|
פלאיירים של הארגון האנרכו-קווירי כביסה-שחורה גוף הראיות
לא מזמן פר?ידה, השכנה המבוגרת מלמטה, שאלה אותי בחדר המדרגות: "מה זה הדגל השחור שיש לך במרפסת?". כל-כך התרגשתי שסוף-סוף מישהו מתעניין בפיסת הבד שתקועה באדנית של הרוקט מאז ההפגנה במחסום כיסופים בשבוע שבו כוחותינו קטלו עשרה ילדים שהפגינו ברפיח והפכו 1,650 בני-אדם למחוסרי בית, עד שכל מה שיצא לי מהפה זה "הדגל מסמל אנרכיזם". פרידה חייכה ופנתה אל המדרגות לפני שהספקתי לשאול אותה מה היא חושבת על המרבד בצבעי הגאווה ששוכב מחוץ לדלת ביתי, ולהציע שנשב על תה צמחים ועוגיות טבעוניות כדי לדון בנושאים החשובים שהסמלים האלה מייצגים. המלה "קוויר" התחילה כקללת רחוב הומופובית ונוכסה על-ידי הקווירים (תהליך דומה לזה שעבר על המלה "Nigger"). אם נאמץ את הסטריאוטיפ, אם נקבל את ההגדרה המסולפת של האנרכיה כאי-סדר ואת התדמית המסולפת של האנרכיסטים כפורעי חוק משוגעים ואוהבי כאוס, אפשר לדבר על פירוק זהויות במסגרת פירוק המסגרות. מלחמת גרילה שמטרתה לפוצץ את חומות המגדר. אין זה מקרה שלאנרכיסט הודבקו תכונות כמו טירוף, חדוות הרס ופראות. בין תולדות השיגעון (בעידן התבונה) לתולדות המיניות (בעידן הוויקטוריאני-ליברלי) עובר חוט שתפקידו לגדר בין מי שבפנים למי שבחוץ. כפי שהראה פוקו, חריגות מינית, כמו כל חריגות, מסייעת לחברה להגדיר את עצמה. בתי-הכלא מגדירים את קהילת שומרי החוק, סוטי המין מגדירים את אוכלוסיית המהוגנים, בתי-המשוגעים מגדירים את הנורמליות. גידור המשוגעים על-ידי המדינה, הפסיכיאטרים, המדע או האינטלקטואלים מגדר למעשה את גבולות הנורמליות עצמה. זו המטרה. האמצעי הוא הסרתם של "המשוגעים" מהמרחב הציבורי והחבאתם מאחורי חומות. הדיקטטורה של תרבות ה-Body Building, למשל, זו שכובשת את הקהילות ההומואיות ברחבי העולם המערבי, היא דוגמה למשטור שמבצעת קבוצה שחוותה את דיכוי המשטור. ההומואים שנאבקו להסרת הגבולות שהציבו אותם מחוץ לקונצנזוס ההטרו-סקסואלי מנסים עכשיו, על-ידי שעתוק של גבולות והגבלות, להוכיח שהם יותר גברים מגברים. בספר "Stud" ("פר הרבעה") של מריסיה איאן, המתאר את "הארכיטקטורה של הגבריות", חדר הכושר מתואר כ"מאבק דרוויניסטי שבו החלש, הרופס, הפסיבי והנשי לא שורדים". איאן מתארת את ההומופוביה של חדר הכושר: "השיח בג'ים כולל מפגשים תמציתיים ופרגמטיים של לחיצת יד או טפיחה שהמסר שלהם הוא עידוד או ביקורת, לעתים התגרות – אך ורק באשר לעבודת הגוף. האידיאל של בוני השרירים לא משאיר מקום לפנים, רק לבשר. השיח הוא הומופובי במובן זה שהוא משמר ואף יוצר פחד לגבי פנימיותו של הגוף הגברי, ומציב חיץ בין הגבולות החיצוניים של הגברים". דוגמה נוספת למשטור כזה היא התנהלותו של איציק יושע – בעבר יו"ר אגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס – לאחר בחירתה של נורה גרינברג הטרנסקסואלית לעמוד בראש האגודה. יושע הודיע על התפטרותו בשל "הייצוג המביך", והביע את חששו לגבי יכולתו של הילד ההומו מדימונה להזדהות עם הגברת גרינברג, שנולדה כזכר ביולוגי ותיפקדה כגבר רוב חייה. לי עצמי אין בעיה עם טרנסים, טען יושע, אבל עבור אותו ילד יש להציב בראש האגודה דמות שתוכל להתקבל על-ידי הקונצנזוס. לא בכדי היה זה עוזי אבן, פרופסור ששירת כאיש קבע במערכת הביטחון, שהפך לחבר-הכנסת הישראלי הראשון מחוץ לארון. גברים אשכנזים כמו יושע ואבן הוכיחו שהם יכולים להתקבל על-ידי הקונצנזוס ה"נורמלי". אך האם הם יכולים לאתגר אותו? כך או כך, מי שאיבד את שאיפותיו לאתג?ר ולשנות את החברה (כולל הוריו של הילד מדימונה) אינו שייך לתנועה מהפכנית, כי אם לאגף השמרני. ההומואיות האלטרנטיבית ממשיכה להתקיים לצד חדר הכושר, וההומואים הצנומים או השמנים ממשיכים לחיות ואפילו להזדיין. היא תמשיך להתקיים גם מבחינת יושע, שאינו שואף להוציא את הטרנסים לחלוטין מהאגודה. אבל בשני המקרים ניכרת השאיפה להסיר את החריגים מהמרחב הציבורי: את אידיאל היופי וזמן הפרסומות יאיישו הומואים שריריים בלבד, והם אלה שגם יעזו לחשוף את חזיהם על רחבת מועדון הריקודים, ואילו את האגודה ייצגו רק הומואים הדומים לסטרייטים. שיעשו מה שהם רוצים בחדר המיטות, יאמר הליברל, אבל לא מול הפנים שלי או של הילדים שלי.
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|