מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות

--

חזירים ועלילות דם

גלנדון ש. 2005-02-15 18:57:55   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

"למשחקי מחשב, בניגוד לשירה, מחכה עתיד גדול". ראיון עם ניר מטרסו

לפני שנתיים בערך התחילו הקומיקסאים לצאת מהחורים. לא ברור מה זה היה, וייב באוויר או רעל במים, שגרם לנו לתקשר אחד עם השני. ניר כבר היה אז מלך הקומיקסרשת העברי, ובדיוק היגג את "יומן מלחמה" לתוך המחשב שלו. איזבלה ואני בדיוק חקרנו טכניקות להפצת קומיקס במייל לאנשים שלא ביקשו אותו. עם הזמן גיליתי שבכל הנוגע לתפיסת עולם ושיטות פעולה, ניר ואני הפכים מוחלטים, אבל חולקים את אותה דרך. ראיתי אותו פעם מצייר. זה יותר דומה לפיסול, בעצם. ראיתי ולא האמנתי. הוא לש עם העכבר את הקווים על המסך שלו. מותח קו כמו מיתר, ופורט עליו בכפתור השמאלי עד שנולדות הדמויות.

ניר מטרסו הוא גיטריסט להקת המהפכה-המיותרת, שכולכם שמעתם עליה ומיעוטכם שמעתם אותה. הוא הנפיש קליפים לאביב גפן ולאמיר קרטס, עשה אנימציה עם גור בנטביץ' וקומיקס  למגזינים "Xtra large" ו"PC Plus", עיצב חוברות הדרכה לעגורנים ושלל אתרים. לאחרונה עלה לרשת קליפ אינטראקטיבי יפהפה שעשה להרכב הטראנס-גיטרות אנלוג-פוסי. יצירת הדגל שלו היא "דבר אל הרוח", קומיקס באינסוף המשכים, שהוא עושה בשלוש השנים האחרונות. את כל החומרים האלה אפשר למצוא ב"פישטונה", אתר הבית שלו. הציורים של ניר מהפנטים ומאתגרים את המוח. התכנים לרוב מעוררי חלחלה. אלה שני הניגודים שיוצרים את הכוח שלו. וגם את הקומדיה שלו. מתוך הציורים בוקעת בת-קול: מוההההאאהההאאאאהההה.

יוצא לי לראות טלוויזיה, ואני פשוט לא מבין כלום. יש מסך ברקע. הספות כחולות. מדברים. מדברים. יש קהל. הצופים והצופות. בחורה יפה. אין לה מחשוף. יש לה רופא שיניים טוב. מין סיכה על הכתף. אולי כותפות. לונג-שוט. שוב האולפן. סטטי. סטטי. רעש. תזוזה תזוזה. תנועה בפריים. יותר אדום עכשיו. רעש. רעש. טון נרגש. סטטי. סטטי. אני עייף. סטטי. סטטי. סטטי. אני לא יכול לקום. למה אני רוצה לקום? סטטי. סטטי. מה?! אחרי יותר מעשור בלי טלוויזיה, אין לי הכלים להבין מה אני רואה

היו לי כל מיני סברות לגביך בשנתיים האחרונות. זרקתי את כולן לסיר אחד, עירבבתי טוב-טוב וצימצמתי הכל לשתי אפשרויות. אז אתה מכשפה או מדען?
שאלה קשה... אני מניח שאני לא אף אחד מאלה, אבל אפשר לפשט את זה (מדעית) לריאלי/הומני, אתאיסט/דתי או גיק/היפ. בסופו של דבר, עיני עכברושים בתולים מעורבבים (מפוסטרים) במוחות רעננים של יונקי-דבש שמושרים בחלב אם פולנייה מביאים את אותן תוצאות אם מערבבים אותן בסיר מתכת תוך מלמול פסוקים ג'יבריש ואם מערבבים אותן במבחנת זכוכית בחדר סטרילי. הנקודה היחידה שבה מדע וכישוף לא ייפגשו היא אמונה. קיומו של אלוהים (או משהו דומה) לא ניתן להוכחה או להפרכה באמצעים מדעיים.

(לחץ לצפייה באנימציה)


איכשהו, מה שמזיז אנשים, כולל אותי, כנראה, זה אחד משניים: שרידה (מין, מוות וצייד) וערך עליון.
ניסוי מדעי יראה שאדם רעב וחסר כל שיעבור בשוק לא יגנוב מהדוכנים אף שהאוכל יגביר את סיכויי השרידה שלו, אלא אם המוכר בדוכן העליב את דתו או את בירתו הנצחית, או קילל את אמא שלו. רוב האנשים מכירים עוד אנשים שחולקים איתם את אותו ערך עליון, וזה מאפשר להם לנוע בקבוצה או בהמון ולבצע את ה"מוטל" עליהם בהנעת הרגש, שזו תנועה כישופית.
לי אין קבוצה, ובכלל אני אוהב לדמיין את העולם כמקום שמספר הדתות והקבוצות בו זהה למספר האנשים. לכן אין לי ברירה אלא לבצע את ה"מוטל" עלי בצורה מחושבת, בתנועה מדעית.
אם איזבלה ואני היינו רעבים, אז חופשי היינו גונבים מדוכנים. לי נראה שאתה גם מכשפה וגם מדען. מצד אחד אתה מצייר ראשי חזירים כרותים, מוות אלים וצירופי מקרים מיסטיים. מצד שני אתה מתרגם מאמרים וחוקר שירה. מה זה, כל הליריות הזאתי?
האמת היא ששירה וראשי חזירים הם די דומים. בשני המקרים זו התעסקות בחומרים מתים. יצא לי לא מזמן לעבור בשדרות ח"ן בתל-אביב. תלו שם שירים על פוסטרים. אין לי מושג מי החליט על השירים האלה, אבל רובם ממש גרועים. התחושה אחרי מאתיים מטר של הליכה היא שהשירה מתה.


זה כמובן בלתי אפשרי, כי מדיומים לא יכולים למות. הם יכולים להפוך למופרכים ומיותרים, כמו טלוויזיה, או לסבול מתדמית גרועה ומהערכה עצמית נמוכה, כמו קומיקס. הבעיה עם שירה היא שהדימוי הרומנטי שלה, בעידוד האנשים שעוסקים בדבר, מכיל כמה דרישות סף שמנטרלות את השירים מראש:
1. שירה מיועדת להיכתב ולא להיקרא. זה כי משוררים הם אנשים מאוד עמוקים, יצירתיים וסובלים, ובכלל כל תקשורת עם העולם החיצון היא דבר בזוי למשורר. אז מה אם הוא ימשכן את הבית רק בשביל שיהיה אפשר לקרוא את השירים שלו בסטימצקי? זה לא אומר שכל אחד אמור לקרוא אותם.
2. שיר צריך להכיל מנעד שפה רחב מאוד, כי נשקו של המשורר הוא השפה שהוא כותב בה, אבל לעברית אין מנעד רחב, כי אין לה עומק היסטורי. רוב השפה הומצאה ממש לא מזמן מטעמים פוליטיים של יצירת לאום, והרבה מהמלים שיש בעברית באופן תיאורטי הן מלים שלא היו בשימוש בשום זמן או מקום. אני עצמי לא משורר, וחסר את היכולת ואת המוטיבציה להיות כזה. אני בטוח שיש מספיק אנשים שמסוגלים לכתוב שירים שידביקו אותי לתקרה, אבל בחיים לא יפרסמו את השירים שלהם בשדרות ח"ן. עד אז אני מנסה פורמטים.

משחקי מחשב, לעומת זאת, באים בדיוק מהכיוון ההפוך. נוח לי לקרוא לפלאשים שאני עושה "יצירות אינטראקטיביות", אבל האמת היא שמדובר במשחקי מחשב. שדרוגים או ז?דרוגים של פאקמן. למשחקי מחשב, בניגוד לשירה, מחכה עתיד גדול. כבר עכשיו מדובר בתעשייה ענקית שמגלגלת סכומים מטורפים, אבל בכל מה שקשור לתוכן, זה עדיין לא התחיל.
נקודת התורפה של כל משחקי המחשב שנעשו עד עכשיו היא המטרה. כמעט לכל משחקי המחשב יש מטרה מוגדרת ומאוד בסיסית. כל החוויה המשחקית נמצאת במתח שבין הגמישות האינסופית של המדיום להכרח שבהצבת מטרה בסיסית ומתרחקת שתמשוך את המשתמש הלאה. אם תוריד את המטרה, תישאר עם משהו מאוד מופשט וחסר מרכז.

אני מאוד אוהב את ההורים שלי, אני רק מאוד שמח שלא הקשבתי להם כשהייתי קטן. מה אמא ממוצעת רוצה מהבן שלה? שיהיה ילד טוב יעשה שיעורים יוציא ציונים טובים ילך לצבא יחליט על מקצוע ימצא עבודה. אלה הכוונות איומות. יותר טוב ליפול למטחנת בשר בגיל חמש


השיר המשתנה שבכניסה ל"פישטונה" הוא המצאה מפתיעה ומקסימה מאוד. קשה לקרוא אותו מההתחלה לסוף, כי הוא משתנה באמצע. מה ההיגיון של שיר כזה ואיך כותבים אותו?
זה פורמט. ערבוב של מדיום תינוק עם מדיום מת. ההיגיון הוא די פשוט. צריך לתת שלוש אופציות לכל שורה:
אז            ככה           אני
עשיתי        הלכתי          התגרדתי
בסביבות        בערך        זה היה
אחרי הכל         יום שישי       לפני שקיעה
ממש               לא          כמעט
במקום מסוים       ברחוב הקישון      על הטיילת
האמת היא שהחולשה העיקרית של השיר המשתנה היא השיר עצמו. הייתי שמח אם מישהו אחר היה ממציא אותו.
שיר כזה יכול לעבוד מחוץ לרשת?
אפשר לבנות את המנגנון המכני שעומד מאחורי זה. הבעיה היא שלא יהיה איפה לשים את זה, כי לא ישימו את זה בשדרות ח"ן. הרשת ממשיכה להיות המקום היחיד שבו אפשר לפרסם. אגב, בעז קדמן הוציא לא מזמן את "בת הטוחן", ספר השירים שלו, שכולו עשוי בגזור-והדבק מתוך ספרי פאלפ. זה גם דומה במחשבה לשיר אינטראקטיבי וגם, מטבע החומרים, נגיש לגמרי.

(לחץ לצפייה באנימציה)

"בת הטוחן" מתקשר עם טקסטים אחרים. אם שיר הוא מת, אז זה וידוא הריגה. לפי מה שאתה אומר, אתה רק מקליד מלים ובונה רובוטים שיניעו אותן. על המחשב, בלהקה שלך.
עם המהפכה-המיותרת בדרך-כלל לא היתה התעסקות עם טקסטים. מי ששר היה צריך להמציא מה הוא שר. זה המשיך לכיוון שבו אף אחד לא רצה לשיר, כי למי יש כוח להמציא מלים וכל זה. ובכלל, לשיר ולנגן באותו זמן זה די מעצבן. ההתעסקות המתגברת בקומיקס שינתה את זה. אפשר להגיד שזה כמעט היה מכוון. אני יכול להעיד על עצמי שאף פעם לא הקשבתי למלים של המוזיקה ששמעתי, ובשנתיים האחרונות זה מאוד השתנה.
כשהעליתי את האלבום הראשון של המהפכה-המיותרת לרשת, לפני שבוע, גיליתי שאחד השירים ממש גזעני. זה הוקלט לפני עשור, ואף פעם לא שמתי לב לזה. כנראה שהייתי שקוע מדי בנגינה.
בקשר לשיר האינטראקטיבי, לא היתה לי הרבה ברירה אלא לחשוב על מה שאני כותב לפני שכתבתי, כי הדברים אמורים להסתדר בכל מצב ובכל אופציה. אז כן עמדה מחשבה מאחורי המלים, אבל לא כזו שמכוונת למקום מסוים. הנטייה הטבעית שלי, כשאני ניגש לשיר, היא לבעוט ממנו מראש את הפואטיקה. זה נגמר באנטי-פואטיות, בסופו של דבר.
המהפכה-המיותרת עוד קיימת?
קשה להגיד. אנחנו בהפסקה הכי ארוכה שהיתה לנו אי-פעם, ולא מנגנים יותר, אבל לא ישבנו והחלטנו שהפסקנו. בטח גם אף פעם לא נשב ונחליט שהפסקנו, כי אף פעם לא ישבנו והחלטנו שאנחנו להקה.
נראה לי שכרגע ז'אק והרווה, שחלילה לי לדבר בשמם, די מרוצים מהמצב.
יש הרבה חומרים מוקלטים שעוד לא זכו למיקס, וגם כמה קטעים שלא הוקלטו, וזה די רודף אותי ומקשה עלי להמשיך עם מוזיקה. לאחרונה הוצאתי את "צ'רלי קצ'רלי" בבירדסונג, וזה די דחף אותי להמשיך לנגן וליצור. במקביל, "ספירלה" של חזי שוחט חזרה לפעילות, ויצא לי לפגוש מוזיקאים אחרים, אז נראה מה יהיה בהמשך.
בכל מקרה, השם המהפכה-המיותרת הוא שם מאוד מחייב. נראה לי שגם אם נחזור לנגן יחד זה לא יהיה תחת השם הזה.
עם כל התחומים שאתה מתעסק בהם, איך אתה מעדיף להגדיר את עצמך?
רק לאחרונה התבייתתי על "קומיקסאי" . אני די נהנה להציג את עצמי ככזה ולראות את התגובה. רוב האנשים מניחים שאני מטומטם אחרי זה. איכשהו זה יותר נוח. לפעמים אני מציג את עצמי כמנכ"ל "פישטונה", אבל רק באירועים מיוחדים.

איך קומיקס משפיע על מוזיקה? איך מוזיקה משפיעה על קומיקס?
מוזיקה מתחברת לי יפה לאנימציה, שגם בה יש את מימד הזמן, אבל בכל מה שקשור לקומיקס, זה קצת כמו יקומים מקבילים. בשירה יש הרבה עמימות. הקומיקס, לעומת זאת, מחייב את היוצר להתמודד עם תוכן ומסר ברורים. אולי זו הסיבה שקומיקסאים לא הולכים עם ברט ומבט הגותי מצועף בעיניים. אנחנו מאד גאים לעסוק בקומיקס, אבל זו מדיה שלא זוכה למספיק הכרה ציבורית בארץ. איך נהיה שאתה מתעסק בקומיקס, ולמה יש לו הערכה עצמית נמוכה?
קומיקס הוא עבודה הרבה יותר קשה משירה, כי מעבר לשלב הרעיון והחשיבה יש עוד שעות רבות של ישיבה מול השולחן או המחשב בגב כפוף. זה לא בדיוק העיסוק שמיועד לאנשים עם רעיונות רומנטיים ורגעי השראה. אבל גם אם קומיקס הוא עבודה קשה עם הרבה צדדים טכניים, עדיין כולנו מתנהגים כאילו אנחנו חובשים ברטים. את בתי-הקפה החלפנו בפורומים, וכובעים הם לגמרי לא באופנה. מספיק לקרוא כמה שרשורים עצבניים במיוחד בפורומים בשביל להבין לאילו סערות נפש חבורת קומיקסאים יכולה להגיע כשהיא מקובצת. לרוב הקומיקסאים אין הערכה עצמית נמוכה. ההערכה הנמוכה היא של המדיום עצמו. הרבה מקשרים בין קומיקס לספרי ילדים, שמכילים מעט טקסט והרבה איור. למי שלא מבין שקומיקס הוא לא רק שילוב בין איור לטקסט נראה מובן מאליו שקומיקס מיועד לילדים. מה שמוסיף לסמטוחה הוא החוויה הפוליטית המכוננת, ועדת הפיקוח על קוד הקומיקס, שנולדה בארצות-הברית בשנות החמישים בעקבות פרסום הספר "Seduction of the Innocent", שטען כי קריאת קומיקס מובילה לעבריינות נוער. הספר, הוועדה וקוד הקומיקס הכריחו את הקומיקס להישאר בתחומים מאוד ספציפיים. כל זה אמור להיות מאחורינו, במיוחד כשמדובר בישראלים, שבעצם לא נחשפו לכיעור האמריקאי. אני, למשל, עד גיל 18 נחשפתי לקומיקס רק דרך קומיקס ישראלי. בעיקר דודו גבע, שהוא חסר עכבות לחלוטין ולא גורר איתו שמץ מהרקע הבעייתי של המדיום.
מעבר לזה,  רוב האנשים לא מבדילים בין אנימציה לקומיקס ובין קומיקס לסופר-גיבורים, אקשן-פיגורז ומוצרים נלווים. באטמן הכניס בשנות התשעים עשרה מיליארד דולר. זה סכום עצום, אבל פחות מאחוז ממנו הגיע מקומיקס. 99 האחוזים הנותרים הגיעו מזכיונות של הסימן-רשום באטמן. סרטים, אקשן-פיגורז, הסכמים כוללים לפרסום וצעצועים. אז יש כאן בורות, אבל היא לא כה בעייתית בעיני. הבעיה האמיתית היא בחובבי הקומיקס עצמם. כשמנהלת פורום קומיקס קוראת ל"אקסמן 2" "סרט הקומיקס הטוב של השנה" מתחילים לעלות לי הפיוזים. למי שלא יודע, סרט מכיל 24 פריימים בשנייה, מוקרן על מסך ומכיל צליל ומימד זמן. קומיקס, לעומת זאת, הוא ספר.

מספיק לקרוא כמה שרשורים עצבניים במיוחד בפורומים בשביל להבין לאילו סערות נפש חבורת קומיקסאים יכולה להגיע כשהיא מקובצת. לרוב הקומיקסאים אין הערכה עצמית נמוכה. ההערכה הנמוכה היא של המדיום עצמו

הקומיקס בארץ מתערבב במרק עכור של תת-תרבויות. קומיקס, באפי, סטאר-טראק וטולקין בערימה אחת על מדרגות הסינמטק. אני מאוד אוהב מדע-בדיוני – שבאופן לא מקרי סובל גם הוא מדימוי עצמי נמוך – וכל החרטא הזאת מגעילה אותי. סטאר-טראק על הסתעפויותיה וזכיונותיה היא יצירת המדע-בדיוני הגרועה ביותר שנתקלתי בה, וכת תמהונית דוחפת אותה לפני כל הדברים הטובים והורסת לשאר. טולקין לא מגיע לקרסוליים של סופר בינוני, אבל הוא נראה ענק לעומת אוסף החקיינים הפתטיים שהוא גורר אחריו. סדרת הספרים המעולה "שיר של אש וקרח", של ג'ורג' ר.ר. מרטין, היא הזיון בתחת שטולקין היה צריך לקבל מזמן. הצד השני של המטבע הוא תנועת הנגד: קומיקסאים "רציניים", שמתרחקים מהדימוי הקומיקסאי המוכר למקומות הכי רחוקים שהם יכולים. הרבה מהם הם אנשים עם ידע תרבותי רחב, יכולת טכנית והבנה באיור, אבל הם עסוקים בלברוח מהמדיום והופכים מהר מאוד לסנובים. את "raw" עשו לפני כמעט עשרים שנה, ואין שום סיבה להיתקע שם. יותר מעשור אחרי ש"מאוס" זכה בפוליצר, הסינופסיס על הכריכה האחורית של כל קומיקס עדיין מתחיל במלים "קומיקס הוא לא רק סופר-גיבורים".
אני, באופן אישי, נהנה מקומיקס טוב. לעתים לא רחוקות קורה שמנהלי הסימן-רשום באטמן מאפשרים הוצאה של קומיקס טוב. זה רק עושה אותי יותר שמח. כשאני עושה קומיקס אני יוצא מנקודת הנחה שמי שיקרא אותו לא קרא קומיקס מעולם. ככה, אני מקווה, זה יוצא יותר נגיש.

אתה כמעט לא מצייר על נייר. למה רק מחשב?
במשך שנים עבדתי עם פיילוט ולא הצלחתי להתקדם. הקו שלי נשאר פחות או יותר אותו קו. על המחשב אני עובד עם העכבר ולא עם ואקום, וזה מאפשר לי להסתכל על איור יותר מכיוון עיצובי של שטחים בצבעים שונים. זה גם נותן הרבה יותר אופציות לכיוון ולהשתכללות.
אתה מתכנן את הקומיקס מראש?
לרוב אני מתחיל בפריים ראשון ורואה לאן זה ממשיך. זו הצורה האולטימטיבית בעיני. תוך כדי עבודה אני מצליח להבין הרבה דברים על הסיפור שלא יכולתי להעריך מראש.  קורה לי הרבה שהפריים האחרון הופך לי את כל הקומיקס ומכריח אותי לשנות את כל העבודה אחורה.
אתה לא רואה את עצמך כמשורר, ועד כמה שזכור לי, גם לא כאמן. העניין הוא שאתה כותב שירים, מצייר להפליא ויוצר קומיקס אישי. בעיני זו אחלה אמנות. 
אני שמח שאתה אוהב, אבל זו לא אמנות. אני פשוט לא מייצר יותר מקור. גם כשהייתי עובד עם נייר ופיילוט הנייר המקורי עצמו היה חסר ערך בעיני. התוצאה יותר חשובה, ואותה ניתן ורצוי לשכפל בכמה שיותר עותקים. רפרודקציה של ה"מונה ליזה" אף פעם לא תגיע ברמתה לציור המקורי, אבל אני לא חושב שהטרחה של להוציא כמה עשרות מיליונים טובים מהכיס שווה את זה.
בסופו של דבר הכסף מנהל גם את התוכן. זו לא תלונה, זו דרכם של דברים. בשוק האמנות, המלגות והקרנות מחליפות את תפקיד האריסטוקרטיה בצורה מאוד גמלונית, והשתן יורד למטה. אנחנו חיים כבר הרבה זמן בעידן שבו ניתן לשכפל, לשעתק מכנית ואף להפיץ דיגיטלית באיכות זהה למקור. אני מעדיף לקבל עשר אגורות מהרבה אנשים במקום שאיזו ועדה חצי-ציבורית תחליט אם מותר לי ליצור.
שאלת המקור לא מעניינת אותי בכלל. זו סוגייה שממשיכים לפמפם כי כתבו על זה הרבה ספרים וצריך לפרנס מרצים באוניברסיטה, אבל אין לה רלבנטיות ליצירה.

כשאני אומר שאתה עושה אמנות, אני מדבר על אקט היצירה. אני אוהב את הציורים ואת השירים שלך משום שאני חש בהם תשוקה יצירתית, קדחתנות מחשבתית וצורך עז עד בלתי נשלט לפלוט לעולם את מה שרץ בראש שלך. גם אם המטרה היא לבסוף מסחרית, זה לא משנה – וברוב המקרים גם אם המטרה שלך היא מסחרית, אז זה רק בכאילו. צידוק לזה שאתה יושב ומצייר במקום להיות רופא.
הרבה פעמים, כשאנשים רוצים לתת לי מחמאה על קומיקס או על משחק מחשב, הם משתמשים במלים "זו ממש יצירת אמנות". אולי זה סמנטי, אבל המשמעות של המלה "אמן" השתנתה עם השנים והפכה להיות שם נרדף ליומרנות. כשמישהו אומר "זו ממש יצירת אמנות" הוא בעצם אומר "אני לא מבין את זה, אבל כנראה היתה פה איזושהי כוונה". אם תציג את עצמך בתור "אמן", אנשים, וביניהם אני, יניחו מראש שהם לא יכולים לתקשר עם זה, כי בפעמים האחרונות שהם היו בגלריה או מוזיאון הם ראו משהו שנשען על תערוכה אחרת, שאותה הם לא ראו. ההקשרים התרבותיים שעבודה מונחת עליה לא מוכרחים לכוון למכנה המשותף הנמוך, כמו שמניחים האנשים שמייצרים טלוויזיה, אבל בסופו של דבר לאמנים יש את המסעודה-משדרות שלהם.

מה שמוסיף לסמטוחה של הקומיקס הוא החוויה הפוליטית המכוננת: ועדת הפיקוח שנולדה בארצות-הברית בשנות החמישים בעקבות הספר שטען כי קריאת קומיקס מובילה לעבריינות נוער. כל זה אמור להיות מאחורינו, במיוחד כשמדובר בישראלים, שבעצם לא נחשפו לכיעור האמריקאי. אני, למשל, עד גיל 18 נחשפתי לקומיקס רק דרך קומיקס ישראלי. בעיקר דודו גבע, שהוא חסר עכבות לחלוטין ולא גורר איתו שמץ מהרקע הבעייתי של המדיום

הדרך של יוצרי טלוויזיה לוותר על התוכן היא ליצור הוויה טלוויזיונית פנימית. דמויות על גבי דמויות שמתארחות בתוכניות של דמויות אחרות, שבתורן מתארחות בתוכניות של דמויות אחרות. בצורה כזאת נוצרים הקשרים אוטומטיים, שיכולים להעסיק את המוח בזמן שצופים במסך. כשאני בא לבקר את ההורים שלי ביום שישי יוצא לי לראות טלוויזיה, ואני פשוט לא מבין כלום. אני לא מפגר, וגם יצא לי לקרוא כמה ספרים בחיים, ובכל זאת אין לי מושג מה אנשים אומרים ולמה הם עושים את מה שהם עושים. יש אנשים והם יושבים באולפן על יד להקה עם קלידן – אני זוכר שבאייטיז היו קלידנים – והריהוט מגוחך וחסר טעם. יש ראשים מדברים על המסך. אחד מהם מתנהג יותר בסמכותיות מהשאר. יש מסך ברקע. על המסך לפעמים יש עוד ראש מדבר, ולפעמים לוגו. יש כוסות מים על השולחן. הספות כחולות. מדברים. מדברים. עכשיו יש תנועת מצלמה. יש קהל. הצופים והצופות. כמה מבוגרים. הכפתורים של אחד הראשים צהובים. יש בחורה יפה. אין לה מחשוף. יש לה רופא שיניים טוב. מין סיכה על הכתף. אולי כותפות. לונג-שוט. שוב האולפן. הפעם בלי תנועה. סטטי. סטטי. סטטי. רעש. תזוזה תזוזה. תנועה בפריים. יותר אדום עכשיו. רעש. תנועה בצד ימין של הפריים. תנועה בצד שמאל של הפריים. שוב. נראה לי שזו עריכה צולבת. רעש. טון נרגש. סטטי. סטטי. אני עייף. סטטי. סטטי. סטטי. אני לא יכול לקום. למה אני רוצה לקום? סטטי. סטטי. אני רוצה קפה. סטטי. מה?! אחרי יותר מעשור בלי טלוויזיה, אין לי הכלים להבין מה אני רואה. אני לא חלק מהשיח הפנימי. לא הייתי כשקרו האירועים המכוננים שהתוצאה שלהם היא הריצוד הזה.


אין לי בעיה לראות את ה"סופרנוס", למרות שגם זה ריצוד. יש בזה תוכן שעטוף במיומנות ובהשקעה. זה נשען על הקשרים קיימים, או על הקשרים שנבנו במהלך השידור. זה קיים בזכות עצמו, לא בזכות שיח חיצוני כלשהו. אם אתה משכיל, תצליח ליהנות יותר. עבדת – הרווחת. אם אתה לא משכיל, תבין אחוז יותר קטן. אמנות רוב הזמן דומה יותר לתוכנית של יהורם גאון משהיא דומה ל"סופרנוס" ברמה הזאת שכל עבודה לא עומדת בפני עצמה, כי חסר לה התוכן. הפיצוי על חוסר התוכן הוא בהקשר תרבותי ספציפי. לפעמים אין גם את זה. לפעמים הקישור התרבותי רשום על יד העבודה, או בנייר שמחלקים בכניסה.
זה לא שלא ראיתי תערוכות טובות. ראיתי מעט טובות והרבה גרועות, בדיוק באותו יחס כמו כל דבר אחר, אבל כשאני הולך לסרט יש מערכת שלמה שעוזרת לי לבחור לאיזה סרט ללכת. יש אנשים שאני מקבל את ההמלצה שלהם ויש אנשים שלא. כשזה מגיע לאמנות, המבחר מצומצם ומקומי בלבד, ומערכת הביקורת מגוחכת. אני יכול להיחשף לכמות הרבה יותר גדולה של עבודות דרך הרשת. האחוזים של העבודות הגרועות יהיו זהים, אבל הכמות כל-כך יותר גדולה, שאני תמיד אמצא משהו טוב.
כשאני אומר "אני לא אמן" אני בעצם אומר שאני מנסה להיות נגיש. אם הייתי מתקן מכוניות, הייתי מעדיף את התואר "מוסכניק" על "מנהל ומכוונן בעיות מוטוריות". לא בגלל צניעות, אלא יותר מתוך הידיעה שבפעמים הקודמות שביקרת במוסך טיפל לך באוטו מנהל ומכוונן בעיות מוטוריות, וזה לא עבד.
במאמר שתירגמת עם ליאת הרט, אלן מור, שהוא מגדולי הכותבים של קומיקס הגיבורים, מדבר על הבעיה שבלהתייחס לקומיקס כמדיום עצמאי. כשמדברים על קומיקס שואלים מונחים מעולם הספרות והקולנוע, אבל קומיקס זה לא סרט ולא ספר.
אין כמעט מדיום שלא משתמש במונחים ממדיומים אחרים. בקולנוע יש טקסטים ורעיונות שלקוחים מספרות והמון השפעה מתיאטרון, כולל שימוש במונחים כמו מיזנסצינה, סצינות ומערכות. כשהתחילו להבין שקולנוע הוא לא תיאטרון מצולם, נוספו ביטויים שמתארים תנועת מצלמה וגודל פריים.
בקומיקס יש המון מונחים שבאו מקולנוע והמון מונחים מגרפיקה וספרות. יש כמה שאופייניים רק לקומיקס – פאנלים, ליי-אאוט, בלונים – וזה נוח, אבל לא הופך את המדיום ליותר עצמאי. בסך-הכל זה לא מפריע לי, המונחים. זה נראה לי טבעי – מה גם שאני לא ממש צריך להשתמש בהם, כי לרוב אני עובד לבד.
אותו אלן מור כתב כמה מיצירות הקומיקס המסעירות והעמוקות ביותר, כמו "Watchmen" עב הכרס ו"Killing Joke" על באטמן והג'וקר. הספרים שלו עוסקים בגיבורי-על מהצד האפל והקר שלהם, העלילות נוגעות בשאלות קיומיות נוקבות ובמצבים רגשיים קיצוניים. קשה לי עם הסופים של מור. תמיד יש תחושה מורבידית, חסרת סיכוי. הטוב והרע מאיינים זה את זה, האנושות מובילה את עצמה לאסון.
אלן מור נכנס לעניין כשלא ממש היתה ברירה אחרת. בכל מה שהוא לא עשה הוא היה מוכרח להתייחס לנורמות הקיימות בעולם הסופר-הירוז. זה העולם שבו הוא עבד ואותו הוא בא להחריב במודע. הנקודה הראשונית היא ניסיון לבטל את ההבדלה הברורה בין הטוב לרע, שהיא תמיד בעייתית ביצירות מערביות בכלל ובסופר-הירוז בפרט. כמובן שמה שנשאר לך ביד זה חבורת פטישיסטים עם המון כוח ביד ומבט ג'יהאדי בעיניים. צריך לזכור שכל זה נעשה בשנות השמונים, כשניהלו את העולם חבורת אנשים פטישיסטים וכוחניים שחילקו את העולם לטוב ורע ביד גסה, בזרוע נטויה, במבט חדור ומטומטם בעיניים ובשם משפחה שמתחיל באות ב'. בעצם, גם עכשיו.
מור לא רואה הבדל גדול בין טוב לרע. זה מקבל ביטוי מיוחד ב"Killing Joke": בסוף הקומיקס, אחרי שבאטמן רודף את הג'וקר בכל מאודו, הם יושבים וצוחקים יחד. המטרה, שהיא רדיפת הרוע, פתאום מתגמדת מול בדיחה טובה. אז מה אם הג'וקר הרג חמישים איש בדרך לבדיחה הזאת? הציניות הזאת, הסקפטיות ביחס ל"ערכים מקודשים" של חיים ומוות – זה מזכיר לי אותך.
אני חושב שגם אם זה נראה דומה, אצל מור זה הרבה יותר מכוון ומודע. יש לו מסר הרבה יותר ברור, ונקודת ההשקפה שלו היא תמיד להרוס לשם בנייה. את הקומיקס כמו שמור הכיר בנו ושיכללו מהגרים יהודים (ויל אייזנר, סטן לי, ג'ק קירבי, סיגל ושוסטר). הנטייה הלא מודעת שלהם היתה ליצור דת אמריקאית חדשה, שהיסודות שלה הם קריקטורה מגוחכת של נצרות ופשיזם. סופרמן הוא האוברמאנש של ניטשה עם וינץ' מאוד נוצרי. טיפה משיחי, אפילו.
מור מצהיר על עצמו שהוא פגאני – והוא לא היחיד, אגב. הוא חלק מגל גדול של כותבים בריטים שעובדים בחברות אמריקאיות גדולות וכמעט כולם פגאנים מוצהרים. בשלושת העשורים האחרונים הם שיכתבו לגמרי את התפיסה של הפנטסיה האמריקאית. זה רק התחיל בקומיקס. כרגע זה כמעט בכל מקום. המאפיינים החוזרים הם תמיד עמעום של ההבחנה בין טוב לרע, אלמנטים מינוריים של על-טבעי שמשתלבים בחריקה בסביבה יחסית נורמלית, וגם גישה יחסית אפלה. דוגמה טובה לזה היא העונה השנייה של "קרניבל", שאני בדיוק רואה עכשיו. באטמן (סימן-רשום) הוא דמות מאוד מושקעת יחסית ומאוד ותיקה, וכל כולה מורכבת שכבה על גבי שכבה של תוספות ורבדים שהוסיפו כותבים שכירים זה על גבי זה. המוכר ומהפכני שבהם הוא פרנק מילר הפשיסט. אני מתאר לעצמי שמור פשוט שמח על ההזדמנות לחרוט משהו מערער על פיסת תת-מודע אמריקאי.

את הקומיקס כמו שאלן מור הכיר בנו ושיכללו מהגרים יהודים. הנטייה הלא מודעת שלהם היתה ליצור דת אמריקאית חדשה, שהיסודות שלה הם קריקטורה מגוחכת של נצרות ופשיזם

קורה הרבה פעמים שיותר קל לי להקצין התפתחויות עלילתיות. אני משתדל ליצור דמויות יומיומיות ואמינות ופחות מיתולוגיות. כאלה שהאלימות שלהם לא מסוגננת, אלא מכוערת. יש יותר אלימות מאשר במציאות, כי זו גם דרך למשוך תשומת לב ולהדגיש נקודות. במימד הרציונלי אני יודע שבני-אדם לא יותר חשובים מג'וקים, אבל רגשית אני לא ממש מסוגל לקבל את זה. המתח בין שתי נקודות המבט לפעמים מצחיק אותי ולפעמים מחריד אותי, לרוב בו זמנית.


אמנות או נמות. נראה שמוות יותר מעניין אותך. ב"דבר אל הרוח", גיבורי הקומיקס שלך נוטים למות באופן פתאומי ואכזרי (שימון פענקי, אחותו סימה, ספינת חזירים שלמה). רוב העלילות מתרחשות בחללים סגורים כמו קטקומבות, והגיבורים הם מתים-חיים שרק מחכים שמישהו יגדע את חייהם עם קקטוס. גיבורי "קונטרול+אלט+נבוט" הם קדמונים ולכן מתים כבר מזמן, וחייהם משעממים ואנקדוטליים. למה החיים אצלך פחות זוהרים מהמוות?
עבודה קשה, שחיקה מטורפת ויש רק אור אחד בקצה המנהרה. זה לא שהחיים כל-כך קשים או מבאסים, אבל טוב לדעת שיש לזה סוף.
סימה ושימון, אגב, עדיין חיים ומוסרים ד"ש.
פרק 25, המגה-פרק של "דבר אל הרוח", מציג ספינת חזירים שנוסעת ללא כיוון. החזירה האם כלואה בכלוב מרובע, ותפקידה ללדת ולהניק דור חדש של חזירים טעימים למאכל. רק חזיר אחד, משה, מצליח להבין את האמת. האנלוגיה בין התרבות החזירית לתרבות שלנו ברורה, ולכן מפחידה. אתה מציג את האם כחכמה (יודעת את האמת), שקרנית (יודעת את האמת אבל לא מגלה) וגם טיפשה (מולידה ילדים לעולם חסר סיכוי). האם כך נתפסת גם האם האנושית בעיניך? האם משה זה אתה?
לא נעים, אבל כנראה שזו ההשקפה שלי על מושג ההורות. זה לא העניין של "להוליד ילדים לעולם אכזר" או בכלל הרווח הזה בינינו, כשאתה ואיזבלה כל הזמן עושים ילדים ואני לא. ספציפית אני מניח שאתם דווקא הורים טובים. ואני לא אומר שההורים שלי לא טובים. אני מאוד אוהב את ההורים שלי, אני רק מאוד שמח שלא הקשבתי להם כשהייתי קטן. מה אמא ממוצעת, ילידת שנות החמישים, רוצה מהבן שלה שנולד בשנות השבעים? שיהיה ילד טוב יעשה שיעורים יוציא ציונים טובים ילך לצבא יחליט על מקצוע ימצא מקום עבודה מסודר. אלה פשוט הכוונות איומות. יותר טוב ליפול למטחנת בשר בגיל חמש וזהו.
תהיה ילד טוב: ירביצו לך בבית-ספר, יעקפו אותך בתור כשתתבגר וילינו את שכרך על בסיס קבוע.
תעשה שיעורים ותוציא ציונים: אם תשקיע את הזמן שלך בכל זה, מתי בדיוק תפתח את העיניים?
לך לצבא: הכי טוב לעבוד שלוש שנים בחינם ולמות בתאונת אימונים או באיזו מטלה מיותרת, או לשרוד שלוש שנים כשכולם מסביבך נמצאים במצב נפשי איום ונורא, אבל לא שמים לב לזה ולבושים מגוחך, מה שיגרום לך לחשוב עד סוף חייך שכולם טיפשים.
תחליט על מקצוע: מה דעתך על היי-טק? שמעתי עושים מיליונים. כן, בטח. עם תואר במחשבים היום אי-אפשר להיות עובד ניקיון של אתרי אינטרנט. אולי רופא? 18 ש"ח לשעה. אולי עורך-דין? חמישים אחוזי אבטלה.
מקום עבודה מסודר: אולי בבנק הפועלים? תבלה את רוב חייך בעבודה מתישה ומשעממת, ובסוף תפוטר לפני הפנסיה ותיאלץ להשכיר את הכבד שלך בתור אוכל לכלבים של שרי אריסון. אולי באתא?
מה תגיד אמא ילידת שנות השבעים לבנה יליד שנות התשעים? בטח דברים אחרים לגמרי, שיהפכו ללא רלבנטיים כעבור עשור וחצי.
הקומיקס הזה לא היה אמור להיות כל-כך מורבידי, ובטח שלא כל-כך ארוך, אבל אני לא אוכל בזמן שאני עובד והקומיקס הזה התארך מאוד. רעב עושה אותי אלים מאוד. מהאמצע בערך כבר הזיתי לגמרי ולא יכולתי לקום מהכיסא, ובסוף כל מה שרציתי זה שכל החזירים ייצאו מהמסך וינחתו אצלי בצלחת. אז זה אולי נראה כאילו אני מזדהה עם הדמויות, אבל בעצם אני דחפתי אותן למצב הזה.
אחרי שגמרתי, אני ומירב חגגנו בחזרזיר קטן ומתוק. אני, כמובן, כבר לא יכולתי לעכל בשר.
התרבות החזירית טבעה משום שגם ככה לא היתה משמעות לקיום שלה. האם אתה חושב שגם את התרבות האנושית צריך להטביע? להתחיל הכל מהתחלה?
להפך. התרבות האנושית מלאה לקחים ותובנות. הצלחנו להשיג הרבה מאוד.
החזיר הוא עץ שתול על מים, שורש מבקש.
מיניות אצלך באה תמיד עם אלימות. לעתים זו אלימות קשה – חליצת שד שמסתיימת בקקטוס לפנים – ולכל הפחות מדובר בתלישת שערות מהמפשעה. אין סקס אחר?
מירב הבטיחה לענות על השאלה הזאת. בסוף היא החליטה להירדם עם ספר ביד ומשקפיים באוזן. כשאני אלך לישון אני בטח אצטרך להעיר אותה, כי היא נרדמה באלכסון. אני כנראה אבחר לנער אותה קלות. לפעמים אנשק לה את האוזן כדי להעיר אותה. איכשהו אני אף פעם לא בוחר לתלוש לה שערות ערווה. אם הייתי בוחר לעשות את הסצינה הזאת בקומיקס, לעומת זאת, הייתי יכול להחליט שהיא משעממת מדי ככה, או שהייתי רוצה לאפיין את אחת הדמויות והיה נדרש לה אקט קיצוני.
איך אתה מדמיין את האפוקליפסה? פיצוץ קולני או שקט של יומשבת?
אני לא מדמיין את האפוקליפסה. מותי הוא ודאי בין כה וכה. מה שיפה בכל העניין הוא שזה לא דורש ממני שום מאמץ. אם המין האנושי יושמד, אני ממילא אלך עם כולם. זה יהיה בדיוק אותו דבר כמו למות בתאונה או בפיגוע, ואולי יותר שקט ורגוע. אולי באמת שקט ומואר כמו יום שבת.
עם כל המורבידיות הזאת, פתאום צץ לו הקליפ האינטראקטיבי לאנלוג-פוסי. קופצני ומשמח, תחושה שיש מטרה, שאפשר להגיע לשמים, שלבנות טיל זה בכלל לא מסובך. השילוב בין הראייה הטכנולוגית שלך לטראנס האופטימי שלהם. איך זה קרה?
המוזיקה והדמויות של אנלוג-פוסי נתנו את הטון מראש. אני מתייחס אליהם כדמויות כי אף פעם לא פגשתי אותם במציאות. הם היו מאוד נחמדים במייל, ואני בטוח שהם אמיתיים, אבל לצורך העניין הם הפכו לדמויות.
ישבתי ואיירתי עם המוזיקה וזה מה שיצא. בדרך-כלל אני שומע מוזיקה אחרת לגמרי. ניסיתי לאזן את הטונים החיוביים של המוזיקה והאיור באיזושהי עלילה שתסתור את הדברים. אני חושב שזו פעם ראשונה שניסיתי לעשות משהו אפוקליפטי במודע, אבל כנראה שהסתרתי את זה יותר מדי עמוק.
אגב השאלה הקודמת ואגב השמדת הפלנטה תמורת מסע לחלל, בדיוק יצא תרגום חדש ל"קץ הילדות" של קלארק בעברית. חוץ מזה שזה ספר מאוד יפה, יש בו אפוקליפסה יחסית אופטימית. יש גם את "עיר" של קליפורד סימק, שאני מאוד אוהב. מתישהו במהלך הספר המין האנושי נשמד. זה גם לא סוף הספר, וגם התפתחות חיובית מבחינת המין האנושי.
יש שלוש אופציות:
לדעוך
ללכת בבום
או להתפתח.
מוכרחה להיות תנועה.
אני בעד ההתפתחות. הרבה פחות חשוב לי להיות בנאדם. עצם זה שהתקשורת בינינו נעשית דרך האימייל נותנת כיוון
אנחנו משתנים
לא זונחים את הגוף – בין השאר כי אי-אפשר – אבל עושים בו שימושים שונים.
במקלט האטומי החשאי שאתה בונה מתחת לבית יש מקום לגלנדון, איזבלה וטפם?
בטח בואו
תביאו  קונסרבים

פברואר 2005

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
ואו, איזה קליפ מעולה. (ל"ת)
כבוד!

פורסם ב-10:50 ,17/02/2005
2
הוא גאון
נחום

למה לא נותנים לו לנהל את ערוץ 1? למטרסו, אני מתכוון

אי-מייל פורסם ב-17:44 ,17/02/2005
3
מרתק, ראה תגובתי אצלי
אמיתי סנדי

http://israblog.nana.co.il/amitais

פורסם ב-14:01 ,20/02/2005
4
גאון??? לא קצת הגזמת נחום? (ל"ת)
אלמוני

פורסם ב-22:31 ,21/02/2005
5
רציתי אם אפשר
איתמר

לציין דבר-מה

פורסם ב-16:07 ,25/02/2005
6
מדובר בחומרים
איתמר

משעממים למדי

פורסם ב-16:08 ,25/02/2005
7
פשוט גדול אחלה של איורים. מדהים
ליטלסיון

וגם הרעיון מאחורי זה -אנחנו גורמים להרס העולם

אי-מייל פורסם ב-23:55 ,07/03/2005
8
שלום
עדי

מקסים! מדהים מדהים! להיט! נהנתי מכל רגע!

אי-מייל פורסם ב-20:02 ,06/04/2005
9
xgolyxyh
xgolyxyh


dmpdnnuo ndeazdec http://hnlldfhf.com kfzstknu uytrpzmu

אי-מייל פורסם ב-10:37 ,06/11/2006
10
soma
soma

purchase cialis online order cialis online online
valtrex herpes buy valtrex herpes online order
Migraine Medication medicine Migraine Medication symptom relief
cheap ultram er order ultram er order
buy tramadol buy hydrochloride buy tramadol discount
Causes Migraine Headaches medication Causes Migraine Headaches symptom medicine
buy soma cheap cheap buy soma order
meridia online buy buy meridia online purchase
levitra purchase levitra cheap order

אי-מייל פורסם ב-11:32 ,15/11/2006
11
medicine
medicine

aura Migraine Medication cause Migraine Medication botox
buy cheap soma online cheap soma buy
generic levitra purchase generic levitra cheap purchase
Migraine Headache Relief symptom Migraine Headache Relief relief medicine
ultram er purchase buy ultram er purchase
cialis cheap cialis purchase cheap
online valtrex herpes cheap valtrex herpes cheap
meridia order order meridia cheap
tramadol online side effects tramadol online online online

אי-מייל פורסם ב-04:26 ,16/11/2006
12
tits
tits

my first sex teacher porn pic my first sex teacher steele
hoe big black booty girls big black booty hoes
free girls gone wild first-timers girls gone wild video
school hot anime girls naked hot anime girls hot
big boobs blonde big boobs book asian
big and natural tits big and natural teen samantha
free girl gone wild college girl gone wild black
baby boy name for baby boy name irish hindu
naked girls hot sexy naked girls naked girl
movie big tits teen big tits round ass
lesbian big breast archive teens big breast archive sex

אי-מייל פורסם ב-03:24 ,17/11/2006
13
wow
wow

anime girls video nudity anime girls cute
sex big dicks white big dicks hot
low home equity loan lowest rate fixed home equity loan lowest rate florida
my first sex teacher porn movie my first sex teacher steele
naked girl naked girls naked girl naked girls teen
girls gone wild clips girls gone wild videos games
swivel bar stool sports table swivel bar stool swivel
discount motorcycle tire com america discount motorcycle tire car
list baby boy name scottish baby boy name irish

אי-מייל פורסם ב-11:14 ,18/11/2006
14
order
order

lexapro withdrawal alcohol and lexapro weight gain
soma purchase soma order order
amoxicillin side effects amoxicillin alcohol celebrex
zithromax side effects of durante noche zithromax buy
hydrocodone apap vicodin hydrocodone buy
alcohol prozac nation weight gain prozac nation online
hydroxycut side effects ephedra side effects hydroxycut side effects ephedrine
tramadol online prescription tramadol online online online
migraine excedrin migraine cause treatment
911 hoodia diet diet hoodia diet patch
fioricet side effects of buy online fioricet buy
valtrex overnight purchase valtrex overnight purchase buy
butalbital buy buy butalbital buy
tramadol ultram buy tramadol ultram buy cheap
order levitra order buy order levitra purchase
meridia lawyer online cheap meridia lawyer online
Migraine Headache Relief symptom treatment Migraine Headache Relief relief
order cialis online online cialis online buy
long term ambien cr ambien side effects

אי-מייל פורסם ב-04:06 ,24/11/2006
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על גלנדון ש.

גלנדון ש., קומיקסאי ופולמוסאי, כיכב בחוד קבוצת הנוער של הפועל פתח-תקווה עד שנשברו משקפיו. חבש את ספסלי החוג לקולנוע והמדרשה לאמנות עד שהתייבשו אוזניו.

עוד מ גלנדון ש.
אתר אינטרנט אתר הבית של הכותב
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה