"בשם העושר"

פריחת הגלריות הפרטיות המופעלות על-ידי בעלי ובעלות הון משפחתי עצום היא תופעה שעולם האמנות אינו יכול להתעלם ממנה: על עושר, יצירה וייצוג אמנותי

"בשם העושר", מוזיאון פתח-תקווה לאמנות. אוצר: חגי שגב

"על זה אי-אפשר לעשות תערוכה", כותבת שרה ברייטברג-סמל בסיום הרשימה הקצרה שצרפה לקטלוג התערוכה "בשם העושר". הרשימה יש לומר, מכונסת תחת הכותרת הבומבסטית "דלות החומר וגורלה של האמנות", המבקשת להתדיין עם התיזה שמעמיד האוצר, חגי שגב. שגב בחר לעסוק בסוגיה שהיא לכאורה חמקמקה ובלתי ניתנת להגדרה: "לבחון כמה היבטים הנוגעים ביחסי הגומלין החדשים שהתפתחו בין מערכות הכלכלה והשפע ובין מערכות הייצוג האמנותי", כפי שנכתב בקטלוג.
ברייטברג-סמל מכתירה את השאיפה הזו ככישלון ידוע מראש. כישלון, היא טוענת, שהוא ממהותו של הניסיון לעסוק בכלכלה ובשפע באמצעות הכלים שמספקת האמנות. במאמר היא מקוננת על חוסר היכולת לייצר תערוכה שתמשיג את האמנות כמדיום חיצוני לס?פרה הכלכלית ולספרה הפוליטית. בכך היא מבססת את הטענה השגורה כי המבע האמנותי מתקיים כמרחב אוטונומי, המייצר מתוך עצמו אופני ייצוג והבעה שאינם תלויים בנסיבות קונקרטיות. האם הפסיקה הנחרצת שלה עומדת במבחן המציאות?

***

ישראל הפכה בעשור האחרון לאחת החברות המקוטבות והמרובדות בעולם המערבי. אין ספק כי העושר הכלכלי המופגן משפיע בצורה ניכרת גם על שדה האמנות. העושר, אותו מושג חמקמק, מצוי למעשה בידיים ספציפיות (ומעטות מאוד), המתעשרות בכל רגע יותר ויותר. אותה קבוצה קונקרטית אינה "אתר בלתי מסומן". לקבוצה המתעשרת יש צבע וש?ם: מדובר בעילית הכלכלית והפוליטית של מדינת ישראל, שהפכה לשחקן מפתח גם בשדה האמנות. אלא שהעושר לא רק מזין את עולם האמנות, אלא גם מפולש בו. פריחת הגלריות הפרטיות המופעלות על-ידי בעלי ובעלות הון משפחתי עצום, למשל, היא תופעה שעולם האמנות אינו יכול להתעלם ממנה. השאלה הנפרשת בקטלוג "בשם העושר" מנסה לנסח את הקשר בין הייצוג הכלכלי לבין המבע האמנותי. אותו קשר שברייטברג-סמל, במאמרה, בוחרת להחמיץ.
התערוכה מצליחה לנסח מבע אחד של עושר (ו"אושר") המאפיין את ההוויה הישראלית. מדובר בעושר ראוותני ומופגן, המוצג כאובייקט חלול של ראווה. העושר הבוטה ניזון מפיקציות של "סגנון חיים", וממפץ הדימויים הממותג השוטף את החברה הישראלית. כאלו הן למשל עבודותיו של ענן צוקרמן, המצטטות את ג'ף קונץ. העבודות של צוקרמן גודשות את הפריים במיניות מוחצנת ובעומס ויזואלי וחומרי. בתוך כך הן גם מייצגות את הממדים התרבותיים של העושר, כלומר, את האגביות, הסתמיות והריקנות האופפות אותו. 
עבודותיו של ניר הוד, המצטטות את המיצג של גילס ברבייר, מוקדשות לגיבורי תרבות. הוד מגחיך את הייצוג הפומפוזי, המוחצן, המופרך, העל-אנושי, של מה שמכונה "הכוכבים", וזאת באמצעות הצגתם כדמויות עייפות ומובסות, ובאמצעות שתילת דמותו שלו בתבנית הייצוג של "הכוכב". אלא שהזוהר המגזיני המנשב מעבודותיו אינו משמש להאדרת העשירים והמאושרים, אלא דווקא להפשטת הסלבריטאות מאבק הכוכבים הבדוי שדבק בה.
גם עבודותיו של דרור דאום מהלכות על קו המתח העדין שבין ריקנות לשפע. דאום מציג את תרבות השפע בעיקר כעולם של ייצוגים, דימויים ואשליות. העולם שבורא דאום הוא עולם פלקטי של סימולקרות פתייניות. עולם נעדר אותנטיות או רפלקסיביות. עולם כוחני, נוצץ וריק.
יחד עם זאת, חשוב לציין כי לצד הייצוגים המופיעים בתערוכה, האמנות הישראלית מטפלת גם במופעים אחרים של סוגיית העושר: האפקט הגלובלי, ניצול עובדים ועוד. מבעים אלו אינם מאתגרים את הז'אנר המכונה "דלות החומר", אלא את היחס של האמנות לדלות עצמה. במלים אחרות, הטיפול הביקורתי בעושר מעניק ייצוג לדלות החומר המתקיימת הלכה למעשה.
כאלו הן עבודותיה של האמנית שולה קשת, המנכיחה את העוני הקיים בחברה הישראלית; כזו היא "משה דיין 53", הסדרה המצוינת של דפנה שלום, שעסקה בייצוג חיי היומיום של המעמד הפרולטרי הספון ב"חצר האחורית" של תל-אביב; כאלו הן עבודותיה של האמנית הצעירה ורד ניסים, המשרטטות את דיוקנו האינטימי של מעמד הפועלים הזעיר-בורגני; ועוד.
לצד כל אלה, כעת מוצגות שתי תערוכות התוקפות את מושג העושר ואת ייצוגיו. התערוכה ברח' מטלון 70 בתל-אביב, בבית תנועת אחותי, מציעה שלל עבודות שעוסקות באתניות, מגדר ומעמד. בגלריה מנשר, לא רחוק משם, מציגים מעיין שטראוס, רועי צ'יקי ארד ויהושע סיימון את התערוכה "דורון", העוסקת בסמיכות שבין השוק הכלכלי לשוק האמנות.
האם די בכך? בהחלט לא. "בשם העושר" ואחיותיה לנושא הן רק ראשיתו של דיון חשוב, שראוי שיקבל ביטוי בתערוכות נוספות – וגם (ואולי בעיקר) במוזיאונים הגדולים.  

דפנה שלום, מתוך הסדרה משה דיין 53, 1998 - 2002