מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות

--

ד"ר סטיקר ומר תאגיד

אייל דה-ליאו 2006-08-09 01:39:31   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

שפרד פיירי הגה, עיצב וריסס את קמפיין הגרפיטי המשפיע ביותר בעולם. אחר-כך הלך והשכיר את כשרונו לתאגידים הגדולים. על הדרך הוא מציג במוזיאונים, מוכר ים אקססוריז נחשקים ועונה לשלל שאלות לא כל-כך קלות


שפרד פיירי (Fairey) בן ה-34 הוא אחד מאמני הגרפיטי הידועים, המשפיעים והמושמצים ביותר בעולם. נסיך האנדרגראונד האמריקאי שיצר אייקונים נצחיים, ויש הטוענים שאף המציא את תרבות הסטיקרים, הבין, כמו כל מהפכן מתבגר, שהמהפכה זקוקה לזרימה תקציבית כמו שזקוק הספריי לקיר. פיירי תלה את מדי הקמופלאז', התיישב מול המחשב ולמד את רזי האמנות הגרפית. מלך הרחוב אימץ את חוקי המשחק המסחרי, ופתח סטודיו רווחי שלפתחו משחרים תאגידי העל מאותגרי המוסר – אותם תאגידים שבהם נלחם כשהיה אקטיביסט. סליחה (הוא יתקן אותנו), אותם תאגידים שבהם הוא נלחם עדיין.

שפרד פיירי (Fairey)


פיירי רואה עצמו כשומר הראש של זכות הקניין של הציבור במרחב הציבורי. אמנות הרחוב אליבא דפיירי היא אקט מחאה אזרחי הכרחי. ב-1989, כפרויקט לימודי ברוד-איילנד דיזיין סקול (RIDS), יצא פיירי בקמפיין שהחל כחצי בדיחה והסתיים בדור שלם המאמץ את תופעת "Obey Giant". אבל לא תתפסו את פיירי ממצמץ כשמזכירים לו את הבגידה ההיא. מבחינתו, ההתפשרות והעבודה מול חברות ענק הן האמצעי ההגיוני ביותר כדי לממן את המשך פעולות הגרילה ברחוב.
זה סיפור על האידיאליסט האחרון של הקפיטליזם, שמריץ ב-17 השנים האחרונות, ברחבי העולם, קמפיין גרפיטי חתרני שהפך לתופעה של ממש בעולם תרבות הפופ. בשיחה שהתקיימה בזמן שעבד על תערוכה בגלריה Magda Danysz בפריז מספר פיירי איך זה לגלגל כדור שלג ומה זה לישון עם האויב.


"ציית ענק"

