מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות
ארנה מר

ארנה מר

--

רומיאו הפלסטיני

אורי אבנרי 2004-04-24 20:29:13   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

הילדים המככבים ב"ילדיה של ארנה" הם שהופכים את הסרט למסמך יחיד במינו, חסר תחליף לכל מי שרוצה להבין את האינתיפאדה

ארנה מר היתה אשה סוערת ומרתקת. בתו של פרופסור לרפואה שהיה לאגדה עוד בחייו. בנעוריה הצטרפה לפלמ"ח, ומאז הפכה הכאפייה לסימן ההיכר שלה. אחרי המלחמה הצטרפה למפלגה הקומוניסטית, שהיתה אז הגוף השנוא ביותר במדינה, והתחתנה עם פעיל מפלגה ערבי. שני בניה המפורסמים, ג'וליאנו וספרטק, נושאים שמות מהפכניים.
בראשית הכיבוש אימצה ארנה את מחנה הפליטים ג'נין, ים של עליבות ומצוקה, והקימה בו אי של אור: תיאטרון לילדים. בעזרת ג'וליאנו, אז שחקן מתחיל, אספה קבוצה של ילדים בני תשע-עשר וערכה איתם הצגות באמצעים הפשוטים ביותר. היא דיברה ערבית שוטפת, ומתוך הזדהות שלמה עם הסבל הפלסטיני עודדה את הילדים לתת ביטוי לזעם, לגאווה, להתנגדות לכיבוש. על מסירותה זו זכתה בפרס נובל האלטרנטיבי בשטוקהולם. ערב מותה מסרטן, תשושה ושברירית, עוד ערכה ביקור פרידה אצל "ילדיה" במחנה.
דמות כזאת יכולה למלא לבדה סרט באורך מלא, אך בסרט "ילדיה של ארנה", שביים ג'וליאנו, מככבים ה"ילדים" בצד ה"אם". הם ההופכים את הסרט למסמך יחיד במינו, סרט שאין לו תחליף לכל מי שרוצה להבין את האינתיפאדה.
לפני שנה עורר "ג'נין, ג'נין", סרטו המרגש של מוחמד בכרי, ויכוח סוער בישראל, ואף הגיע לבית-המשפט העליון. שני הסרטים עוסקים, בחלקם, באותו נושא: מאורעות ג'נין באפריל 2002, כאשר צה"ל פלש למחנה במסגרת מבצע חומת-מגן. שניהם מבטאים אהדה עמוקה לצד הפלסטיני. אך ההבדל ביניהם עצום. בסרט של מוחמד בכרי מתוארים אנשי ג'נין כקורבנות של טבח. בסרט של ג'וליאנו מר מופיעים אנשי ג'נין כלוחמים המתמודדים עם העוצמה האדירה של צה"ל. הם דוחים בזעם את הטענה שהיה שם "טבח". הם רואים בה עלבון והשפלה. גישתם מזכירה במקצת את זו של מורדי גטו ורשה שנותרו בחיים.
מה שהופך את הסרט הזה לבלתי נשכח הוא החשיפה הכפולה של גיבוריו. ג'וליאנו צילם אותם כשהיו ילדים, חברי להקת התיאטרון של ארנה. ילדים כובשי לב, שופעי חיים והומור. רואים אותם הולכים על ארבע, נובחים ומתרפקים זה על זה בתרגיל של "כלבים". רואים את אשרף, הילד המרשים ביותר, חולם על עתיד שבו יהיה "רומיאו פלסטיני". שומעים את דברי הילדים, החיים בזבל, בתנאים תת-אנושיים, כשהם חולמים ומתכננים את עתידם המזהיר בעולם חופשי ונורמלי.
בהמשך פוגשים אותם שוב, אחרי שהתבגרו והיו לבחורים. אשרף שובה הלב, החייכן, רומיאו הפלסטיני, פוצץ את עצמו בפיגוע התאבדות. לפני כן, כמקובל, הצטלם בקטע-פרידה: צעיר מזוקן, רציני, נחוש, המסביר שהמוות עדיף על החיים בגיהינום של מחנה פליטים תחת כיבוש. אחרים נפלו – "נפלו", לא "נטבחו" – בקרב הגדול על ג'נין.
הפלסטינים מתייחסים לג'וליאנו באמון מוחלט, למרות היותו "יאהודי" (בעצם הוא רק חצי-יהודי, אבל בעיניהם היה יהודי שלם). כך זכה בהזדמנות ששום ישראלי אחר לא זכה בה: הם א?פשרו לו להילוות אליהם ולצלם אותם יומם ולילה, עד הסוף. וכך נוצרה תעודה יחידה במינה (ממש) ויקרה מפז: איך חיים ומתים אותם "חמושים", "בני-מוות", שצה"ל מדבר עליהם בהודעותיו.
אנחנו רואים אותם נעים בקבוצות קטנות, מצוידים בנשק קל, או ישנים בבגדיהם, מוכנים בכל רגע להזעקה. הם יושבים ביחד, מעשנים בשרשרת, מתבדחים לפעמים, כדרכם של לוחמים לפני קרב. על הכל מרחפת הרגשה של אחווה ושל רעות. הם בסך-הכל צעירים מלאי חיים, היודעים שימיהם ספורים. איש מהם אינו קנאי דתי.
כאשר התצפיות מודיעות להם בטלפון הסלולרי על התקרבות טור של צה"ל, הם יוצאים להסתער עליה. תת-מקלעים ואקדחים מול הטנקים, שחייליהם לובשי-השכפ"צים אינם נראים. זהו קרב חסר-סיכוי, והם יודעים זאת. אבל, כמו שהם אומרים, הם נחושים לא להיכנע. נחושים להיאבק עד הסוף, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים".
זהו הצד השני של ההודעות השגרתיות של דובר צה"ל: "בחיפוש אחר מבוקשים נכנס צה"ל למחנה הפליטים…התפתח קרב יריות שבו נהרגו חמישה חמושים פלסטינים... לכוחותינו אין נפגעים...".
אין זה סוד שבזמן האחרון שולח צה"ל את טורי השריון שלו לתוך הערים הפלסטיניות לא כדי "לעצור מבוקשים" או "לחסל פצצה מתקתקת", אלא כדי להוציא את "החמושים" האלה ממחבואם ולגרות אותם לתקוף את הטנקים – פעולה המשולה להתאבדות.
התמונות של כמעט כל ילדי ארנה מודבקות לבסוף – שוב זו לצד זו – על הקירות. כרזות המהללות את השאהידים. הילדים, עליזים ושוחרי תעלולים בראשית הסרט, הפכו בתצלומים לצעירים חמורי סבר ומאיימים.
בעיני רוב הישראלים, אלה פשוט מחבלים. רוצחים ופושעים, שכל מטרתם היא "לשפוך דם יהודי". הם לא רואים בני-אדם, ואינם שואלים מנין באו או מה הביא אותם למעשיהם. לכן אינם מבינים את מקור כוחם ועקשנותם.
בעיני הפלסטינים, אלה גיבוריהם הלאומיים. צעירים אמיצים ומסורים המחרפים את נפשם למען הכבוד והעתיד של עמם. אלתרמן פלסטיני היה מתאר אותם כ"מגש הכסף".
אשרף, "רומיאו הפלסטיני", מת עם חבריו כמו רומיאו בטרגדיה של שקספיר. אבל לצופה בסרט אין כל ספק שעשרות ממתינים לתפוס את מקומו של כל אחד מהצעירים האלה.
בצאתי מהאולם ניקרה במוחי השאלה: כאשר יזכו הפלסטינים לבסוף בעצמאותם, והלוחמים האלה יהפכו לחלק מן המיתוס הלאומי, האם ייתכן שהיחסים שנקשרו בימים האפלים ביותר בין הילדים האלה ובין ארנה מר ודומיה יוכלו אז לשמש בסיס להתפייסות בין ישראלים ופלסטינים?
תמיד קשה מאוד לראות את הצד השני של המטבע, על אחת כמה וכמה בימי מלחמה, כאשר הכאב, הזעם והשינאה שולטים בכיפה. הסרט הזה הוא הזדמנות נדירה לקבל תמונה שלמה ומציאותית יותר; סרט מרגש מאוד ןפוקח עיניים. שמסביר מדוע צה"ל אינו יכול לנצח באינתיפאדה – אף שהוא "מנצח כל יום", כפי שאמר השבוע אחד האלופים בגאווה עיוורת.

אתר זיכרון לארנה ולסרט

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
מזועזע מההשוואה
יוקי

אינני פנאט, אם כי אני בהחלט ימני בדעותי.
אני חושב כי כל אדם יזדעזע מההשוואה של "לוחמי החופש" אשר מסוגם רצחו אתמול (2-5-2004)אם הרה על ארבע בנותיה, עם לוחמי החרות בגטאות. היכן הם בדיוק מחנות הריכוז, תאי הגזים ומהשרפות בהם אנו רוצחים את תושבי ג'נין???
את הצד השני של המטבע ניתן לראות בפרספקטיבה רחוקה יותר, לא כאשר טובחים בנו יום יום.
ואולי אני פשוט לא מבין. הרי באומנות אין דבר כזה.....

אי-מייל פורסם ב-21:53 ,03/05/2004
2
איפה אפשר לראות את הסרט?
רענן

טלוויזיה? קולנוע? וידאו? אם יש ביקורת כדאי שתסבירו איפה אפשר (או אי אפשר) לצפות בו.

פורסם ב-10:44 ,05/05/2004
3
אבל יוקי, ההשוואה היתה על
מושון

ולמעמד של קורבן מול כובש.
לא היה נסיון להצדיק פגיעה בחפים מפשע דרך ההקבלה לשואה, נגד השוואה כזו גם אני הייתי מתקומם.
אני דווקא חושב שעם השאיפה של לא להיות מקוטלגים תחת הטייטל של 'נטבחים', אכן גם אנחנו יכולים להזדהות. השואה היא לא רק טאבו, היא גם נדבך מרכזי וקיצוני בהיסטוריה של כובש/נכבש, הקיצוניות שלה הופכת אותה לנקודת יחוס חשובה לכל בחינת יחסי שולט/נשלט. אנחנו עושים עוול לאותו טאבו אם אנחנו הופכים אותו לבלתי נגיש ובלתי רלוונטי לחיינו היום.
השוואת הסמנטיקה של טבח/מאבק בין ההתנגדות למבצע חומת מגן לבין מרד גטו ורשה אינה זהה להשוואה בין הכיבוש הישראלי לבין מחנות ההשמדה הנאציים. חשוב שנדע את גבולות הטאבו, לטובתינו, לטובת זכר השואה ולטובת ההבטחה שלא תישנה.

אי-מייל פורסם ב-10:57 ,05/05/2004
4
וואאהו!
תרבות..

הדבר שהכי הייתי רוצה זה לראות את הסרט. היכן אפשר?

אי-מייל פורסם ב-17:23 ,05/05/2004
5
רומנטיקה?!
דדי

כמה רומנטי התאור של אותם צעירים עזי רוח ומחרפי נפש היוצאים אלי קרב אבוד מראש חמושים בתת מקלעים ואקדחים מול שיירות טנקים משוריינים. ההשוואה המזעזעת בהחלט באה להעלות מהזכרון הקולקטיבי שלנו את שיירות המשוריינים הנאצים הנכנסים לגטו וארשה ומולם עומדים בידיים כמעט ריקות ובחרוף נפש לוחמי-הגטו. והמניפולציה הרגשית הזו באה על מנת שנזדהה עם הקורבנות (נ' בשורוק) הפלסטינית. השואה אינה "נדבך מרכזי וקיצוני בהיסטוריה של כובש/נכבש". להזכירכם השואה היהודית אינה על רקע כיבוש כלל. חוקי נירנברג הוחלו עוד טרם נכבשה אירופה. עמי אירופה הכבושים לא נשלחו בשיטתיות מפלצתית למקלחות הגזים. השואה היא אכן טאבו והשימוש בה לצורך ניגוח סמנטי שבין טבח למאבק על כל רבדיו הוא בגדר זילותה. את גבולות הטאבו אין מניחים לפי צרכי הויכוח.
אך מה יותר מעורר הזדהות ממלחמתו האבודה לצדק של העשוק והחלש מול העושק האימתני? מה יותר קורע לב מהתאור של אשרף שובה הלב והחייכן, אך הרציני והנחוש, רומיאו הפלסטיני הבוחר במות מתוך אהבת אדם, לוחם חופש ורודף צדק, שהקריב עצמו למען האידיאל הנעלה. אין למעלה מהקרבה עצמית למען אידיאל. אז מה אם בדרך הוא רוצח אנשים אחרים, ילדים, נשים, משפחות, אנשי שלום? אז מה אם בכך הוא זורע עוד הרס ושנאה? אז מה אם בכך הוא גורם עוול וכאב? הרי האידאה מטהרת, מזככת, הלא כן?! אולי איש מהם אינו קנאי דתי של האיסלם, אבל מהתאור של אורי אבנרי עולה כי הם כבר נגועים בקנאות לשנאה. שנאה ל"יאהודי". והרי אפילו ג'וליאנו נחשב בעיניהם ל"יאהודי".
נכון, קשה לראות את הצד השני של המטבע בימי מלחמה. קשה להזדהות עם כאב של אם על בנה המתאבד כשהיא מהללת ומודיעה קבל עם ועדה שהיא שמחה ומאושרת שהפך לשהיד. קשה להזדהות עם מתיו של העם השני בעוד גופות מתינו מוטלות לפנינו.
ואולי בכל זאת, ארנה מר ודומיה יוכלו ביום מהימים לשמש בסיס להתפייסות ביננו.

פורסם ב-14:52 ,08/05/2004
6
הילדים של ארנה בסינמטק תל אביב
רותם

שלום, רק רציתי להגיד שהסרט המצוין הנל יוקרן בסינמטק תל אביב ביום חמישי ה20 לחודש .מומלץ.

אי-מייל פורסם ב-14:21 ,12/05/2004
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה