מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
טורים / במכללה האיסלמית בניו-דלהי

צונמי, אמנות, סוף

קציעה אלון 2005-02-10 01:02:33   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

"הגילוי של הודו יושלם רק ביום שבו הכוחות היצירתיים של המערב יאזלו כליל"

חזרתי לארץ אחרי שישה חודשים עמוסים בדלהי. היה עצוב לסיים דווקא ברגעים קשים, בצונמי שהרג כל-כך הרבה ודירדר את העניים שגרים לאורך החופים למצב של חוסר כל. היה עצוב לראות את הודו מנסה להתמודד עם הבעיות הלוגיסטיות העצומות של הבאת העזרה לנזקקים. תמונה אחת מהטלוויזיה זכורה לי במיוחד: גבר שאיבד את כל משפחתו וביתו נהרס יושב על האדמה ובוכה בייאוש מוחלט, ובמרכז הסיוע המאולתר נחות ערימות ענק של בגדי מעצבים משומשים שנשלחו על-ידי ארגוני הסיוע האירופאיים.
העיתונאית הפצירה בצופים הזרים חזור והפצר לא לשלוח יותר בגדים (אין להעלות על הדעת מצב שבו יחליפו הכפריים את הסארי והדוטי שלהם בחולצות מפונפנות וחליפות שלושה חלקים). מצד אחד, גוצ'י-פראדה ודולצ'ה-וגבאנה מעולם לא נראו מופרכים, הזויים ותלושים יותר. מצד אחר, מי יודע אם בנטון (או חקייניהם הישראלים) לא יעשו מזה כבר פרסומת... באופן מתוחכם מלוהק הסבל האנושי כמקדם מכירות: המשוואה "קניתי בגד (או כל דבר אחר) = קניתי זהות" מתחברת בערמומיות לצורך שלנו לחוש שאנחנו מוסריים וטובים, והשקילות הסימבולית החדשה היא על כן "קניתי [הכניסו את שם המותג] = נתתי צדקה לנזקקים/ הייתי שמאלני טוב/ תמכתי בזכויות אדם/ אחר". פעולת הניכוס של היגיון הסחורה והפטישיזציה של הספירה המוסרית הם מאופנויות היסוד של זמננו. היא חודרת לכל תא ותא בחיינו, ולמרות הנסיונות הרבים - מתנועת הצדק הגלובלי ועד הניו-אייג' - טרם נמצא לה מענה ראוי.
במיטבה, האמנות מעמידה סוג של אופוזיציה אמנסיפטורית לתשוקה להיות סחורה, כלומר, לתשוקה להיות חלק מהעולם ולא ערכאת תיווך שלו. אמנות משובחת פותחת עבורנו אופק דמיוני להתנחם בו, ומעניקה לנו מפלט (חלקי, זמני) מן הסדר הדכאני. חוויה כזו עברתי כשראיתי את התערוכה "בחיפוש אחר המוחלט" שהוצגה בחודש האחרון לשהותי בדלהי בגלריה אננט (בלג'פאת-נגר, מיין-מרקט). בתערוכה הוצגו עבודות של שישה אמנים, עבודות שהיו כולן בבחינת תצרף ותלכיד היברידי של שתי  המסורות הגדולות של האמנות ההודית: המסורת ה"מקורית", ה"אותנטית", שצמחה מהאמנות המקומית וניהלה דיאלוג עם ה"פנים" ההודי - קרי, התרבות החומרית, הפלורליזם והגיוון הדתי, חיות הבר ותצורות הנוף - והמסורת שצמחה עם הכיבוש האנגלי, זו שמבטה מופנה תדיר "החוצה", לאירופה/אמריקה, לזרמים שמרכיבים את תחום הדעת המכונה "תולדות האמנות" (תוך השמטה תמידית של המלה  "במערב", המסגירה מניה וביה את האירופוצנטריות האינהרנטית לתחום האקדמי הזה). עם קבלת העצמאות ההודית, ב-1947, הציגו שתי האסכולות יחד בתערוכת ענק.

בישראל, מאמרה של שרה חינסקי בכתב-העת "תיאוריה וביקורת", שכותרתו "עיניים עצומות לרווחה: על תסמונת הלבקנות הנרכשת בשדה האמנות הישראלית", קונן על ההתכוונות החד-חד-ערכית של שדה האמנות הישראלי למערב בלבד, תוך הכחדתה של כל מסורת אסתטית אחרת: ערבית, מזרחית, מוסלמית, פלסטינית מקומית. ב"מונחים הודיים" אפשר לומר שחינסקי מצרה על אי-שימורה ואי-פיתוחה של האופציה הלא-קולוניאלית של הסצינה האמנותית הישראלית, ועל הדיפרנציאציה ה"איכותית" שיוצר הסדר הסימבולי האירופוצנטרי: ה"מביטים פנימה" יוצרים אמנות פולקלור, ואילו "המביטים החוצה" יוצרים אמנות גבוהה. 

מונה ראי


ההודים מוכיחים שאפשר גם אחרת. מונה ראי, למשל, היא אמנית אוטודידקטית שיוצרת אמנות משובחת ללא צל של ספק. עבודתה שהוצגה בתערוכה ביקשה לייצר  במרחב עובדה אונטולוגית מסוג מסוים מאוד. בסיס העבודה הוא משטח כסף גדול, בוהק ונוצץ, עם בליטות מעוגלות. זריקות צבע מוטחות בו. השכבתיות המועצמת יוצרת טקסטורה חומרית חזקה. אנו נשאבים לחקירת מה שקורה בנקודת המפגש בין הצבע למשטח: חלחול, נזילה, התחתרות. התמונה, נדמה, היא אתר של דבר-מה שנקרש והתבקע, רסיס שהגיע מעולם חומרי אחר. בעוד הרקע מדיף איכות של קור, חדות וחריפות, נוצץ בברק היי-טקי מודרני, קרעי הצבעים משחזרים חומריות קדומה וקדמונית, כמעין שאריות בדים מטקס מיתולוגי.

גנש הלואוי


לעבודתו של גנש הלואוי, לעומת זאת, איכות חלומית. הצבעים בוקעים ומפציעים אט-אט, ברוך, מתוך הערפל הירקרק הנמתח לאינסוף. הלואוי כמו עומד מול דבר-מה הגדול ממנו לאין שיעור, ומצליח ללכוד רק את מה שחולף דרך מקרה בשדה הראייה שלו. גם כאן הצבע מעלה על הדעת את משולשי הבד הבודהיסטיים המתנפנפים ברוח, שרוכים הנקשרים לעצים קדושים, ובו בזמן מזכיר גם חלליות, ספינות-אוויר ועצמים שמיימיים אחרים. 

ברבהקר קולטה

יצירתו של ברבהקר קולטה היא קולאז' בצבעי חמרה, חום, שחור וחרדל. קומפוזיציה ישרה, נקייה,  נשברת בקריעה לא סימטרית, בנזילות אנכיות רבות.
חוקרת התרבות ההודית רוני פרצ'ק כתבה פעם שההלם הראשון של המפגש עם הודו הוא המפגש החזיתי עם הצבעוניות העזה, החזקה, החזקה מדי לעיניים מערביות. פלטת הצבעים המינורית של קולטה מונגדת עם הצבעוניות הבוהקת והעזה בעבודתה של ראי ועם הצבעיות הרכה והחלומית של הלואוי.

את הטור הזה, כמו גם את הבלוג כולו, אני רוצה לסיים במלים הפותחות את הספר "יוגה" של חוקר הדתות מירצ'ה אליאידה: "הגילוי של הודו על-ידי המערב ... [הוא] פרשה מרתקת מאין כמותה. אינני מתכוון רק לגילוי הגיאוגרפי, הלשוני והספרותי, למשלחות ולחפירות הארכיאולוגיות, אלא לכל תורת הודו כפי שזו נתפסת בעיני המערב, ובראש ובראשונה להתנסויות התרבותיות השונות שנבעו מן ההתגלות ההולכת וגוברת של השפות, המיתוסים והפילוסופיות של הודו. הגילוי של הודו נמשך, ואין לנו כל סיבה להניח שהוא מתקרב לסופו. ניתוח של תרבות זרה חושף בעיקר את מה שחיפשו בה, או את מה שהמחפש היה מוכן למצוא. הגילוי של הודו יושלם רק ביום שבו הכוחות היצירתיים של המערב יאזלו כליל". 

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
תודה קציעה, את כותבת מקסים
סיון

כל נחמד לקבל הודו מנוקדת מבט אינטלגנטית ובוגרת. באמת הגיע הזמן שנסתכל מזרחה במט ביקורתי אבל אוהב.

פורסם ב-17:27 ,28/02/2005
2
נכון מאוד
הפלצן

אכן כותבת מקסים. המשיכי לספק לנו את החומר הלא קריא והפלצני בעליל שלך מי יתן וגם נזכה לכמה ביקורות ספרותיות לא בהירות ומתפלצנות במוסף ספרים.
"במיטבה, האמנות מעמידה סוג של אופוזיציה אמנסיפטורית לתשוקה להיות סחורה" מילים כדורבנות

פורסם ב-17:55 ,28/02/2005
3
לנכון מאוד
אלמוני

על ראש הפלצן בוער הכובע

פורסם ב-17:56 ,03/03/2005
4
!!!!!!!!!!!!!!!!!111111111111111
אלמוני

זה ממש לא טוב אני עושה עבודה על הודו וזה בכלל לא עזר לי ולקח לי מזמני היקר!!!!!!!!!!!!!111

פורסם ב-17:19 ,11/06/2006
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על קציעה אלון

דוקטורנטית לספרות באוניברסיטה העברית, עורכת כתב-העת "הכיוון מזרח".

עוד מ קציעה אלון
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה