רשמים מן הביאנלה לאמנות בברלין
שמה של הביאנלה לאמנות בברלין, "When Things Cast No Shadow", מקבל משמעות אירונית כשמבקשים לברר מידע על העבודות המוצגות בה. הבהירות המובטחת בכותרת מפנה את מקומה לאי סדר, כאשר חלק משמות האמנים והעבודות כתובים באנגלית, חלקם בגרמנית וחלקם אינם מופיעים כלל. מבקרים שנכנסים לגלריה הלאומית החדשה, שמציגה חלק מן העבודות, מקבלים תרשים עמוס בחיצים וקווים המספקים, בסופו של דבר, את שמות האמנים בלבד. על הסברים של האוצר אין מה לדבר. זה חבל, משום שהעבודות המוצגות בביאנלה אינן מציעות רק חוויה אסתטית. הן מתייחסות להקשרים חברתיים ופוליטיים ייחודיים, ובלא הסבר נותרות לא פעם סתומות לגמרי. עבודת וידיאו של סוזן הילר היא דוגמה טובה לכך. במבט ראשון נראית העבודה כסדרת מלמולים לא ברורים המלווים בכתוביות. העובדה שרצף ההברות, השריקות והמחוות הלשוניות הלא-מובנות מורכב מקבוצת שפות שנעלמות מן העולם, אינה מצוינת בשום מקום בתערוכה, מה שהופך את העבודה לחסרת פשר עבור רוב הצופים.
רבות מן העבודות בביאנלה, המוצגת בארבעה אתרים מרכזיים ורוחשת פעילות ביום ובלילה, מתייחסות לקווי תפר תרבותיים גלויים – תקרות זכוכית המפרידות בין מזרח ומערב, שחור ולבן, עושר ועוני, תרבות ותירבות. מקצת האמנים, דוגמת יעקב מישורי, צאו ליאנג ופטרישיה אסקוויויאס, נוגעים בנושא בהומור. אחרים, כמו אחמט אוג'וט, שכיסה את רצפת גלריה KW באספלט שחור (עבודה שהוצגה בעבר גם באיסטנבול), או האמן הנורווגי פושווגנר שמציג נובלה מאוירת ברישום מינימליסטי ויפה, עושים זאת קצת אחרת: הראשון באמצעות ערעור מעמדו של חלל התצוגה, והשני בהרהורים חזותיים על חיי האדם המודרני. כוכבים גדולים ושמות לעוסים אין בביאנלה, גם עניין גדול אין שם, ולכן השורה התחתונה היא אכזבה. מבקרים בגלריה הלאומית החדשה ימצאו יותר עניין בתצוגת הקבע שבקומה התחתונה, הכוללת עבודות של ציירים כאמיל נולדה, ארנסט לודוויג קירכנר וזיגמר פולקה, ובהמבורגר באנהוף, מרחק הליכה מגלריה KW, ניתן לצפות ברטרוספקטיבה של הצלם וולפגנג טילמנס.
