פשקוויל, כרזה חרדית ככלי של מאבק ציבורי לסגור, נענתה בפשקוויל חילוני של אורה לב-רון בכוונה לפתוח. שיח משני עברי הגדר, לאורך שסע מרכזי בחברה הישראלית
מה עושים כשלא רוצים לראות מישהו? תשכחו מהשיטה הפולנית של הפניית מבט או התעלמות מופגנת. היום, כשהעולם כולו וירטואלי, כשמציאויות קורסות וקמות במחי מקלדת, כשאסירים אזוקים במעגל אלקטרוני, ישראל חוזרת לגדר – ובגדול.
לא גדר וירטואלית, כמו זו שבין בשר וחלב, שכולה באחריות המשתמש, אלא גדר בנויה ממש. אבן, בטון, מתכת – משהו מאסיבי, המודיע חד-משמעית: יש בפנים ויש בחוץ! גדר בין גברים ונשים בבית-כנסת, בין יהודים וערבים בשטחים, בין עניים לעשירים בסלע-אנדרומדה. אפילו בבית-הקברות יש מתים בתוך ומחוץ לגדר.
לא מכבר פגשתי עורך-דין בכיר שסיפר לי כיצד, בילדותו, מתח קו על שולחן בית-הספר בינו לבין חברו לספסל הלימודים. גם היום ניכרה גאווה בקולו כשסיפר לי ש"הוא אף פעם לא הצליח לעבור את הגבול".
לכאורה, "יהודי יכול להיות בכל מקום בארץ-ישראל". למעשה, מדובר ברשת גדרות צפופה, המפקיעה שטחים גדלים והולכים מן הציבור לטובת יחידים (חוות-השקמים), קבוצות עשירים מצומצמות (סלע-אנדרומדה) ובעלי השפעה (חוף צינור הנפט). אמור לי את מי אתה לא רוצה לראות, ואומר לך היכן להקים את הגדר שלך: עניים? ערבים? נשים? לכל ציבור מנודה נועדה גדר מתאימה.
בני המזל מצליחים לגרום למדינה להפקיע ולגדר עבורם שטח ציבורי שהם רוצים לראות כקבוצה הומוגנית, בלי שאחרים יחדרו אליו. הפרדוקס הגדול: מקומות שהוכרו כבעלי ערך לאומי וציבורי גדול מגודרים כדי למנוע כניסה מהציבור, זה שבשמו הוכרו מלכתחילה.
אז כמה גדרות היו לנו ברחבה הלא גדולה שלפני הכותל? שני שערים עם שלוש גדרות לכל אחד, גדר בין הרחבה המשותפת למופרדת, גדר בין הגברים לנשים, ובסך-הכל שמונה גדרות. לכך יש להוסיף את השטח בקשת רובינסון. מעתה אמור, עשר גדרות
בשיא הגידור למ"ר מחזיק, כנראה, הכותל המערבי, המצולק גדרות המחוזקות בשומרים. מיצובו של הכותל כיעד מועדף להרעפת רגשות ודמעות החל כבר בששת-הימים, עם הישמע הסיסמה שהפכה לנכס לאומי: "הר הבית בידינו". תמונת החיילים ליד הכותל עוררה אהדה חוצת גבולות: מצד אחד היה כאן יעקב שבתאי, השמאל עלה על גדותיו; מצד שני אומצה התמונה לסמל התחייה, והימין דהר קדימה. אני זוכרת אותנו, חבורה של חברי תנועת נוער נפעמים, סוקרים את הכותל הגדול שנגלה לנו בקצה השטח הבנוי. תערובת עצומה של פחד, שחרור, ערבים, יהודים, חללים, מנצחים, מושפלים ובתים דלים מול המונומנט העצום.
אחר-כך הוחל הרס הבתים. מוות לערבים – חופש התנועה ליהודים. אבל לא לכל היהודים!
נדלג באלגנטיות על המאבקים המנומקים (איך היה בתקופת המקדש, האם היה בתקופת המקדש, למי היה בתקופת המקדש), ונגיע היישר למצב העכשווי: כדי להגיע לאתר הכותל יש לעבור מבעד לשערים נפרדים לגברים ולנשים, מגודרים היטב ומצוידים במנגנונים חשמליים. מיד לאחר המעבר מגיעים לרחבה הציבורית המרוחקת מעט מהכותל ומוגבהת, בבחינת משם תראה אבל עדיו לא תבוא. מי שרוצה לקיים את מנהג הטמנת הפתק או נישוק האבנים צריך לעבור גדר נוספת, זו החוצצת בין הרחבה הציבורית לרחבה המופרדת. הרחבה הצמודה לכותל מחולקת לשני חלקים לא שווים, מגודרים היטב: חלק גדול, מצויד בשולחנות קטנים המכוסים מפות וכסאות מסביב, לגברים; חלק קטנטן ובו שורות מושבים ספרטניים לנשים. מי שלא רצה לראות נשים, יותר מחצי האוכלוסייה, הצליח לקבל את השטח לעצמו, עם שמירה מאסיבית של שוטרים וחיילים על הגדרות.
הפשקוויל אינו כלי חרדי או דתי במקורו. "פסקווילו" היה פסל הרוס למחצה בכיכר אורסיני ברומא, ושמו נגזר מבעל המלאכה שחנותו היתה סמוכה לפסל. הרומאים נהגו לתלות על הפסל טקסטים מחורזים וסאטיריים, ובכך יסדו את העיתונות הסאטירית
אז כמה גדרות היו לנו ברחבה הלא גדולה שלפני הכותל? שני שערים עם שלוש גדרות לכל אחד, גדר בין הרחבה המשותפת למופרדת, גדר בין הגברים לנשים, ובסך-הכל שמונה גדרות. לכך יש להוסיף את השטח בקשת רובינסון, שהוקצה למתפללים קונסרבטיביים. מעתה אמור, עשר גדרות. והנה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" מיום 8.3.2006, תחת הכותרת "בקרוב: הפרדה מלאה בכותל בין גברים לנשים", הידיעה הבאה: "החרדים מחלקים את הכותל לנשים ולגברים. בלחץ סגן השר שמואל הלפרט ומשמרות הצניעות, עתידה להתבצע ברחבת הכותל המערבי בירושלים הפרדה מוחלטת בין המינים". בהמשך מובא פירוט: כיצד ייבנה מעבר נפרד לכל אחד מהמתחמים, תוך הקטנת השטח המעורב. מדובר בעוד שלוש גדרות שיוותספו באותו שטח קטן.
כל הישג כזה, של הקמת גדר נוספת, מלווה באמצעי מאבק ידועים, שהססגוני שבהם הוא הפשקוויל, אותה כרזה מרובת טקסט, צפופת אותיות ומשונת גופנים, המזעיקה שמים וארץ, מאיימת באסונות וחרמות ונידויים, ונתלית בחוצות ירושלים.
החלטתי לצאת למאבק על הסרת גדרות תוך שימוש נגדי בפשקוויל. שכן אין זה כלי חרדי או דתי במקורו. "פסקווילו" היה פסל הרוס למחצה בכיכר אורסיני ברומא. שמו נגזר מבעל המלאכה שחנותו היתה סמוכה לפסל. הרומאים נהגו לתלות על הפסל טקסטים מחורזים וסאטיריים, ובכך יסדו את העיתונות הסאטירית (באיטלקית, Pasquillo היא סאטירה). משם המרחק ליידיש קצר: פשקוויל, כתב פלסתר. נכון שהיהודים הדתיים ויתרו על הפסל בבחינת "לא תעשה לך", אבל אני, שנפלתי ישר לשיוט חופשי בפוסטמודרניזם, לא צריכה לשמור על הגבולות. להפך. חובה עלי לנתץ אותם.
לכן יצאתי ביום שישי לרחבת הכותל המערבי, מצויידת בפשקוויל נגדי. התמקדתי בגדר ההפרדה בין נשים לגברים, המונעת ממני לקיים את הנאמר ע?ל-כ??ן, י?ע?ז?ב-א?יש?, א?ת-א?ב?יו, ו?א?ת-א?מ?ו?; ו?ד?ב?ק ב??א?ש??ת?ו?, ו?ה?יו? ל?ב?ש??ר א?ח?ד (בראשית, ב כ"ד). ולא כתוב לעזוב ידיים לפני הכותל. כך התפתח הצורך לנשק יחד את האבנים (אם בכלל).
רוגע מופלא שרר באזור. הדבקתי פשקווילים חילוניים לאורך גדר ההפרדה, לעיני מאות שוטרים, עשרות שוטרי מג"ב מיוזעים (היה חמסין נוראי) ואנשי אבטחה, שחיכו למחליפיהם מהמשמרת הבאה. חובשי כיפות אמריקאים הציעו לצלם אותי תולה פשקווילים, ובתמורה צילמתי אותם ואת שורת אבני הכותל העליונה, המבצבצת מבעד לגדר.
יכול להיות... יכול להיות שלאנשים הללו, שלמענם גודרים ומוסיפים וגודרים, אין עניין בגידור? יכול להיות, חלילה מלומר בקול, שאולי גם בגדרות אחרות אין חפץ ל"נהנים" מהן?
נכון, כל אותה העת עמדו הגדרות במלוא כוחן, מצוידות בצבא גדול של רבנים, משגיחים, סדרנים, עסקנים ושומרים.
אולי לא הפלתי גדר, אבל גם להצביע על מיותרותה היה עונג גדול.
