מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / אקדמי

--

דלז כאונטולוגיה אידיאליסטית-אמפיריציסטית

חיים דעואל לוסקי 2008-10-28 12:46:25   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

הרצאה שניתנה בכנס ה-11 של האגודה הישראלית לפילוסופיה, אוקטובר 2008

1. מהי השאלה המטאפיזית של דלז, וכיצד הבנתו את חשיבות נושא החזרה והחזרתיות וביקורת הייצוג כפיתוח ראשוני למחשבה פוסט-דיאלקטית מובילים אותו לגלוש לידי כך שהמחשבה עצמה מתגלגלת באוניווקי? כיצד מעז דלז להפר את הסדרים של המחשבה הקלסית ולהציג את האוניווקי כטרנסגרסיבי, להעמיד עקרון-על אחד (האוניווקי כשפה האחת שבה היש מדבר) בתוך מורכבות גדולה, עיקרון שיהיה עשיר דיו על מנת להרכיב בכל פעם מורכבות גדולה עוד יותר? תשובה לשאלה מצויה בתנאי ההיווצרות שדלז מעמיד עבור המחשבה שלו: לא להתכנס ולא לעשות רדוקציה, להשאיר את הריבוי, אך מבלי להירתע מאובדן האפשרות להיות מסוגל לראות אותו במלאותו, לחולל רפלקסיה במחשבה אודותיו, אך עדיין להשגיח באוניווקיות שהתגלתה מחדש, מפוררת. ולכן כל עיקרון שדלז מגלה למחשבה אמור תמיד להישאר פתוח כנתון לכאורה במערכת פתוחה עוד יותר, כזו שרק מאבדת שליטה ומפרקת זהות. אין זו הנחה שדלז מניח, אלא פיתוח איטי שלו במהלך המחשבה, ביצירת אינטימיות עם הרגעים ההגותיים העולים ומתעוררים אצלו, בקשב לבעיות העולות במחשבה שלו, שהעבירה את עצמה טרנספורמציה, טרנסגרסיה, במידה שבה היא שיקפה עבורו את המחשבה המודרנית שאינה מוכנה לקבל את רעיון הוויתור על הרדוקציה ועל הזהות הסובייקטיבית באופן מידי. בספרו המרכזי - החזרה וההבדל מתפתחת האסטרטגיה: בכל שורה ובכל קטע מעמיד דלז איזו מחשבה, אך לעתים קרובות הוא דווקא נמנע מלהמשיכה ישירות בקטע הבא, ותחת זאת פונה, הורס ומפרק את הנאמר לתוך דיסציפלינה שונה ולעתים אף לתוך שיח ממקום אחר לחלוטין והנכתב ברמה רפלקסיבית שונה. מתפתחת אצלו כאסטרטגיה, היכולת שלא לומר דבר באופן ישיר, לא לסגור כל קצה אלא להשאיר את הקלפים ביד, פרושים, תוך כדי שימוש באפשרות לחצות גבולות ולנוע בתנועה חזקה שהייתה אפשרית באותו רגע של חשיבה ההופכת למהפכנית שוב ושוב ביחס לעצמה. 

2. כוונתו של דלז הייתה לחרוג מהפנומנולוגיה שחברה לאקזיסטנציאליזם ולאידיאליזם השגוי של המחשבה הקאנטיאנית, זו העומדת יחד עם הדיאלקטיקה והרומנטיקה ומהווה אויב למחשבה. לדלז יש הכושר להימנע מניסוחה של תזה על "מצב האדם", או לדון בסובייקט, להימנע מכל מחשבה מאורגנת – אפילו תחת כותרת כללית למדי כמו ביקורת ודקונסטרוקציה. במקום כל זה דלז מצליח לחמוק ולסובב, להפעיל פעולת חזרה שהיא מבחינתו הבדל, זה הפועל בזמניות ההופכת את העבר למקור פעיל במציאות, עבר טהור, שאינו חדל להשתנות גם אם לכאורה הכוחות שהיו פעילים בתוכו אינם נוכחים עוד היסטורית וקיומית. את ההבדל כותב דלז כך: différent/ciation, כחלוקה שאינה מוחקת אותו במרכז הכובד הפנימי המתגלה בביטוי המשולב – הבט?לה/הבד?לה – מושג הדומה למושג המרכזי – דיפרנס (différance) – של דרידה, עניין עליו דלז מעולם לא דיבר בגלוי. היחס המבדיל בתוך ההבדל מאפשר להבין גם את יחסי החזרה שבתוך החזרתיות, ביטוי למה שדלז וגואטרי קוראים בספרם הגדול-  אלף מישורים, קוניונקציה (conjunction, איחוד/זיווג), שהיא חלק מהעיקרון האוניווקי שבאמצעותו הפילוסופיה הדלזיאנית מתחברת מחדש למהלך האידיאליסטי. 

3. הקוניונקציה שואפת לתאר את ה"מה" שמחבר, את ההפשטה הטהורה. תאורה הוא כ??תוכן חסר התוכן שאינו הופך בשום פנים לעוד צורה. הכוונה להפנות את המחשבה לעבר ו' החיבור כבעלת תפקיד, לעבר סימני הסוגריים החוזרים בכתיבתו של ריימונד רוסל (Roussel) כבעלי תוכן, למקום הלבן שזכה למובן בשירתו של מלארמה כחלק אינטגרלי פעיל בשיר, כך גם צורות החיבור כמו האינטרמצו במוזיקה, ה"טרה-לה-לה", אותו פזמון חוזר, "ritournelle", שעליו מצביע דלז בענווה שהוא "המושג היחיד שפליקס ואני המצאנו" 1.  דלז, כפילוסוף של חיבור, קודם כול קורע, משסע את המילים, ובאמצע המילה מחולל דרמה שבה מתפצלת המחשבה, מ?פתח בו מצוי אולי מה שאמור לשאת על ג??וו? את המעבר מפילוסופיית ה"או-או" ל-agencement collectif d'énonciation, ובעברית, ההתקנה המשותפת של המאמר(ו?ת) 2.  הפילוסופיה הזו עוברת אצל דלז טרנספורמציה ונותרת (לעומת פוקו) ללא הרובד הגנאלוגי, המומר בזמניות המחשבה כקולקטיביות דינמית, ביטוי למאמץ משותף של קהיליות חושבות-פועלות בזמן הווה משתנה; קהילייה חושבת של איש אחד – של דלז – קהילייה הכוללת את הכול 3. 

4. המחשבה של דלז פועלת בתוך התיאוריה שהגה על הזמן, פרספקטיבה שממנה ניתן להבין את המחשבה במשותף שלו עצמו. שלוש הסינתזות של הזמן במחשבה של דלז מתקיימות בתיאוריה במשותף. הראשונה היא הסינתזה הפסיבית, המלכדת את מכלול מה שקרה בעבר עם העתיד, המקום שבו ייווצרו, או אולי כבר נוצרו, ועל פיה לזמן אין כיוון והוא נע/שוהה בחוסר כיווניות, שכן העבר והעתיד אינם אלא ארועים מוד?לים המוכלים תמיד בהווה המותנה בעטיים, זה הקיים בלעדית, מבנה שכלתני שזיקתו אל האמפירי לא לגמרי פתורה. זהו מצבור האפשרויות האפשריות והלא אפשריות, שאינו יכול מעולם לעבור רדוקציה (היקבעות). הסינתזה השנייה, והיא אולי מקורית יותר מבחינת ההצעה של דלז, היא הסינתזה האקטיבית של העבר הטהור: הזיכרון מייצג את העבר (מה שהיה) ואת הייצוג הנוכחי שלו, אך הוא נתון תמיד בעבר טהור ואפריורי, זה שמעולם לא "עבר" בהווה אך הנו הכרחי על מנת למצוא את העבר כזיכרון – שכן הוא המכל האינסופי שבתוכו כל זיכרון המתווסף בכל עת נוצר, נשמר כאילו הוא הדבר הבלעדי, בתוך המבנים המארגנים את מה שנדמה כיש. זה מעין ארון שקוף המתמלא מעת לעת אך אינו מותנה ואינו מתנה ואינו משתנה או מתבלה עקב השימוש החוזר והאינסופי, זה שלעתים הנו כבד מנשוא. הזיכרון מוסדר בעבר אך אינו מתנה את המבנה של העבר, וצורת אחסונו במרחב הטהור או אכלוסו אינה מהווה איום או בעיה. זהו מקום-מורכבות שלתוכה אנו משליכים את מה שאנו מחפשים, עבר וירטואלי בלשונו של ברגסון. מהותה של מורכבות זו מדגישה את רציפות עבודת העבר בכל הווה שהוא, עבודה שאינה נמחקת עם הפיכתו של הווה לעבר, אלא פועלת במשנה מרץ המצביע על כך שכל הווה אינו אלא אוסף הייצוגים האינסופיים של מה שהיה קודם, ייצוגים הנוכחים באמצעותו אך גם מ?ב?נים את המשך התאפשרותו כל הזמן. זהו קיום וירטואלי במשותף, ולשיטתו של ברגסון לא אחיד באינטנסיביות שלו (עניין שנותר אצל דלז עמום): כל רגע בזמן הוא הקרנה של כל מה שהיה בתוכו, אך הוא גם מה שהזמן בעצמו. הסינתזה השלישית הסטטית היא הסינתזה של הצורה הריקה והטהורה של הזמן כשהוא לעצמו, היא זו המעתיקה את היחסים לתוך העתיד, מה שמתנה את הזמן, אולי אפשרות לא ברורה לגבי שינוי הסימטריה האפריורית, שאותה מרחיק דלז בעקבות ברגסון מכל קשר למבנה החלל ולמהותו הבלתי ניתנת לחלוקה. שלוש הסינתזות מראות שהזמן מתפצל ומתכנס בעת ובעונה אחת, ובכל רגע נוצר אירוע חדש, שהוא ביטוי לשלל האירועים הקודמים לו ומסמן אותם בעצמו, מהדהד ומנער אותם במקומם; דהיינו, ההווה מאפשר לעבר להמשיך ולהתקיים, להתחדש ולהשתנות באמצעות האינטנסיביות הבלתי פוסקת הנובעת מהיותו.

5.  דרך שפינוזה מתחיל דלז את מסע החזרה שלו לעבר החזרת רובדי עומק מתוך השיח האונטו-תיאולוגי, שלא היה נוכח עד לפילוסופים של פריז. מהלך זה מבקש למצוא תשובה מטאפיזית ואתית לשאלה "כיצד נוטלים חלק וכיצד נוצרת השתתפות בשלם הזה, בעולם, שאינו נוכח כשלם עבור עצמו באימננטיות שמהותה היא שאינה יכול לקבל כל "עוד" כתוספת?", או "מהי הכ??כו?ת של ההוויה האוניווקית?", שאלה המפנימה את נקודת המוצא המודרנית שלפיה אנחנו שותפים פעילים, שהאדם לוקח חלק בעולם הפיזי, משנה את החלל והזמן, חודר לאטום ולמבנה התת-אטומי ופוגע בשכבות של האטמוספרה, ש??ם עצמו במקום של קלקול ושיבוש כמו במרחב בדוי וקיים כאחד של אחריות ואכפתיות. יחד עם הפיכתו של האדם במודרניות לחלק מההוויה, לאיבר ממשי בממשות שאינו חלק מהעולם אלא איבר המתחלק בתוכו כהוויה מתהווה תדיר (דהיינו, מגלה את האימננטיות כחלקיות שלמה מעבר לסופיות), הוא נמצא שם כמי שנוכח לא רק באמצעות האופן שבו הוא מתבונן ומעצב את הכול מחדש, אלא גם כמי שמגדיר שוב ושוב לעצמו את גבולות חדירתו/קלקולו ותיקונו. הרחבת המחשבה האימננטית של דלז ממשיכה את ניתוח המבע, המבט והמגע, שלושת רובדי הפעולה שפוקו מנסח בספרו המילים והדברים (פריז, 1966). רבדים אלה מקבילים לחיים, לשפה ולעושר, ובאמצעותם שותף האדם – וזו הנקודה שבה דלז נבדל מפוקו – לא רק לשיח הפוליטי-חברתי אלא למעשה לשינוי המהותי המתחולל במחשבה בזמן ההיסטורי: לא ההוויה קובעת תודעה אלא התודעה קובעת הוויה ומתקבעת באמצעות הקביעה שדלז ביקש לספר דרכה את ה"תולדות" שלה, מקופלות במבנה דיוניסי ניטשיאני חזרה בתוך מבנה שפינוזיסטי מעצים. בשפינוזה מוצא דלז את הבסיס לרעיון הפרדוקסלי של פילוסופיית פני השטח, הפילוסופיה חסרת המסמן שאינה מורמת לעבר האינסופי אך גם אינה מורדת לרמת האמפירי החומרי הסופי: מה שיש הוא מה שמצוי כמישור אינסופי של נביעה, של אמינ?ציה (emanation). התפשטות מקרינה זו מסבירה כיצד האימננטיות האוניווקלית היא אופן ההתנסות של הטבע בעצמו, באדם שבתוכו וכנגדו, שייצר גם דרך שאינה כדרך הטבע – דרך ההיסטוריה של המחשבה על הטבע, מ?פתח שדלז מוצא בתוך המחשבה של האחרים לחשוב את עצמו, וכך לחשוף את התוספת שהחזרתיות מעניקה לעולם, המהווה מעבר ליחס בין האמצע (א?ימננטיות) לבין המשולח מהקצוות (אמננטיו?ת); זוהי תנועה פנימית שבה לקיחת החלק (גילוי ההיות-כאן כאימננטי, בתוך הסופיות) מתחוללת ואינה מתנתקת מהעצם (עצמיות). בהמשך לשפינוזה מבקש דלז להראות כי אין סיבות רחוקות שמהן נובעים העולם והגילוי האימננטי שלנו בתוכו, אלא הכול כלול במקורות נביעתו, כדבר המאפשר להכיל אותם כתופעה: מה שלא היה שם גם לא יהיה, מה שלא מהווה חלק לא יכול לקחת חלק. האירוע הוא מה שבו עצם יכולת הנביעה העצמית נוכחת כגלגול שאינו עוד צורה בין צורותיו הרבות, אלא מה שחוזר שוב ושוב בסימון הצורה האחת, בריבוי 4.  (ור' ספרו הלוגיקה של המובן).

6. על היחס אימננטי-טרנסצנדנטלי, העומד בבסיס החזרה שאינה דומה לחזרה הנצחית הניטשיאנית, כותב דלז בסוף חייו בתשובה לשאלה "מהו המרחב הטרנסצנדנטלי?", שלא נשאלה עד לטקסט הדחוס שנכתב על ערש דווי 5.  השיבוש שדלז מייצר בין הטרנסצנדנטי לטרנסצנדנטלי, באמצעות האימננטי, הוא באופן שבו הוא מניח שמה שחורג איננו בחריגה ואיננו באי-חריגה, ורק טעות ההכרה הביאה לידי כך שהטרנסצנדנטלי התחמק מהטרנסצנדנטי בסובייקט ובאובייקט כאחד, והוגדר כמישור טהור של אימננטיות. אולם, לשיטתו של דלז, הטרנסצנדנטלי חוזר בטרנסצנדנטי, קודם כול משום שהאימננטי היה ונשאר הוא עצמו ואינו תלוי בדבר, לא באובייקט ולא בסובייקט. דהיינו: יחד עם זאת שאמרנו שהאדם שותף פעיל בהוויה, בפעולתו כמכונה המפעילה את האמפיריציזם הטרנסצנדנטלי, הוא שותף בד בבד לכך שהעולם הוא מה שאינו משתנה, אינו זז מעצמו, ובו הסובסטנציה היא רק אופן של יחס. המכונות החלקיות מעניקות דימוי שגוי של תנועה ושינוי, כשהיחס הבטלה/הבדלה מתקיים במרומים כשם שהוא מתקיים בתחתונים, ולכן דלז דווקא אינו מבקש לסתור את קאנט בבואו להדגיש כי הטרנסצנדנטלי המופיע בבלתי טבעי, שנמצא משוכפל אצל קאנט באמפירי, אינו אלא האימננטי המוצא את עצמו מוכל בתוך הטרנסצנדנטי. "האמפיריציזם הטרנסצנדנטלי"- אותו מושג שדלז באמת ממיא, אינו לא אמפיריציזם ולא טרנסצנדנטליזם, אלא חזרה לא נצחית במרחב האמצע הממשיך לשהות כהעדרת עצמה, נושא מרכזי ללוגיקה של המובן, העדרות המסומנת על ידי שני הצדדים המתווכים באמצעות החלק הפנימי הנותר תמיד שקוף, זאת משום שהסובייקט המדבר רואה ומדבר מתוך היטמעותו הגמורה בתוך האימננטיות של המרחב המטאפיזי, בתוך השיח ההיסטורי של המטאפיזיקה, בתוך השפה. 

7. היחס החוזר של הטרנסצנדנטלי בטרנסצנדנטי אמור להיות מונהר על ידי הדיון של דלז בחזרה. במקום האירוע הבלתי רציף, במקום של עיוות הזהות שם עומדת החזרה במקום של ההבדל, דהיינו החזרה כפי שנתפסה באידיאליזם הגרמני ובמודרניות, והיא מה שאינו חוזר, המצב הסינגולרי והקדם-אינדיווידואלי, והחזרה של הטרנסצנדנטלי בטרנסצנדנטי המצויה בעולם אוניווקי ורציף, עולם של אחדות מטאפיזית-פיזית. חזרה זו מצליחה לחמוק מהאפשרות של הנוכחות כמה שנתפס וחוזר. זו החזרה העומדת במקום שבו היא יכולה להוות את הכוח הפועל להמסת כל זהות קודמת, גם אם התנועה המהירה של דלז מאפשרת לו אפילו להגיע למקום של הטרום, למקום שלפני כל היווצרות של זהות קודמת שאותה אפשר להמיס. מה שקודם אינו יציב יותר ממה שנוכח, אינו אפשרי יותר ממה שיהיה אחרי שכל זה יעבור, ובחזרה המפוצלת נמחקת כל שארית המקור ההופך לחסר מקור. חסר המקור, ה-sans fond, אינו סתם תנועה בעלמא כי אם אבסטרקציה הנעה לאורך קווי מגוז אופקיים, העתקים מרובים של סימולקרה. מבחינת דלז, ההפשטה של סימני ההיכר של ההווה יוצרת "מומנטים של חזרה עירומה", שהיא גם ההבדל שחוזר ריק, ללא סימן, ללא שפה. מקור הרעיון נמצא במחשבה של פוקו, המבקש להתנער משיוכה המודרניסטי של היצירתיות לשיגעון כפשוטו, כמצב רומנטי שבו היצירה דורשת התפרצות והתחמקות משליטת הרציונליות, ואומר כי "La folie est l'absence de l'ouvre", "השיגעון הוא יצירה הנעדרת מעצמה": היצירה איננה העדר חשיבה, והשיגעון אינו אלא רגע "העדר האפשרות ליצירה", אותה היעדרות המעידה על מעידה (glisser) פנימית המביאה ליצירה שבהיסח הדעת, "מתוך שלא לשמה בא לשמה" 6.  אם יש קשר בין אמנות לשגעון, הרי שהוא, על פי פוקו, במקום בו המשוגע מעדיר את השגעון מגופו ומצליח לעשות ציור, לכתוב שיר, בו השגעון והאמן נעדרים כאחד.

8. החזרה אל מחשבת האידיאה, היא דרך התובנה שהאידיאות הן המכילות את היחסים הדיפרנציאליים (דהיינו המבטלים) ואת הנקודות הסינגולריות הקיימות בו-זמנית בסדרים השונים. מכיוון שהאידיאה מתעלמת מהשלילה, השלילי אינו מופיע לא בתהליך של הדיפרנציאציה (ההבטלה כחיוביות טהורה) ולא בתהליך של הדיפרנסיאציה (ההבדלה כמימוש שהוא תמיד ביטוי לכושר החיובי הנוצר אקטואלית). השלילי תמיד נגזר ומיוצג, אך לעולם אינו מקורי או נוכח (בניגוד למה שכבר מקובל לחשוב על דלז – כשם שדלז אינו אנטי קאנט, הוא גם אינו לגמרי אנטי שלילה, בעיקר על מנת שלא לייצר דיכוטומיות חדשות). כשהדיפרנציאציה קובעת את התוכן (הווירטואלי) של האידיאה כבעיה, הדיפרנסיאציה מבטאת את האקטואליזציה של הווירטואלי ואת כינון הפתרונות באמצעות אינטרגרציות מקומיות (ולמעשה, באמצעות החיים עצמם). כשהבעיות המשתקפות תמיד בבעיות שקריות נפתרות, הפתרון מתעוות מהשקריות הבלתי ניתנת להסרה. אף על פי כן, המהפכה אינה מתקדמת אף פעם באמצעות השלילי בלבד. איננו יכולים, אף פעם, לקבוע קביעה ראשונה של שלילי, צל הבעיה ככזה, מבלי לקבוע בכך קביעה שנייה: השלילי הוא שדה אובייקטיבי של בעיות שקריות, הפ?טיש בהתגלמותו. השלילי הוא צל בעיה וגם בעיה שקרית בהתגלמותה. דלז אומר כי "ההיסטוריה היא מקום הטיפשות וחוסר המשמעות לא פחות מתהליך היווצרות המשמעות". מאבק (ריב) מעשי לעולם אינו מתקדם באמצעות השלילי אלא באמצעות ההבדל וההבטלה וכוחם לחייב; מאבק פוליטי של מחשבת פני שטח נעשה באמצעות כיבוש עוצמה גבוהה יותר, כזו המתבררת כהתפשטות רוחבית, כנדידה של הכוח ולא כהעצמתו. הוא נעשה על ידי הערכת האמת שמעבר לייצוגי התודעה ולצורות השלילי כאחד. שאלת היסוד המהותית למחשבה העכשווית, שאינה דומה לשאלה של קאנט, שביקש לדעת את מקורותיה של המטאפיזיקה טרם הניסיון, היא ברור תנאי האפשרות בו מעמידה המחשבה את המרחב שבתוכו אנחנו מבקשים לחשוב מחשבה מטאפיזית בשלהי המודרניות, כצל המאפשר לקורא לאבד את עמדתו בבואה מבחוץ, המשתחל פנימה למחשבה ובכל זאת עושה שם שמות, מהלך מטאפיזי המתבקש להיעשות כל פעם מחדש, במחשבה שלו שוב ושוב מול ההיסטוריה שלה. בכך תתערער האפשרות לקיומה של חלוקה ברורה בין ההיסטורי לבין המחשבה המתהווה תוך כדי שנוצר, למרות המעגליות, מבנה עוקב כסיפור מסגרת שבנה דלז בהיסטוריה שלו. בהמשך להגות הקאנטיאנית, שביקשה להעמיד גשר בין האמפירי לרציונלי, האידיאליזם של דלז מקצין בהכרה כי האידיאה הכרוכה בביטוי היא המניעה את המציאות הפועלת, שבתוכה ההכרה יודעת לחוות את הניסיון כהתנסות מלמדת, ככוח המעצים את הידיעה. כושר ההשתנות של האידיאה המושגית במפגשה עם האמפירי עומד אצל דלז כערך של ההבדל והחזרה, כחזרה שהיא ההבדל וכהבדל שאינו אלא חזרה, ובכל מקרה ומקרה נוכחת התקנה זמנית שממירה את תנאי הניסיון הנוכחים עבור האידיאה, בתנאי ניסיון שאינם נוכחים אלא מתהווים, ממוחזרים באמצעות ההבדל הלא מבדיל המתגלה לאידיאה.
 
הערות:
1:  ראו: Deleuze, Gilles (2003), "Nous avons inventé la ritournelle", dans: Deux régimes de fous: Textes et entretiens 1975-1995 (Édition prepare par David Lapoujade, Minuit, Paris), pp. 353-356. הטקסט נכתב במשותף עם פליקס גואטרי לרגל הוצאת ספרם המשותף, מהי פילוסופיה. ראו: דלז, גואטרי, 1991 (1994).
2:  אני מודה לדפנה רז על תרגום ה-Agencement להתקנה )באנגלית העדיפו את המונח המטעה מאוד לטעמי, Assemblage). המונח הבעייתי הנוסף של דלז,dévenir , תורגם באותה הרוח כגלגול (בהמשך למחשבה של דלז וגואטרי, אחרי קפקא, אף על פי שגם כאן העדיפו המתרגמים לאנגלית לתרגם ל becoming – ולא למצוא מונח שייצג את הייחוד.
3:  ראוי להדגיש שוב ושוב כי חיבור זה חייב רבות לעבודתו של גואטרי, שכן מחשבתו אינה נוכחת מספיק במפורש ואין התייחסות מספקת לתרומתו למחשבת פני השטח, חובה שלא תיוותר יתומה בעתיד, כך אני מקווה. כעשור לפני שפגש את דלז כבר החל גואטרי לחשוב על המעבר מיחיד לקהילייה, מסובייקט הנתון לאנליזה פרוידיאנית-אדיפלית פוסט-לאקאניאנית לסובייקט (מות הסובייקט) תלוי קהילייה. כך כותב צ'רלס סטיוואל (Stivale), החוקר את עבודתו: "כאלטרנטיבה אומר שגואטרי קורא ל'פוליטיקה של הסכיזו-אנליזה', המתנגדת לתשוקה הפועלת במונחים האינדיווידואליים כהגדתה המשותפת. גואטרי טוען ש'ככל שהסובייקט כבול בעצמו בשיטת הייצוג, הליבידו האינדיווידואלי מוצא את עצמו תלוי במכונה הקפיטליסטית הכופה עליו לפעול במונחי קומוניקציה המבוססת על מנעד דואליסטי', דהיינו הוא נעשה כלוא ב'שיטת הקיטוב הכפול של הגבר/אישה, הילד/מבוגר, החיים/מוות וכן הלאה, הנתונים לרדוקציה האדיפלית כתשוקה לייצוג'. מהלך זה דורש את 'הייחוד הדסטרוקטיבי של הסכיזו-אנליזה, איון של המיתוס האדיפלי; של האני, העל-אני, האשמה, החוק, הסירוס; הדגשת הלא-מודע כהצגה תיאטרלית; בקיצור, קידוד-יתר ודיכוי חברתי של התשוקה הליבידינלית, שהמכניזמים הפסיכואנליטיים כופים כמלאכת הכפיים של השיטה הקפיטליסטית. לכן, ומנגד, מציע גואטרי מונח שונה לחלוטין, את האידיאה של הכוח המשותף, הפניה משותפת של הליבידו לעבר איברי גוף, לקבוצות של אינדיווידואלים, מ?רקמים של אובייקטים ומתיחויות [אינטנסיות], מכונות מכל מיני סוגים [...] ובכך מבקש גואטרי להביא את התשוקה להיחלץ מהמהלך של קדימה ואחורה בין המשולש האדיפלי להיטמעות שלו בדחף המוות, ומקשר אותו במקום זאת לאפשרויות רחבות יותר ויותר, לסוגים רבים ושונים הנפתחים יותר ויותר לעבר הסביבה החברתית". ראו: Charles, J., Stivale (1985), "The Machine At the Heart of Desire: Félix Guattari's Molecular Revolution", in: Works and Day 2.2, pp. 63-85
4:  ראו: עקרון הקונטוס, המופיע בעיקר כמרכז הדיון בספרו שפינוזה ובעיית הביטוי, Deleuze, Gilles (1968), Spinoza et le problème de l'expression (Minuit, Paris). מכיוון שדלז אף מרחיק לכת ואומר כי הוא מוצא ביניהם זהות שלמה, סביר שבירור הזהות הנוצרת בין ניטשה לשפינוזה ישפוך אור על מבנה העיון הדלזיאני. לכך שני רבדים ברורים: האחד הוא רובד אסטרטגי, שבו הקשר שפינוזה-ניטשה מתפקד כציר במבנה אוגף מודרניות כנגד הגל וקאנט, והשני הוא רובד שבו מעבר להתנגדות לטרנסצנדנטי ולדיאלקטי שפינוזה עוזר לדלז להתנתק מן הרגע האקזיסטנציאליסטי, שאותו קישרו בעבר גם לניטשה, בעיקר מול הממד הסובייקטיבי ששימש כבסיס אצל יספרס, היידגר וסרטר, מחשבה שממנה ביקש דלז להימנע, אפילו כעיקרון סוציו-היסטורי מבחין.
5:  פורסם ב-1.9.1995, חודשיים לפני מות דלז, בשבת הקריטית של רצח רבין, 4.11.1995. ראו: Deleuze, (2003), pp. 359-363
6:  הדבר דומה רק לאופן הגדרתו של פוקו את האמנות, בהיסטוריה של השיגעון ובדיון בהקשר לארטו, גויה וואן גוך. ראו: פוקו, מישל (1986), "סוף דבר", בתוך: תולדות השיגעון בעידן התבונה (כתר, ירושלים), עמ' 214-207.

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
לוסקי הוא פארודיה על לוסקי
ג'ינג'רברד מן

לא הבנתי מילה

פורסם ב-20:11 ,28/10/2008
2
פשי יה!
סטודנט לאומנות

איזו חפירה!


"כושר ההשתנות של האידיאה המושגית במפגשה עם האמפירי עומד אצל דלז כערך של ההבדל והחזרה, כחזרה שהיא ההבדל וכהבדל שאינו אלא חזרה, ובכל מקרה ומקרה נוכחת התקנה זמנית שממירה את תנאי הניסיון הנוכחים עבור האידיאה, בתנאי ניסיון שאינם נוכחים אלא מתהווים, ממוחזרים באמצעות ההבדל הלא מבדיל המתגלה לאידיאה"

yeah right!

פורסם ב-15:49 ,31/10/2008
3
אוניווקי ווקיטוקי (ל"ת)
סבבה

אי-מייל פורסם ב-16:12 ,01/11/2008
4
ולחשוב שאני, משלם המיסים, משלם את משכורת
אלמוני

של האוילים הנפוחים והנוכלים האלה. דעועל לוסקי ועמיתיו, אנשים שלא מסוגלים להחליף נורה או להכניס מסמר בקיר ועדיין כמו הקולגה הפחות משכיל שלהם, אורן זריף, מצליחים לעבוד על רוב האנשים כל הזמן.

פורסם ב-20:57 ,01/11/2008
5
ל-4
אלמוני

על איזה נורה ומסמר אתה מדבר הגיג פילוסופי ראוי משל עצמם אינם יודעים להגות מקסימום לבחוש ולערבב דברי אחרים .

פורסם ב-00:39 ,02/11/2008
6
יש עורך?
אלמוני

סליחה? בבקשה?
מה קורה פה?חיים דע אל !

פורסם ב-17:33 ,04/11/2008
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה