מרגיש קודם כל אמן בינלאומי. לקח לי הרבה שנים לצאת מהכלא שאליו הם הכניסו אותי. אני מגדיר את עצמי בינלאומי, אבל ברור שהמקום שגדלתי בו השפיע באופן מכריע על הדרך שבה אני רואה דברים: מלא הומור, מאוד low tech. תקציבים מזעריים. התרגלתי לזה, וזה השפיע על אופן העבודה שלי. אומנו לכך (צוחק). וזה גם מוטו מאוד פרקטי. להעביר עבודות במעברי גבול, הבדיקות, השאלות, הביטוח... אמרתי לעצמי, בשום אופן לא. אני חייב למצוא אמנות שתהיה חופשית לחלוטין מכל הדברים האלה, שאיננה תלויה בדבר. לכן נותרתי רק עם עצמי. אני האמצעי האמנותי שלי, אני זה שעומד בשאלה".
ולכן הקו, הרישום?
"כן, משום כך הרישום תלוי המקום והזמן. הנסיעות לכל מיני מקומות היו עבורי התגשמות של חלום. גדלתי בארץ שבה לא נתנו לי לנסוע, ועכשיו אני מגיע לכל המקומות עם גירים או אמצעי רישום אחרים בכיס – וזהו. אני לא זקוק ליותר.
"אני לא רוצה לגרום בעיות או ליצור אותן. אני יכול להסתדר בעצמי. אני לא צריך את עזרתם של מסייעים טכניים או של עוזרים. אני אחראי לעבודתי. אני לא רוצה לחלוק באחריות. אני לא רוצה לחכות שהטכנאי יבוא עם החוטים. אם הקיר לא מסויד, אני מצייר עליו כמו שהוא. כך אני מנסה לנטרל את כל הפרטים האלה ולהקדיש את מירב המאמצים לתוכן של העבודה, של הרישומים. זה מה שממלא את זמני ובזה מושקעת האנרגיה שלי, לא בבניית הפרויקט. גם זה מתקשר במידה רבה למקום שגדלתי בו. לא היו לי תנאים שם. הייתי צריך להסתגל ולהתאים את עצמי.

 "לאחרונה יש לי ביקורת כלפי הגרפיטי, שהפך לבארוקי מדי, ללא ההתייחסויות הפוליטיות, כמו מקדונלדס. מה הטעם בהם אם הם לא עוסקים בתוכן אינטלקטואלי? לא מספיק לתפוס מקום במרחב. צריך להגיד משהו. לשים פשוט את הסובייקטיביות שלך על הקיר – זה צעד שטעון הסבר, שצריך סיבה"

"אם לחזור לשאלה הקודמת, הייתי מגדיר את עצמי אמן בינלאומי משום שאני לא רושם אודות רומניה. אני רושם על המקום שאני נמצא בו באותו רגע ועל העולם באופן כללי. לא היתה תרבות של קרטו?נז במדינה שלי. היו קריקטוריסטים טובים גם בזמנים הקומוניסטיים, אבל לא היתה תרבות של ביקורת או ביטוי חופשי באמצעות קרטו?נז. כל זה איכשהו התפוצץ בשנת 2000 והפך מיד, ללא שהות, למיין-סטרים. לא היה אמצע. לא היה שלב מחתרתי של הקרטו?נז. כל התרבות הזו של קומיקס, של אנימציה, של היפ-הופ של ראפ, הכל הפך להיות הזרם המרכזי, לא המחתרתי.
"אז אני עושה את הדבר ההפוך: בדרך כלל גרפיטי וכל זה מתחיל מהרחוב ומגיע למוזיאון. אני עושה ההפך – אני הגעתי מלימודי אמנות אקדמיים גבוהים ועכשיו אני עושה גרפיטי ואמנות רחוב במוזיאון".

קראת את "כלא של קטיפה"? זה ספר על במאי תיאטרון הונגרי שדיבר על היצירה בתקופה הקומוניסטית במזרח אירופה ועל הדואליות של תנאים נוחים כלכלית ליצירה שפרחה בתגובה למשטר הקשה.
"בשונה מהונגריה, לא היה שום דבר מחתרתי ברומניה. דוגמה אחת, רק כדי לסבר את האוזן, היא שכל הסופרים וכל מי שעסק בכתיבה הוזמן לבוא עם מכונת הכתיבה שלו לתחנת המשטרה ולהדפיס דף ממנה, כך שניתן יהיה לזהות את המקור של כל מה שנכתב. הכל היה תחת שליטה. המרחב היחיד שהיה לך זה ביתך שלך, אבל גם אז לא ידעת אם הבית שלך מלא מיקרופונים או שחבריך הם מודיעים של המשטרה. כך שלא היתה קטיפה ברומניה. היו כל מיני תקופות תחת המשטר הקומוניסטי. לפעמים זה היה קצת יותר ליברלי, אבל בשנות השמונים כל גמישות או פתח לביטוי נעלמו לחלוטין. זה היה כשהתחלתי ללמוד. לא היו בכלל תנאים. היה קר עד מוות, לא היה איך להתחמם, לא היה מה לאכול, ואתה מורד לדרגה של יחידת חיים שצריכה לשרוד. ברטרוספקטיבה אתה תמיד מסתכל בסוג של רומנטיות על העבר, כשהיית צעיר, גם אם הוא היה קשה, מתוך רצון לייפות את הדברים. אבל האמת היא שהיה מאוד קשה, לא רק שלא היה נייר טואלט ואוכל, אלא שלא היו ספרים. הם צינזרו כל סרט מחורבן. אף פעם לא ידעת אם ראית את אנטוניוני באמת. את 'יצרים' ראיתי בארבע גרסאות שונות, תלוי בעיר שבה צפיתי בו. כמובן שהיום, מתוך עובי המציאות הקפיטליסטית של הגלובליזציה, אתה יכול להסתכל בסוג של רומנטיקה על התקופה ההיא".
מה עשית אחרי שסיימת את האוניברסיטה?
"זה עוד משהו שהיה בזמנים ההם: כשסיימת את הלימודים, נתנו לך עבודה, והיא לא היתה נתונה לבחירה. לכל אחד היתה עבודה אובליגטורית. אני הייתי בר מזל משום שיכולתי לבחור מתוך הרשימה, ובחרתי לעבוד במוזיאון בעיר אורדיה שבמערב רומניה, וזה התגלה כמקום מעניין לשרוד בו באותם ימים. העיר היא על הגבול עם הונגריה, אז אפשר היה לראות קצת טלוויזיה הונגרית ולקבל מעט אינפורמציה וידיעות דרך הונגריה. לקבל מעט מושג על אמנות עכשווית. כי בתוך רומניה הכל היה סגור ומנותק לחלוטין.
"אנשים נוטים לשכוח, אבל יהודים וגרמנים 'נמכרו' – אם הם רצו להגר ולהגיע לישראל או לגרמניה, הם היו צריכים לשלם בדולרים. אלה היו הזמנים ואלה היו הערכים (צוחק). כך שלא היתה קטיפה. אבל כשהייתי צעיר היו רגעי אור של מאבק, ואלה היו רגעים מעצבים".

"בקושי הגענו לפיקאסו"


הסגנון האמנותי שלך השתנה מרגע שסיימת את לימודיך? האם בתחילה הוא היה יותר מסורתי והשתנה אט-אט?
"לא באופן מובהק. ברומניה למדת אז 12 שנים של אמנות במסורת אקדמית – בתיכון, לאחר מכן בבית ספר כללי לאמנות ואחר כך באקדמיה – ובכל השנים האלה ציירת בעיקר טבע דומם. התמזל מזלי וכשסיימתי את הלימודים ביאש והגעתי לאורדיה. הגיעו לשם עוד צעירים מתחום האמנות ויצרנו והצגנו ביחד. בתקופה ההיא למדתי הרבה על אמנות. עד אז לא עשיתי אמנות מסורתית, אלא בעיקר אמנות משעממת. בכלל לא ציירתי. אחרי שסיימתי עברתי מיד לגרפיקה. זה מה שאהבתי. התחלתי לעבוד באיורים למגזין 22 ולהגיב למתרחש. כמובן שהציורים שלי נעשו בהדרגה יותר מינימליסטיים ופשוטים. מיד אחרי המהפכה, ב-1991, התחברתי לעיתון והגבתי ישירות למציאות, למה שקורה. שנה אחת איבדתי במהפכה – היינו עסוקים רק בזה ולא בשום דבר אחר. הייתי ברחובות. בהתחלה בעיר סיביו ואז בבוקרשט. אשתי למדה באקדמיה לאמנות בבוקרשט, אז עברתי לשם. זאת היתה שנה אחת של מהפכה.לאחר מכן, כשהתחברתי לעיתון, התחלתי ליצור המשגה לרגעים המהפכניים.

 "ביקורת על ישראל ברומניה יכולה להיות מנוצלת מיד בידי גורמים אנטישמיים, שהם די חזקים שם. לכן אני מרגיש חופשי יותר להעביר ביקורת על ישראל כאן מאשר ברומניה. זה חלק מההסתגלות שלי"


"אנשים ברומניה רק החלו אט-אט להיפרד מהצורות המסורתיות – קצת מיצבים, קצת מיצגים... הכל בהיסוס רב. בלימודי האמנות שלנו בקושי הגענו לפיקאסו. לא ידענו שום דבר על אמנות עכשווית. שום דבר. כך שזה היה הלם עבורנו כשהגבולות נפתחו לאחר שינוי השלטון. התחלנו לנסוע, ראינו בפעם הראשונה תערוכות גדולות.
"סיימתי את הלימודים ב-1985, ורק עשר שנים מאוחר יותר, ב-1995, התחלתי לקרוא לעצמי אמן. אחת הדרכים להגיב אז לשינויים הפוליטיים והאמנותיים ברומניה היתה דרך מיצגים. במשך כמה שנים עשיתי מיצגים. זה היה זול ורדיקלי. זה גם תרם למה שאני עושה עכשיו."
זה השפיע על הקו שלך? על הקו החי, הפרפורמטיבי?
"בהחלט. הרישום אמנם נראה ספונטני, אבל הוא תוצאה של הרבה מחקר והכנות מוקדמות כדי למצוא את הנוסחה המתאימה. הביצוע עצמו מהיר מאוד, ומהווה סוג של מיצג."
וכיום אתה עושה גם מיצגים של רישום?
"לא באופן מכוון. אני לא מרגיש נוח כשיש קהל מאחורי כשאני רושם. אני לא רוצה לעשות את זה כסוג של בידור, אבל אם לא תהיה דרך אחרת, זה מה שאעשה.
"גדלתי תחת התפיסה שאמנות זו אמנות ללא קשר לשוק או ערך כלכלי. תחת הקומוניזם, המדינה היתה הקונה והמזמין היחיד. אני ראיתי באמנות משהו שנעשה כי צריך לעשות אותו, לא משהו שצריך להימכר. משהו מתוך זה נטמע בתוכי ובאמנות שלי".
מה לגבי העבודה שיצרת במוזיאון לאמנות מודרנית בשנה שעברה?
"היא היתה כמו כאן, אבל על קיר גדול יותר... קיר ענק. האוצרת ואני רצינו את הקיר המסוים ההוא ולא חשבנו שייתנו לנו אותו, אבך בסוף קיבלנו אותו. ניצלתי את המקום ואת ההזדמנות לעבוד בחלל מוזיאלי מרכזי כל-כך כדי לעסוק בחירות הקיימת בין המשטר הפוסט-קומוניסטי לזה הקפיטליסטי בארצות הברית.
"הנושא של העבודה היה 'מה קרה לנו', 'What happened to US', כלומר, גם לארצות הברית. העליתי שם את הרישומים הכי טובים שלי, שאת רובם אני מעביר מקיר אחד לשני. אני כמו להקות רוק שמנגנות את השירים האהובים. אל הישנים אני מצמיד או מוסיף את החדשים. עסקתי שם במצב העולם באופן כללי, אבל בעיקר בשאלת החופש האישי. מהמדינה שלי ראינו בארצות הברית את החופש הקפיטליסטי, אבל לחופש האמריקאי יש המחיר שלו".


"מה שלא יקבלו בצילום, יקבלו בקרטו?נז"

זו הפעם השנייה שלך בישראל.
"כן. ישראל תמיד נמצאת בחדשות. המגזין השבועי שאני עובד בו העלה את נושא העבר האנטישמי של רומניה, עבר שסירבו להכיר בו, והיו תגובות לא פשוטות כשהדברים יצאו לאור. לכן ביקורת על ישראל ברומניה יכולה להיות מנוצלת מיד בידי גורמים אנטישמיים, שהם די חזקים שם. כך שזה לא פשוט: אתה מעביר ביקורת, אבל עלולים לעשות בה שימוש קלוקל. לכן אני מרגיש חופשי יותר להעביר ביקורת על ישראל כאן מאשר ברומניה. זה חלק מההסתגלות שלי. אני מכיר את מה שקרה כאן. יש לי כאן גם ידידים רבים כאן שביקורתיים כלפי מה שקורה פה, כלפי המדינה שלהם, כפי שאני ביקורתי כלפי המדינה שלי.
"כשאני מגיע למקום, מהות המחקר שלי לא תמיד מעמיקה במובן האקדמי, אלא ההתרשמותי. אני הולך, שומע, רואה, מתרשם, סופג – ומוציא החוצה לקיר.
"בפעם הקודמת שלי בישראל, ב-1997, הוזמנתי על-ידי סרג'יו אדלשטיין והמרכז לאמנות עכשווית בקלישר. אז, לפני כשנה, אשתי הוזמנה לפרויקט מרחבים לימינליים במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון – פרויקט של האגודה הפלסטינית לאמנויות עכשוויות ברמאללה, של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון ושל האוניברסיטה לאמנויות בברלין.
במשך עשרה ימים היינו כאן עם עוד כ-40 אמנים מכל העולם. אנחנו מכירים את גלית אילת, שעבדה במרכז בחולון, ממפגשים באירופה, אני מכיר את יעל ברתנא מכמה תערוכות, כך שנוצר חוג של אנשים שנפגשים פעם בכמה זמן במסגרות שונות, וכולנו בדרך זו או אחרת מתעניינים בצד הביקורתי של האמנות. בצד של הידע והתוכן, ופחות באספקט של המחקר האמנותי.
"אני רוצה לדייק. אחת הסיבות שאני בוחר בדרך שבה אני מצייר היא זו: אני מאוד מתעניין ומאוד מעוניין להגיב למציאות, להתייחס אליה באופן מיידי ועקבי. יכולתי לבחור בצילום, אבל בצילום אתה מקבע את המציאות ונותן לה פרשנות אחת. ברישום ובקרטו?נז אתה יכול לעשות יותר, ולהגזים כדי להפוך את הדברים לנראים יותר. ואנשים מבינים. מה שהם אולי לא יהיו מוכנים לקבל בצילום, הם יקבלו בקרטו?נז".
ויש גם הצד ההומוריסטי.
"כן. זה הקרס שעליו מושכים את הקהל. ויש גם אצלי הצד של האמפתיה. אני רוצה להבין כיצד במאה שלנו אנחנו עדיין עושים וחוזרים על טעויות נוראיות כל-כך. זה עולם מאוד מסובך, ואם אתה רוצה להבין אותו, אתה צריך להיות פתוח ומלא הומור".
בקומיקס, ברישום, בקריקטורה ובאנימציה יש חופש לגעת בקיצוניות של האלימות ובו בזמן לעורר את האמפתיה.
"כן. במדיומים האלה אתה יכול לדבר על נושאים שהם בבחינת טאבו. כשאתה מגיע לעיר העתיקה יש את החומות שבתוכן יש את כל הדתות שנשארות ושומרות על כל המיתוסים והאמונות שלהן למרות כל המלחמות שבחוץ.
"מצד שני, אתה כל הזמן רואה חומות כאן, מכל מיני סוגים. בפעם הקודמת שהיתי בתל אביב וכולם סביבי היו מאוד ביקורתיים כלפי ירושלים – 'המקום הטוב ביותר בירושלים הוא הדרך לתל אביב' וכן הלאה. הפעם, כשאני בירושלים, לא מצאתי אותה כל-כך מדכאת. אני לא מרגיש שינוי. בפעם הראשונה זה היה הלם. אתה מגיע עם סטריאוטיפים מסוימים וחלקם מתקיימים וחלקם לא. ואני מצאתי שיש דברים שדומים בין הארצות שלנו.
"בעיני, ישראל היא חלק מהעולם המערבי, אבל היא חלק גם מהעולם המזרחי, ואתה מבין את זה רק כשאתה נמצא כאן. זה מקום מורכב הרבה יותר מהמדינה שאני חי בה. ההיסטוריה של אירופה נמצאת ומשולבת כאן באיזשהו אופן, כמו הד של אירופה: מלחמת העולם השנייה, השואה, השלטון הבריטי ועוד.
"הנה לך סיפור מצחיק: ב-1999 ייצגתי את רומניה בביאנלה בוונציה. עשיתי רישום על רצפת הביתן הרומני, וכל הטקסט ששילבתי ברישום היה באנגלית – הביטוי הבינלאומי האולטימטיבי. זו הביאנלה, אחרי הכל. אז הלכתי לבקר בביתן הישראלי – והכל שם היה כתוב ברומנית. האמן היה פיליפ רנצר. זה מספר הכל.
"אני בא מתרבות שבה אני רוצה להרגיש חופשי ובינלאומי כמה שאפשר, ופיליפ חיפש את השפה שהדברים צריכים להיאמר בה. בשבילו זו היתה השפה המסתורית של הוריו. אז נפגשתי איתו ושוחחנו. כשאתה בא מתרבות שהכל מוזנח ומודחק בה, אתה רוצה את ההפך. אתה רוצה להיות מוכר ולצאת אל העולם. ואז אתה רואה תרבות שמטפלת בזה באופן אחר.
"בזמן האחרון אני חושב על איך דברים משתנים כשההקשרים משתנים, כמו השנאה והדימוי האיום שהיה לנקניק סויה: בתקופה הקומוניסטית לא היה בנמצא נקניק אמיתי, כי הוא יוצא אל מחוץ לרומניה. אנשים רעבו לאוכל, ואז ייצרו נקניק מסויה. אנשים שנאו את אוכלי הנקניק האמיתי, הנקניק שעשוי מבשר, והוא תמיד הפריד בינם לבין הקרובים לצלחת או הרומנים שחיו מחוץ לרומניה וצרכו אותו. תמיד טענו נגדם שכל עוד הם אינם אוכלים את החרא הזה, אין להם זכות לדבר. ועכשיו סויה היא מאוד בריאה ואתה משלם הרבה כסף עבור מוצרים מסויה. כך שלא יכולים להיות לך רעיונות קבועים מדי".

 

 

"אני לא רוצה ליצור סקנדלים"

"עם הזמן, הדמויות שאני רושם נעשות מינימליסטיות יותר. פחות ופחות פרטים. מאז 2001 יש לי אותו אוצר דימויים, שמשתנה בעומס שלו. אני אוהב את הרישום בגיר משום שהוא ברוטלי. הוא לא מרשה לך להתייפייף.
"ונושאי המחקר שלי התרחבו. יש שלוש קטגוריות עיקריות: פוליטי, חברתי ותרבותי. כך גם הקיר מאורגן, כנושאים, לא כחלקים. ואולי בזמן האחרון אני משתמש ביותר נושאים שהם לכאורה בשוליים, כמו אופנה והפוליטיקה שלה. אתה חייב להגדיר את עצמך דרך הקונפליקט – כיצד הידע לא משפיע על המדוכא ועל המדכא, אלא רק חוזר על עצמו. אני רושם כל הזמן. אני לא הולך למסיבות. אני מעדיף להישאר ולרשום".
יותר טקסט משולב ברישום שלך בזמן האחרון.
"לא חשבתי על זה, אבל יכול להיות שכן. לפעמים אני לא זקוק לרישום, אלא משאיר את הטקסט. אם אני שומע איזו אמרה, אני אנסה לפרש אותה.
"לפעמים אני לא בטוח. אני לא רוצה ליצור סקנדלים, אלא לגרום לאנשים לחשוב, אז לפעמים יש לי מחשבות שניות על הרישומים. לפעמים, כמו ברישום הנוכחי, יש ביקורת עיקרית על הצד הישראלי, אבל יש ביקורת גם על הצד הפלסטיני, כך שמי שרואה שיש ביקורת על צד אחד יקבל גם את הביקורת על הצד שלו.
"כשאתה כותב, אתה לעתים קרובות מובן לא נכון, ואילו על הרישומים אף אחד לא מתלונן. אני יודע, כי בעיתון יש לי גם טור ביקורת קצר מאוד, ויש אליו תגובות הרבה יותר נסערות ושונות מאשר על הרישומים".
ואתה מצייר לפעמים ברחוב?
"כן, אבל אני לא אוהב את זה. אני מעדיף מסגרת של תערוכה. אני שואף לחיבור ולהבנה אינטלקטואלית יותר של הרישומים שלי. אני חושב שבמרחב הציבורי אתה מקבל המון תגובות, אבל אני רואה את המסגרת של המוסד האמנותי כמסגרת העבודה הנכונה, כפלטפורמה המתאימה לאמנות שלי. מה שאני עושה אינו גרפיטי. אבל לפעמים בכל זאת קורה שאני מצייר ברחוב.
"בפסטיבל אדינבורו, למשל, ציירתי על קירות הגלריה מבחוץ, רישום כל יום, במשך חודש. בביאנלה בליברפול ציירתי בחוץ משום שהעדפתי להציג במרחב הציבורי ולא בתערוכה שעסקה באמנים מן הבלקן. לא רציתי להיות מזוהה עם זה. לפעמים אני עורך ומוציא עיתון עם רישומים שמחולק, וגם זה סוג של תצוגה במרחב הציבורי".

 "בתקופה הקומוניסטית לא היה בנמצא נקניק אמיתי, אז ייצרו נקניק מסויה. אנשים שנאו את אוכלי הנקניק האמיתי. טענו נגדם שכל עוד אינם אוכלים את החרא הזה, אין להם זכות לדבר. ועכשיו סויה היא מאוד בריאה ואתה משלם תמורתה הרבה כסף, כך שלא יכולים להיות לך רעיונות קבועים מדי"


"אני אוהב גם שכתב עת או עיתון מזמין אותי להציג רישומים בגיליון שלו, כמו שקרה לאחרונה בבריסל. גם זה מרחב ציבורי. בכלל, אני מאוד אוהב את הרעיון של עיתון. לאחרונה יש לי ביקורת כלפי הגרפיטי, שהפך לבארוקי מדי, ללא ההתייחסויות הפוליטיות, כמו מקדונלדס. אז מה הטעם בהם אם הם לא עוסקים בתוכן אינטלקטואלי? לא מספיק לתפוס מקום במרחב. צריך להגיד משהו. לשים פשוט את הסובייקטיביות שלך על הקיר – זה צעד שטעון הסבר, שצריך סיבה. מצד שני, כל האמנים הבינלאומיים רוצים לבוא ולצייר על החומה – וזה פרובלמטי, זה לא מובן מאליו.
"זה גם מה שגורם לי להיות רגיש מאוד לגבי רישום במרחב הציבורי. אני לא מרגיש נוח עם זה. ואולי אני מנסה להימנע מהתמודדות עם אנשים שלא אוהבים או לא מבינים את האמנות שלי. באותה נשימה, לפעמים טוב, בתור אמן, להיות במקום לא נוח. להיות חייב למצוא פתרונות".
בוא נחזור למוטו של התערוכה. האם אמנות יכולה יותר?
"בהחלט. יותר ויותר. אמנות צריכה לחשוב על עצמה, על הדרך שמשתמשים בה לרעה או לטובה, על הדרך שבה היא מאפשרת להיות מתוקשרת.
"כשאת מסתכלת בתקשורת ובעיתונות ובכל המידע שמציף אותנו, החלק של האמנות בכל זה הוא קטן ביותר. כולם מסכימים שצריכים חדשות, ספורט ותחזית מזג האוויר. זה הכל? אולי האמנות יכולה לעשות את זה, יכולה לחדור ולהיעשות רלוונטית עבור אנשים. מה המקום של אמנות היום באירופה? יש כל-כך הרבה מוסדות אמנות – והיא מגיעה לחדשות רק אם מדובר בכסף, בסקס או בשערורייה אחרת.
"אני לא יודע כמה אנשים מחוץ לעולם האמנות יבואו לראות את התערוכה, אבל אם כמה מהעבודות יעלה שאלות אצל מחצית מהקהל שיבוא, יגרמו להם לחשוב ולא רק יבדרו אותם, אז התערוכה עשתה את שלה. זה מספיק. בכל מקרה אתה תוהה לפעמים איך בכלל מזמינים אותך לכאן כדי לצייר בגיר על הקיר – הם חייבים להיות מטורפים..." (צוחק).

את התערוכה "האם אמנות יכולה יותר?" אוצרים עמי ברק ומישל ברנאר בליסטן. כותרתה היא המשך פולמוסי, פילוסופי ואסתטי, למשפטו של ז'אן-לוק גודאר, המצוטט בפתיח להצהרת האוצרים: "מה רוצה האמנות? הכל. מה יכולה האמנות? שום דבר. מה עושה האמנות? דבר מה"

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
איזה אמן מדהים
אמיר

איזה עבודות נפלאות
ואיזה עבודה מיוחדת היתה במומה שנה שעברה.
איזה כיף לראות כאלה אמנים, עם ביקורת על האמנות ועל החברה,בדרך מטופשת, ילדותית, אבל בוגרת ואחראית.

פורסם ב-14:07 ,07/10/2008
2
ולנו יש את אפרתי שהוא הרבה יותר דלישס
אלמוניק

פורסם ב-21:19 ,07/10/2008
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה