מחשבות על צילום טבע דומם ביצירתה של שוש קורמוש
קריר במוזיאון לצילום בתל-חי. גם תצלומיה של שוש קורמוש קרירים, עוטפים את הצופה ההלום מן הדרך הארוכה והחמה כל-כך בענן מוזיאלי שחור ולבן, גדול וממוסגר היטב. שוש קורמוש היא ילידת 1948 שעלתה לארץ מאירופה שאחרי המלחמה כתינוקת, בדיוק כמו אבא שלי. ובגלל שמה שהיא ספגה כבת לדור שני ספגתי גם אני כבת לדור שלישי, הישרא-פולניות והאסתטיקה שלה מעורבבת אצלי ברגשות חזקים של צער ואובדן.
התצלומים של שוש קורמוש הם תצלומים מעובדים – תמונות קטנות ששוכפלו ונגזרו. את השוליים היא צבעה או העלימה ובנתה קומפוזיציה חדשה – סיפור שלם עם מעט פרטים, אבל לא בדיוק מינימליזם. קצת יותר פרטים, קצת יותר סלסולים, אבל רק קצת. את הקומפוזיציות; הקולאז'ים שבנתה, היא צילמה והדפיסה בפורמט גדול. אולי אלה ההחלטות בהפקת התערוכה, אולי זה חלל התצוגה, אך נראה כי התמונות תפחו מעבר למידתן הטבעית.
הדימוי המקורי בתצלומיה של קורמוש מומת ארבע פעמים. בפעם הראשונה המציאות הופכת לתצלום, שמכווץ אותה לתוך הלידי הכסף והג'לטין. בפעם השנייה התצלום נגזר והופך לקולאז', מפר את מעט התיעוד שהיה. בפעם השלישית, צילום את הקולאז' והגדלתו מדכאים את איכויותיו הייחודיות – השכבות, שולי הנייר שנגזרו, הפעולה שנעשתה והוסתרה. אפילו צביעת השוליים בלבן, החושנית והפריכה כל-כך, נעלמת ומושטחת בהגדלה. בפעם הרביעית מומת הדימוי באמצעות ההחלטה הצבעונית – שחור לבן.
מעט מאוד חיים יש כאן, בתצלומיה של קורמוש, אם בשל תחושה מבשרת אסון או בגלל מטען העבר. ומה שכן חי פה הן התהיות לגבי האסתטיקה הפאשיסטית, הדגמים המצויצים והספקטקולריים שהגיעו אלינו במשורה בשולי צלחות, בטאפטים ובנברשות המצולמות, הם אות אזהרה חביב מהמקום ההוא, שבו המיון לפי ה"טוב" ו"היפה" זרק לצלוחית השאריות את "האחר". מכאן, נדמה לי, נובעת הימנעותה של קורמוש מאיכויות מסעירות. היא נראית לי כיוצרת זהירה ודייקנית המצלמת סכו"ם, כסאות, חולצות, שיער, חפצי יומיום, רבים מהם אלגוריות לנשיות, כמו פרחים, מסרקות, קונכיות. בעבודותיה יש חיבורים סוריאליסטיים, בובת סוס בקערת סוכר, דמות גבס ובצידה עלה ומגזרות. עיניים מציצות מסכינים, אוזניים משולי שמלה, חולצה הופכת לנוצה, והדימוי שהותיר את ליבי שותת: שושנה, או ספק כרוב, פורחת מתוך צלחת פורצלן. השוש-צלן (ואגב, פול צלאן הוא המשורר האהוב על הצלמת) הזה משמש כדימוי מפתח לקריאה בעבודות וממוקם נכון בתערוכה – בתחילתה. פרח חי (אחרי ארבע המתות) בתוך צלחת דוממת ולבנה ששוליה מחקים דוגמאות אורגניות ממש כמו הפרח שבתוכה. זה קצת דומה לצילום אחר ובו תנשמת ובפיה טרף, שעפה כשמאחוריה פסים אנכיים בגווני אפור רבים. חיית הטרף בשיא כוחה הפכה למובייל על רקע טאפט, הפרח המלבלב נכלא והפך לכלי שרת מגוחך.
שוש קורמוש - מתוך הסדרה "זרים"
מטבעו הדומם בורא הז'אנר הצילומי הזה מציאות חדשה, לעיתים דמיונית. היוצר בוחר להיות מספר כל-יודע, בשונה ממתעד. כל פרט וכל חיבור נובעים מהחלטה, ובמקרה דנן, החלטה מושכלת. כשקורמוש ממציאה צמח על ידי מעשה הרכבה, ייחור, בין צילום לצילום, היא מתערבת אפילו בחוקיותו של הצמח, כמעין אנטי-מחווה לניסויים שנעשו בבני אדם, אך היא בונה אותו פגום; חסר עלה, מקומט, או מסתלסל "כמו שוליים של קומבינזון", כדבריה.
בעת בניית סט כזה לצילום, שכל מילימטר בו מוצב ומעוצב במחשבה תחילה, חייב היוצר ללקות בסוג כלשהוא של פרפקציוניזם, ואולי גם תאוות שליטה. אבל "אחרי מות קדושים אמור" ועוד דבר, אלה תכונות עם הרבה עוצמה שמאפשרות דיוק. הייתי שמחה לדעת מה עשתה קורמוש עם הקולאז'ים הקטנים אחר כך. האם נקשרה אליהם והשאירה אותם? האם הצליחה להרפות ושיחררה אותם? אחדות מעבודותיה מתייחסות בכותרתן לצורך הזה ולאי היכולת לספקו. ב"סדר וניקיון: כט"מ" 1994-1995" – סדרת תצלומי צווארונים מעומלנים, ידיים מקפלות בד בקומפוזיציה א-סימטרית, חולצה עם עניבת צמה מתבוננת במראה ולא משתקפת בה, הרבה חולצות ונוצות וקעריות ושיער, שיכפול חולצות ריקות מגוף, ההעדר נוכח, וגדול. יש פה אפשרות לקריאה כפולה; מצד אחד סדר וניקיון כשאיפה של הנאציזם, ומצד שני קריצה, כי אין סימטריה ושום דבר אינו באמת נקי, לא ממש מסודר, משהו לא הצליח. הפרת הסדר הכללי והברור שבעבודות יוצרת צליל צורם.
אני מניחה שקובץ החולצות הלבנות ותצלום סינרים לבנים השזורים זה בזה כמו רוקדים הורה, מתייחסים למציאות החיים בילדותה של קורמוש. גם שם הסדר והניקיון זוכים לציון כט"מ (כמעט טוב מאד).
שוש קורמוש - מתו הסדרה "סדר ונקיון: כט"מ"
בסדרת תצלומים מוקדמת יותר, "מונחים" 1991-1993, נראים כסאות אירופאים כבדי משקל מסודרים זה על גבי זה או זה לצד זה במבנים סימטריים משעשעים, המייצרים לרגע מתח קל בגלל ניתוק המציאות ושיווי המשקל. נוצר מבנה חדש, אורנמנטי כמעט, מגוחך ומצויץ, שכן הוא מעוטר בציפורים פורשות כנף שמאזכרות את העיטים המעטרים סמלי מדינות.
בסדרה המאוחרת יותר, "זרים" 1996-1998, לוקחת קורמוש את תמצית הדגם העיטורי – הפרחים עצמם – ובונה אותם מחדש לכדי ענפים או זרים, זרי ניצחון או זרי אבל?. ככה זה צמחים, הם ברי חלוף, וקורמוש בוחרת להפוך אותם עצמם לאורנמנטיקה. בכך היא שוב נודדת בין עולמות הציור והחיים (מינוס ארבע המתות) עצמם, כשהכלי המחבר בין השניים הוא הצילום. יפה בעיני הניסוח של נורית דוד, המופיע בקטלוג התערוכה, "צילום הוא מה שמביא לידיעתנו את התכלותם של דברים". קיוויתי לומר שהיא מזדהה עם הגבעוליות של הענפים הדקיקים והעלווה החסרה, אבל מבט בפניה החמורים הניבטים מפורטרט שצילמה ב-1982 (כשהתחילה ללמוד אמנות), הזכירו לי שלא הייתה גבעולית אלא גבוהה ומוצקה, בעלת נוכחות עוצמתית כבדה, בדומה לתמונותיה הגדולות.
קצת קשה לספוג את העבודות בזמן השהיה בתערוכה. ההדפסות גדולות מדי ואיכותן נפגמת. גם החיבורים שונים באופיים מהדיוק המאפיין את פנים היצירה, סופגים את כובד הסמלים והסוריאליזם, אבל לא את הציניות ואפילו הנימה המבודחת, וגם לא את העדינות. אלה נוכחים יותר בקטלוג, ועולים בזמן ישיבה ועיון במבחר עבודות גדול, המופיע לצד טקסטים מרתקים מאת טלי תמיר, נורית דוד ונעמה חייקין, וכן ראיון עם שוש קורמוש. מן הקטלוג לומדים כי בסוף ימיה, בשנים 1999-2001, חזרה קורמוש לצייר, ויצרה ציורים צבעוניים של תקריבי בדים וסדרת שמיים מעוננים בתכול-לבן. נדמה לי שציורים אלה צועקים "אוויר!", וזו הפעם הראשונה שהיסוד הזה נוכח בעבודותיה, החנוטות כל-כך, ככמיהה אל מה שמעבר.
מונח דומם – שוש קורמוש
המוזיאון הפתוח לצילום, גן התעשייה תל-חי
הספר: שוש קורמוש, המוזיאון הפתוח לצילום, גן התעשייה תל-חי, גלריה גורדון, תל-אביב, 2008