הרהורים על ציור בעידן ריק מלא
השלם שלנו היה חצוי מראש. התאוששנו מהמצב הממכר של הפוסט-מודרניזם, מהדיגיטאלי, ומהאקסטזה של הפירוק. אנו חיים בזמן שבו הנוחות מפצה על הכל. האלקטרוניקה בשיאה, הידע שופע נוכחות (אך ריק מתכנים ומעומק) והזמן הוא זמן אפס. אין זמן. הכל מיידי. הכל מתמוטט וקורס והכל נבנה מחדש כפסאדה. כתפאורה לעולם שהתרוקן (מערכים, ממוסר, מאמונה, מתמימות). לכל יש תחליף. לכל יש תשובה, לכל יש הסבר, כולנו חולקים את אותו ידע.
מתוך כך אני חש שהציור היום נעשה ממקום של חזרה, אולי מהסוף. ממקום משני. כאילו נותרה לו אפשרות אחת: להעיר הערה (אולי אחרונה) שתיערם מיד על שכבות של הערות, להופיע כציטוט, כשאלה שנשאלה ונשאלת שוב או כפרגמנט של דבר שהוא מראש פרגמנטרי. הוא יכול להופיע כזיכרון, כביטוי לסדר שהיה ואיננו, כהד, כמחווה.
הציור נמצא במקום ריק שיש בו שפע והוא מתמלא משפע וירטואלי. הר?יק הזה ריק והוא מלא, הוא ריק ומתמלא וממלא. ר?יק שהחל להתמלא כשהשבר המודרני בקע. אפשר לכנות את הזמן שלנו "עידן הר?יק", "עידן האפס". אולי רק "אפס". אפס שבא אחרי ונעמד לפני. אפס ריק ומלא. עיגול ריק. שלם ריק. ריק מלא. עבורנו, השבר של אותו "שלם" שהיה נחווה כעולם שנכחד, ואין לנו הסבר על מידת הנחיצות שלו. השלמות שנחוותה בעת העתיקה היתה חוויה שלא היתה בה מידה של ספק. לא נשאלו בה שאלות לגבי השלם, אלא פעלו ביחס אליו. אנו לעומת זאת חווים את הפירוק כמצב מכונן. כל מקום שנוכל למלא, אנו נמלא. נצמצם כל מרווח. אנחנו מעצבים את המרווחים, ממלאים את המקומות הריקים. אנחנו עסוקים בעיצוב ולא בבריאה. האמנות כבר לא שואלת שאלות של אין (כלומר, אין שאלות שהתשובה עליהן לא הומצאה), אלא שאלות של יש (כלומר רק תשובות). כיצד נוכל לעצב מחדש את התשובה? כיצד נוכל למלא חללים מחדש? כיצד נוכל להיראות רעננים?
יוסף קריספל - ללא כותרת (ירוק וורוד), 2007
אני משוטט בעולם רווי דימויים.
בזמן הריק המתמלא שאני חווה, הציור שלי שואף למלא מחדש את המקומות שהתרוקנו ואולי התמלאו. בכל אופן, הוא מנסה למלא אותם באופן ידני. לפעול בתוכם. נאמר כבר הכל? נאמר הכל שוב, מחדש. ללא היררכיה, כאינדקס של מידע שתומצת. ארכיון של ציורים שירכיבו עולם שחווה את הכל. כהרהור מלנכולי, כגעגוע.
ציור הוא גוף של שאלות או גוף של תשובות. גוף של הערות, של הצבעות, של הנחות, של הנחיות. גוף של הצעות. הצעות לדיון, הצעות להתבוננות, הצעות לעיצוב, הצעות להפשטה, הצעות לשיקוף, הצעות לזיכוך, לבלבול, למיסוך, לייצוג; הוא גוף מורכב של הפניות שהן אף פעם לא הדבר שהוא עצמו מתאר. אינדקס שלעולם מצביע על דבר שנמצא מחוצה לו, במנותק ממנו. ציור הוא מצע של הלשכות, מקום להתיילדות, פתח להתנתקות. ציור הוא אתר רפלקסיבי. ציור הוא ראי.
מה יש לציור לעשות בעולם כל כך מיואש וכל כך נינוח בו זמנית? להגיב לאובססיה של השפע, לממש אותו, ליצור בצילו (אולי בחסותו). הציור שלי רוצה להיות זה שאומר הכל, זה שיודע הכל, זה שבולע הכל וזה שחושב על הכל, מחדש: חיות, מכונות, צמחים, אנשים, מקומות... ולכלול בו את כל הפרקטיקות שניסחו את כל הרעיונות, את כל המצבים, את כל הדעות ואת כל צורות הביטוי: ציור, צילום, פיסול, שירה, כתיבה, משחק, ריקוד.
הכרתי את העולם דרך ספרים ואנציקלופדיות. הלמידה שלי את 'איך העולם נראה' נעשתה דרך הנוסח של הדפוס. עבורי מקומות אלה הם תבנית, מודל, גשטאלט. הם מארגנים את התפישה שלי. כשהייתי ילד היה לי פאזל של ציור של ברויגל. הניסיון להרכיב את מאות החלקיקים ואת עשרות הסיפורים הקטנים השיש בו לתמונה אחת היתה המשימה המהותית ביותר בילדות שלי. אני רואה בה סוג של הד לתשוקה הציורית שלי. איזשהו ניסיון לבנות תצריף (גדול ממני) להגדרה של המונח ציור.
אני מאמין בכוח רב העצמה של הדימוי, בכוחו המוחלט, הבלתי מעורער .דימויים נתפשים בעיני כנתינים של ממלכה שאי אפשר להביס. "עולם הדימויים" הוא מרחב שאני מנהל מולו מלחמה.
הצילום (הבורא הגדול של הדימויים), הוא במידה רבה ממד שביטל את כושר הראייה שלי. אני חווה את העולם דרך המסך הקטן של הצילום. מה שניבט מן המסך הדיגיטאלי המפתה של המצלמה, הופך עבורי לבעל ערך לראייה. הראייה שלי מתווכת אך ורק דרכו. אני מצלם באופן אובססיבי כל דבר שעשוי להיות ציור. וכל דבר בעל ניחוח ציורי. וכל דבר שיש לי כוונה לצייר. וכל דבר שאין לי כוונה לצייר. כל דבר. הציור שלי מנסה להתחרות עם המהירות הבלתי נתפשת של הצילום. עם החד פעמיות שלו. עם הקלילות שלו.
יוסף קריספל - ללא כותרת, 2007
כשאני מגיע לסטודיו אני פועל מתוך זיכרון. אני נזכר באמי, כשהיתה חוזרת מהעבודה ושואלת בדרכה למטבח "מה יש במקרר?", ונניח שהייתי עונה לה "יש רק קישואים", היתה אומרת: "מצוין!", היתה מוסיפה להם בצל, קוביות של תפוחי אדמה, מלח וכורכום ומכינה לנו מהם מנה טעימה ברבע שעה. בסטודיו אני חש שסוג החשיבה שלי דומה לזה של אמא שלי. מעין פעולה בתוך מרווח שכבר נמצא, שהוא כבר ישנו, ושהאפשרות להמציא ממנו דברים היא הכרח.
הניסיון שלי הוא, להפעיל באמצעות הציור את הדימוי שנמצא בו.
אני מחפש למצוא בציור 'פתחים' כדי לעבור דרכם. אני מכנה את הפתחים הללו "חורים שחורים" משום שהם מסמנים עבורי פתח עביר, חד כיווני. אני מדמיין פתחים שאפשר לעבור דרכם אל צידו האחורי של הבד.. פתחי מילוט אל תוך שפתו, לעולם אחר. הם משמשים כפתחי ניקוז לדימוי המצויר. הם 'ממנטו מורי', מעוררי זיכרון, מסמנים אפשרות כלשהי.
יותר מכל דבר אחר שמעסיק אותי בדבר התכנים של הציור, והניסיונות שלי לבאר אותו או לתת עליו את הדעת, מעסיקה אותי השאלה של פני השטח שלו. אני מנסה לחשוב על הציור כפני שטח שאפשר לבצע בהם מעשים שאי אפשר לתאר אלא רק להתבונן בהם. אלה מרחבים שזמינים עבור השקט של הראייה. אני מנסה ליצור ציור מתוך הראייה בלבד כדי שהוא יישמר ככלי מ?רא?ה.
התחלתי לצייר ממקום מאד פסימי משום שהאמנתי שהדימוי מת. שהוא טופל בכל קנה מידה אפשרי. שכל דימוי צויר, צולם, מוצא עד תום. שהכל נכתב, הכל שוח?ק, הכל הושר. לא נותר לי אלא להתייחס אל כל דימוי כאל דימוי אחרון, כקצה של תרבות נכחדת. היה עליי להתייחס אליו (לכל הפחות). הציור שלי פעל בתחילתו כאיפור פני מת. נוגע לא נוגע, מטשטש את הפגמים, נוכח ולא נוכח. מאפשר לדימוי להיות עלום, לא ברור. מעמיד את קיומו בספק, את נוכחותו כחידה.
פירקתי את האנציקלופדיה שלי (מטען של דימויים שלימדו אותי כיצד לראות). הדרך היחידה שהיתה לי לשמר את האינוונטר העצום הזה (מבלי לסחוב אותו מדירה לדירה שעברתי), היתה לחתוך ממנו את כל הצילומים. במשך תקופה ישבתי בכל ערב וחתכתי כל דימוי ודימוי שהיה באותה "אנציקלופדיה אביב" (מקור הידע האזוטרי של ילדותי, מקור הנבערות שלי). את ערמות הדימויים ארגנתי מחדש תחת קטגוריות שנראו לי נכונות יותר: דיוקנות, אתרים, Interiors, דיאגרמות, מפות, חפצים, צבעוניות (אדום, שחור, כחול, צהוב, ירוק), פרחים, חיות. מכל אלה הכנתי כ- 30 גיליונות עבודה. כך התחיל הרעיון הציורי: מתוך אותו ניסיון (נואש) להגדיר מחדש את שכבר הוגדר. הציור שלי לפיכך, עוסק בהגדרת המוגדר. בכל מה שאפשר לנסח מחדש. בכל מה שאפשר להעיר עליו הערה נוספת. בכל מה שאפשר להאיר באור אחר. בכל דבר שאפשר לטפל בו שוב. הציור שלי קשוב לערימות של הדים שנשתתקו.
הדימויים שאני בוחר מהדהדים איזושהי מוכרות. הם גם מכילים מראש ניחוח ציורי. יש להם תכונות ציוריות שכבר קיימות בהם. הם דהויים או רוויים, תמונתיים (picturesque), טראגיים, מצחיקים... או שהם לאקוניים, חד ממדיים, מבודדים, מרוחקים, מודעים לעצמם, או מצביעים על איזשהו עניין. הם אינדקס. הם קצה של דבר. הציור שלי מנסה להגיב לאותן תכונות מוכלות מראש של הדימויים.
כשציירתי מאותו אינוונטר של דימויים, ניסיתי לפעול כמכונה עיוורת שאינה רואה את מה שהיא מציירת. רציתי להיות מכונה שמציירת דימויים. רציתי לתת לכל דימוי את אותו הערך. רציתי לבטל את ההירארכיה של הציור. במובן הרומנטי, רציתי להיות מכונה שמרגישה. אולם נכשלתי, משום שלא הצלחתי לעמוד במשימת הברירה. האמנתי שאפשר לצייר הכל, ללא הבחנה וללא בחירה.
אם הייתי מסדר את הציורים שלי במעגל, הייתי מציב במרכזו את האובייקט היחיד שעשיתי, "מדפסת מגירה". אפשר לומר שהמדפסת הזו מספרת את הסיפור של הציור שלי. אלגוריה לציור: גוף שהתאבן והתקשה בבת אחת וממשיך לנזול. אפשר לראות בה גוף שלא יכול להתאפק, גוף מדמם. אני חושב על הציור שלי כתוצר של מדפסת שהשתבשה.
המסקנה שלי מהעיסוק האובססיבי בדימויים, ומהניסיון להגדיר את היחסים בין הציור והצילום הנה, שהדימוי הוא מת-חי. אני קורא לו “The Living Dead”. יצור שכלוא בין הפרקטיקה של הצילום, עם כל טרמינולוגיית המוות המקופלת בתוכו, לבין הציור שעסוק בניסיונות ההחייאה והטיפול בו. הגווייה של הצילום הפכה (בציור שלי בכל אופן) לרוח רפאים שלעולם מנסה לקום לתחייה.
יוסף קריספל - ללא כותרת, 2007
כדי להשתלט על העולם הפראי והבלתי נשלט של הדימויים שהציור שלי מבקש לכבוש, אני מנסה לארגן אותו בסדרות. הסדרה מאפשרת לכל ציור להימצא ברצף, לכל ציור נברא היגיון. היא מאפשרת לציור להימצא בקונטקסט. אולם הרצף הזה מדגים עד כמה מפורר הוא המצב הציורי. בהעדר "השלם" המכונן, אין ברירה לציור, אלא ליצור לעצמו שלם בכל פעם מחדש.
בין הסדרות (הסדרתיות), הציור שלי בודק דימויים חד פעמיים שיש להם היגיון פרטי. דימויים טועים, דימויים מבולבלים. הציורים הללו מתנהגים כמו סימנים חד-פעמיים, כמו כוכבים שהלכו לאיבוד, כמו מטאוריטים. לציורים הללו אני קורא B-Sides, צדדי ב'. קבוצות הציורים הבודדים הללו מתנהגות, כמו במוסיקה, כהערות שנאמרו ולא הוסיפו דבר עקרוני לקבוצת הציורים. הם מעין ציורים מנותקים, חסרי הקשר, בדיקות, כפלרטוטים עם תכנים שונים (ומשונים). הם נשארים בסטודיו כדבק שהתייבש.
מוסיקה שזורה בציור שלי כמדיום.
אני רואה את כל סדרות הציור שלי כאלבומים.
לעיתים הציור שלי פועל כעיתונאי, לעיתים כצלם שטח, לעיתים כקריין חדשות. בכל מקרה, הציור שלי נוהג כארכיאולוג שאוסף ומתעד את הממצאים שהוא חשף.
לממצאים כה רבים אין סגנון אחיד.
האפשרות היחידה שיש לעשות עם הממד שנקרא ציור, היא לצייר. המקריות היא חלק בלתי נפרד ממנו. העונג של הציור מצוי במבט של הצופה. הוא נעוץ בהעברה אל הצופה.
ציור נעשה כדי שיתבוננו בו. כדי שיביטו בו.
הבדים שלי משתוקקים להתמלא בדימויים בדיוק כשם שגופי משתוקק להכתים אותם.
מהו ציור? היתקלות של שני גופים מלאי תשוקה.
וורהול וריכטר הם שני אבות שאימצתי בציור.
הציור "אלביס" של וורהול משך אותי מאז שגיליתי את וורהול. אפשר לומר שהוא ירה בי. מכל הדימויים של וורהול, זיהיתי בסדרת הציורים של אלביס עקרונות יוצאי דופן מול שאר הדימויים שוורהול צייר. אלביס הוא הדימוי היחיד שמופיע בגוף שלם. הוא היחיד שמפוצל באופן שונה על גבי הבד. הוא מוכפל פעמיים ושלוש פעמים ותו לא, לעומת הכפלות מרובות או דימוי יחידאי. הוא הדימוי היחיד שההכפלה שלו יוצרת תנועה שונה, רצף אחר. נדמה שהוא קופץ ממקומו.
ציור הוא כתב. רולאן בארת ניסח דבר ביחס לכתיבה, שאני מוצא כמדויק למעשה הציור: הוא כותב על יצירות מודרניות ש"מקור ערכן בשניותן. [...] תמיד יש להן שני צדדים. הצד החתרני עשוי להיראות כמועדף, מפני שהוא צד האלימות; אך לא האלימות היא זו שמרשימה את ההנאה; להנאה אין עניין בהרס; מה שהיא מבקשת הוא מקום של אובדן, את השסע, הנתק, הדפלציה, את ההיפחתות התוקפת את הסובייקט בשיא ההתענגות".
המצב האבוד, המנותק, הוא מצב הכרחי לציור, משום שהוא מספק 'קרקע שמוטה' להביט דרכה במעשה הציורי. הפורנוגרפיה היא דוגמא מצוינת לכך, משום שהיא מסבירה את הניתוק בין הראייה לבין העונג המיני. זו גם הסיבה, שהציור תמיד התעניין במוות. משום שהוא העונג הגדול ביותר.
הניסיון שלי בציור הוא להפוך את המרכיבים הבסיסיים ביותר של השפה לדוברים העיקריים שלו. לפנות את הבמה בחזרה אל הג'סטה. כתמים במובן הזה הם לכלוך יצרני. כתם הוא ג?ן (אנוכי) של ציור.
הבד הוא 'מבצר אחרון' לדימויים, מעין קיר חוסם. סכר. הבד הוא עין, רואה ומראה.
לפעמים הציור הוא דמעות.
ציור הוא רגש שאפשר לבטא רק באמצעות בד, צבעים וצורה.
מהו ציור? אינני יודע.