הכל התחיל בלילה קר של חורף 1989. חבר ב-RIDS ביקש ללמוד איך עושים סטנסילים (שבלונות). השלב הראשון, הסביר לו פיירי, הוא מציאת האימאג' הנכון. השניים דיפדפו בעיתון עד שפיירי עצר והצביע על תמונה שמשכה את עיניו. זה היה פורטרט של אנדרה רוזימוף, הענק המפורסם שנודע כמתאבק מקצועי והפך עם השנים לשחקן גימיקים הוליוודי (וזכור לטובה בתור הענק פיזיק מהסרט "הנסיכה הקסומה"). תווי פניו המוכרים של רוזימוף הפכו למקור ההשראה לפרויקט שעוד יעשה היסטוריה, ותחתם הוסיף פייר את הטקסט המיתולוגי "Andre the Giant has a Posse". הזירוקס החל לעבוד ומאות סטיקרים הופצו בתחנות אוטובוס, מועדונים, פינות רחוב ושאר נקודות חן אורבניות. אנשים בעיר החלו לדבר על הסטיקר המוזר עם הפרצוף שמישיר מבט, ושלב א' בקמפיין הוכתר כהצלחה: הבאזז התפשט. בהמשך פושט הטקסט ל-Obey Giant ונוצרו כמה וריאציות עיצוביות עם סגנון שמשוטט בין קונסטרוקטיביזם רוסי לפרופגנדה קלאסית.
"בשלב מסוים הדבר הפך לאובססיה", מספר פיירי. "הייתי מופתע מכמות האנשים שהסכימו לפזר את הסטיקרים בערים אחרות בארה"ב ואחר-כך באירופה. אני חושב שהרבה אנשים אהבו את הרעיון של 'פאק-דה-סיסטם' בחברה שנשלטת בוויזואליה תאגידית. הסטיקרים היו מרד שכל אחד יכול להרשות לעצמו. מבחינתי, זו היתה הפרעה הכרחית לסמיוטיקה של הצריכה. אחרי חמש שנים, כשהקמפיין קיבל את תשומת לב של התקשורת הלאומית, הבנתי שזו היתה הפיכה מוצלחת". היום, עם יותר מ-2.5 מיליון סטיקרים, 50 אלף פוסטרים ואלפי שבלונות ברחבי העולם, ההבחנה הזו נכונה מתמיד. גם בימים אלו הסטיקר עדיין מופץ בין אנשים שלא בדיוק מבינים מה הוא אומר להם לחשוב. העמימות התוכנית של הקמפיין משלבת איכות אורווליאנית עם הומור דק של ענק מיתולוגי קסום. פרויקט "Obey Giant" הוא אניגמה שאין לבחון אותה רק בהקשר של סצינת הגרפיטי. התופעה מעניינת מדענים, אקדמאים וכמובן אנשי שיווק, שלא מבינים איך הילד הזה עושה את זה כל-כך טוב. ההצלחה של הקמפיין דהרה כחד-קרן טרויאני על גב הגלובליזציה המסחרית, וב-17 השנים מאז החל, ככל שהפרויקט התעבה כך הפך למתוחכם ועמוס רבדים יותר. האתר "ויקיפדיה", למשל, מונה עשרות דוגמאות של חדירת התופעה אל תרבות הפופ האמריקאית והאירופית: אזכורים בסרטים הוליוודיים, סרטי תעודה, מחוות של אמנים וכתובות קעקע.
אז מה הסוד שהפך את "Obey Giant" מפרויקט עיצובי לתופעה חברתית?
"תראה, כל הסלוגנים הדידקטיים של המחנה הליברלי מדברים רק אל אנשים השותפים לדעת מפיצם, ונדחים מיד בידי אנשים המסווגים כמחנה הנגדי. 'Obey' אמור לחדור מבעד לעור של האנשים בגלל שהם לא יודעים בדיוק מה לעשות איתו, מה שמיד עורר דיון לגבי הכוונות של 'Obey' ופתח נושאים רבים שאנשים לא מדברים עליהם בדרך-כלל. אני רואה את האימאג' הזה כקונטרה תרבותית לאח הגדול. האנשים עצמם יכולים להסתכל על האח הגדול".
ב-1990 כתב פיירי את המניפסט של הקמפיין, ובו ניסה לגבש כמה קווי יסוד: "המטרה הראשונה של הפנומנולוגיה שלי היא להעיר מחדש את החושים שלנו לסביבתנו. הסטיקרים של פרויקט 'Obey' מנסים לגרות את הסקרנות ולהביא אנשים לשאול שאלות לגביהם ולגבי מערכת היחסים שלהם עם סביבתם. אנשים לא רגילים לראות מודעת פרסום או פרופגנדה כשהמוצר או המסר אינם ברורים או נהירים מספיק. הסטיקר הזה אמור לעורר מחשבה, אולי אפילו עם תסכול, אבל זהו הרענון הדרוש לתפישה הזו – תשומת הלב שלנו לפרטים". פיירי רואה בפרויקט מעין מבחן רורשך המוני המקרין על אישיות מפרשיו, ומלהטט בין היידגר למקלוהן כשהוא מצהיר כי "הסטיקר הוא המסר".




 


פלירט ראשון עם האויב

כמה שנים לאחר השקת הפרויקט הגיע פיירי למינוס מכובד של 30 אלף דולר, שחייב אותו למצוא מקורות מימון מיידיים. הוא עבר לסן-דייגו ופתח עם חבר סוכנות עיצוב ושמה BLK/MRKT. הם עבדו בחופזה, שלחו מאות קטלוגים מרשימים לחברות והציעו להן את שירותיהם הטובים. התגובה היתה זריזה ומפתיעה. משרדי הפרסום של חברות רבות ניסו זה זמן-מה להגיע אל היוצר המסתורי של פרויקט 'Obey', אך ללא הצלחה – ופתאום יוצא נביא הזעם האורבני ממחבואו ושולח להם את הפורטפוליו המלא.
העסק התרומם במהירות מרשימה, וחברות כמו ליווייס, יוניברסל וד"ר פפר נעזרו בשפה הגרפית הייחודית של המשרד. לפני שלוש שנים פרש פיירי והקים בלוס-אנג'לס את הסטודיו העצמאי בעל השם המחייב Studio Number One. מעבר לעבודה עם חברות מסחריות שונות, לסטודיו קליינטים רבים מעולם התרבות. מוזיקאים כמו הנרי רולינס, די-ג'יי שאדו, בלק-אייד-פיז ואינטרפול קיבלו את חותמו של פיירי, שאף עיצב לאחרונה את הפוסטר הלוהט לסרט "Walk the Line" (על ג'וני קאש) ול"וואס'אפ רוקר'ז" (סרטו החדש והכה-שווה של לארי קלארק).
הסטודיו המצליח אינו מקור ההכנסה היחידי של פיירי. בבעלותו חברת Obey Giant Art Inc, אשר מוכרת את עבודות הקנבס (שנקנו גם על-ידי מוזיאונים) ואת הרישיון העסקי של המותג Obey Clothing, המוכר טי-שירטס, ז'אקטים ומכנסיים – כולם עם פרצופו הזועף של הענק. ואם כל זה לא מספיק, הרי שפיירי מציג זה זמן-מה בגלריות ובמוזיאונים רבים בעולם עבודות גרפיות גדולות מידות, מלאכת מחשבת של רבדים תוכניים ותבניות עיצוביות, בסגנון שהפך ל"סגנון שפרד פיירי".
ובלילות, כמו באותו לילה קר של 1989, ממשיך פיירי להפציץ את הרחובות בפוסטרים ענקיים ובסטנסילים המוכרים. הוא לא מוכן לוותר על זכות הביטוי הלילית. הילדה שנולדה לו לא מזמן אולי גורמת לו לצמצם את הסיכון שנהג לקחת, אבל בתור מי שישב במעצר פעמים רבות, הוא ממש לא מוכן לקבל טענות על חוסר אותנטיות ועל מכירת הנשמה האמנותית.
הרבה אמנים ואנשי תרבות מתחבטים מדי יום בשאלת הדולר והאינטגריטי, ומנסים לשמור על עמוד שדרה אמנותי שלא יתנודד על-פי רוחות השוק. פיירי בעבודותיו מהלך על החוט הדנטלי שבין האנדרגראונד למיין-סטרים, כשהוא שומר בקפדנות, גם בעבודותיו המסחריות, על איכות ויזואלית ייחודית, חכמה ומושכת.
אתה נע בקצב מסחרר בין הפצצת רחובות הערים בקמפיין המחתרתי לבין עבודה עם זהות תאגידית ברורה. מה אתה אומר למבקרים הרבים שטוענים כי חצית את הקו ואיבדת את הלגיטימיות של עבודת הרחוב שלך?
"אני לא מכרתי את נשמתי. אני מודה שכסף יכול לתת חופש. יש כאלה שזה נותן להם חופש לקנות קוקאין ומכוניות ספורט. לי נתנו הרווחים מעבודות העיצוב חופש להפיק את עבודת הפרופגנדה ולנסוע בין ערים שונות כדי להפיץ אותה. מהמבקרים אני מבקש תרומה לקמפיין, תרומה רצינית, ואז אני מבטיח שלא אעבוד יותר בשביל התאגידים. אני גם אגיד להם שאם הם אף פעם לא ניסו להרים פרויקט שאפתני כמו שלי, אז אין להם סיבה להיות שיפוטיים. הרעיון מאחורי 'Obey' הוא לא להאשים אף אחד בכך שהוא רשע. אנו חיים בחברה קפיטליסטית, חברות קיימות כדי ליצור רווחים. הנקודה העיקרית היא לעודד את הצרכנים להיות יותר בררנים ולא להתפתות בקלות לחברות הגדולות ולמסעות הפרסום ההמוניים. האחריות היא גם על הצרכנים. אם אעשה פוסטר לספרייט, למה שתקנה ספרייט אם לא קנית את זה קודם? צרכנות זה לדעת גם מה לא לקנות. בנוסף, השיטה הזו של מימון הקמפיין גם עוזרת לי להיות האחראי היחידי על ההתפתחות שלו, ולא להיות נשלט על-ידי כוחות השוק. כל זה לא משחק פשוט וקל".
אז אתה לוקח את הכסף מה'רעים' ומפזר אותו ברחוב. מה, רובין הוד של העיצוב הגרפי?
"לא יודע אם רובין הוד, אבל האסטרטגיה שלי לגבי תאגידים היא מ'הפנים לחוץ' – אני משתמש בכסף שלהם ליצור סטיקרים, פוסטרים, סטנסילים ועוד. האסטרטגיה הזו נובעת מהכרתי במציאות דלת האמצעים. בזכות שיתוף פעולה עם תאגידים אני יכול להיות עצמאי ולספק את כל הצרכים החומריים של אמנות רחוב שלי. אני מאמין בקפיטליזם עם כמה הערות שינטרלו ממנו את האלמנט התאוותני, המרושע. קפיטליזם זו אכן שיטה שעבודה קשה מניבה בה תמורה. אחרי ההתחלה רצופת המכשולים של 'Obey' התחלתי ליצור צורך בשוק לסגנון העבודות שלי, מה שאומר שאם אני לא אעשה את זה, יעשו את זה מעצבים גרפיים שמעולם לא יצאו מהסטודיו לרסס ברחוב. אחת הטעויות הנפוצות בעולם הוויזואלי המסחרי היום היא פשוט לקחת טיפוגרפיה של גרפיטי בתוכנת העיצוב במחשב ולהשתמש בה כאילו היא הדבר האמיתי. אבל העניין הוא שבגרפיטי כל הצורה של האותיות מבוססת על איך הן נראות אחת ליד השנייה. כמעט בלתי אפשרי ליצור צורת אותיות כזו במחשב".


האם אתה יכול לשים את האצבע על האלמנט שהחברות הללו מחפשות בשפה הוויזואלית שלך?
"מה שאני חושב שמושך אותם הוא העובדה שהתחלתי בלי כסף והצלחתי ליצור משיכה עצומה של קהל. הרבה חברות מחפשות את האימפקט הנכון. קשה היום להגיע לבני הנוער, שרבים מהם סולדים מתאגידים, והם חושבים שאם ישתמשו בי זו תהיה שפה ויזואלית שמתאימה לקהל הזה. אני מסכים לזה, ומרגיש שחברות הענק האלה צריכות להיות אמיתיות עם קהל היעד שלהן. הם מקדישים כל-כך הרבה זמן לניסיון להיות אותנטיים, לקפוץ על הטרנד הבא. אז הנה, גרפיטי זה קול, בוא נעשה גרפיטי. כשהם באים אלי הם יודעים שזה ייעשה באופן רציני, ולא כמו מעצב שיעשה את זה 'בנסקי-סטייל'".
מה ההבדל בתהליך היצירתי שלך בין עבודה מסחרית, גרפיטי ותצוגה בגלריות?
"כשאני עובד על חומרים לרחוב אני בעצם עובד על היסוד שלי. ברחוב אין מספיק זמן להיות קשור לעבודה. המטרה שלי כאמן סטנסיל ופוסטרים היא שהאימאז'ים יורכבו ממקסימום שלושה צבעים ויהיו מאוד Bold. המטרה היא למצוא דרך שתאפשר אימפקט מהיר ומרשים, כי אתה לא יודע כמה זמן היא תישאר על הקיר. בה בעת אני אוהב טקסטורות. אני אוהב לראות עבודות מתיישנות ברחוב, פוסטרים נקרעים, גרפיטי שנכתב על שכבות ישנות ותהליכים שעוברים על הבניין או הקיר. בגלריות אני עובד על פורמטים גדולים יותר, ויוצר קולאז' של שכבות רבות עם עיצובים שונים. אני מנסה בעצם להעביר את המורכבות שברחוב אל הגלריה, שבה יש זמן לקריאה שנייה, יותר מפוכחת, עם פרטים רבים. עבודה לגלריה היא יותר אינטנסיבית, אבל במידה רבה זה מזכיר את מה שאני עושה ברחוב. עם העבודות המסחריות, חלקן כמו הפוסטר לסרט על ג'וני קאש, זה היה קל מאוד. אני מאוד אוהב את ג'וני קאש, ועשיתי משהו שבאותה מידה יכולתי לעצב ל'Obey'. אני חושב שתרבותית אין קונפליקט בין אמנות לעבודה מסחרית. מבחינתי, התאגיד משלם לי על משהו שבמילא רציתי לעשות בעצמי. חברת ההפקה לא נגעה בכלל בפוסטר ל'Walk the Line', זה היה כמו כל עבודה אחרת שלי. נכון, כמה עבודות הן מבחינתי רק בשביל לשלם את החשבונות, ובהן אולי אני לא משתמש בקשרים לעבודות אמנות – אבל אני מנסה, בכל פרויקט שהוא, להביע את תחומי העניין שלי".
ותחומי העניין של פיירי ניכרים בכבוד שהוא מעניק בעבודותיו לקלאסיקות מההיסטוריה של העיצוב, ועל כך הוא זוכה ללא מעט מחמאות וביקורות משבחות. ההשפעה המיידית על יצירתו מגיעה מעולמות הסקייטרז, הפאנק-רוק והגרפיטי שבהם גדל. אחרי הלימודים נוספו סגנון הפרופגנדה והקונסטרוקטיביזם הרוסי מבית היוצר של אלכסנדר רודצ'נקו, ובעבודות הגלריה קיימים אלמנטים המזכירים קליגרפיה יפנית וקווי ארט-נובו.


תאגיד מחתרתי

פיירי מצהיר שהוא לא מתכוון לוותר בקרוב על הריגוש שמדגדג בו בכל פעם שהוא מרסס את פניו של הענק המיתולוגי. השיחה שלנו מתקיימת ערב הפתיחה בגלריה בפריז, שמסיימת מסע אירופי בין קופנהגן, ברלין ולונדון. ועדיין, אחרי כל פתיחה עמוסת רשמיות וטקס, עוטה פיירי את מדי הגרילה ויוצא למלא את העיר בקמפיין "Obey". ולא, הוא לא רואה את זה כמשבר זהות: "אני קודם כל אמן רחוב ואקטיביסט, וזה רק כי אני מאמין שהחלל הציבורי הוא האופציה היחידה לחופש הבעת הדעה והיצירה ללא שמץ ביורוקרטיה. כשהתחלתי להפציץ רחובות זה היה לפני שהאינטרנט הפך למה שהוא היום. לא חשבתי שזו אמנות, ראיתי אז גלריות לאמנות כשלוחה של האליטה. היום אני מוזמן להציג במוזיאון ברוד-איילנד, במקום שקמפיין 'Obey' יצא ממנו".
היום זה כבר די ברור שפיירי אוכל את העוגה בשתי החתונות ומשאיר אותה שלמה. הוא הצליח להריץ קמפיין אבסורד כלל-עולמי ולבסס את מעמדם של הסטיקרים, הפוסטרים והגרפיטי כאמצעי תקשורת אורבניים חזקים, ולצד זאת למצב את עצמו כילד הפלא של עולם האמנות. הוא הצליח להיות האורים והתומים לשלל מרססי עיר עתידיים, ודי במקביל להתנות אהבים ולקיים יחסים ארוכים עם מי שנחשב האויב. הוא הצליח לבסס לעצמו דימוי של חתרן בלתי נלאה, ובה עת לעצב את הגדולות שבחברות העולם. בעצם, לזיגזוג הזה יש כבר שם. אני חושב שקוראים לו למתג את המחתרת.

 הראיון פורסם לראשונה במגזין "360 מעלות"

תמונות מתערוכה בברצלונה


 

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
Obey The Giant !
klone

פיירי הוא דמות נאהבת בכל עולם הסטריט ארט והגראפיטי , בעצם הוא זה שעשה את הגישור החזק הזה בין הגראפיטי הקלאסי שהוא כתיבת שמות של אנשים לבין השימוש באימאג'ים - הסטריט ארט כפי שאנו מכירים אותו היום , בתקופתו זה פשוט לא היה מקובל והוא הראה הראה שאפשר להפציץ רחבות ולעשות אימפקט גם עם דמויות , עדיין להישאר ברמת רחוב ולקבל המון כבוד , הוא הראה לאומני גראפיטי את הדרך לפנות ליותר קהל דרך אימאג'ים יותר מובנים ל"אדם הפשוט" לעומת כתובות הגראפיטי המסובכות שרק ציירי גראפיטי אחרים מבינים ומעריכים באמת . . .

כבוד גדול . . השראה גדולה במשך שנים . .

אי-מייל פורסם ב-12:19 ,11/08/2006
2
סחתיין דה ליאו
שלומינץ

ושוב. מרתק!

פורסם ב-15:17 ,17/08/2006
3
מצויין, תודה!
יודל

היום האמנות הכי מרתקת מתרחש ברחוב

פורסם ב-15:21 ,04/09/2006
4
OBEY! OBEY! (ל"ת)
אלמוני

פורסם ב-12:11 ,13/10/2006
5
יופי של גרפיטי
מיכל

אני ממש מרוצה מהגרפיטי

פורסם ב-16:34 ,08/03/2008
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה