מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
טורים / אנרכיסטית ישראלית בברזיל

--

Otaviano de Carvalho

פרנצסקה כץ 2005-05-24 11:49:00   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

בשבת בצהריים, בנו של בעל האדמה תפס שניים מחברי המחנה ואיים להרוג אותם

אוטביו דה-קרבלהו הוא אחד ממאות המחנות וההתנחלויות של ה-MST, תנועת האיכרים חסרי האדמה. הוא שוכן ליד העיר איתמירה שבצפון מדינת אספריטו-סנטו, ברזיל.
המחנה קיים כבר יותר מחמש שנים, ומתגוררות בו 98 משפחות. הגידול העיקרי של המחנה הוא המנג'יוקה (Mandioca). האנשים מגדלים גם במיה, דלעות וקישואים, אך לצערם המנג'יוקה היתה הגידול היחיד כמעט שהצליח להתרגל לאדמה. רוב השטח, אם כן, מלא במנג'יוקה בלבד.
אין במחנה חשמל, מים זורמים או מערכת ביוב. בסביבות שש בערב, כשמתחיל להחשיך, צריך להוציא את הנרות. בחמש השנים האחרונות חיים האנשים האלה באוהלים. בכל יום הם נלחמים כדי לשרוד בקור, בחום, בבצורת, בהצפות או בכל דבר שצריך להתמודד איתו באמצע היערות.
יש בין אנשי המחנה כאלה שעובדים בעיר השכנה, אך רובם עובדים, מיום ראשון ועד יום שישי, באדמות שבינתיים הם חולקים זה עם זה.
סדר היום זהה פחות או יותר בכל אוהל. הוא מתחיל בסביבות חמש וחצי או שש בבוקר, עם קפה, לחם ויציאה לאדמות. בסביבות 11.00 חוזרים לארוחת צהריים, ואז שוב אל האדמה. היום נגמר בסביבות 13.00, אלא אם יש תקופה טובה, שאז נגמרת העבודה מאוחר יותר. המחנה שליו מאוד. בסביבות עשר בלילה רוב אנשים כבר ישנים.
בשביל מים לשתייה או למקלחת, או כדי לכבס את הבגדים, צריך ללכת כעשר דקות אל נחל קטן שמתמלא במים בעיקר ממקורות תת-קרקעיים, אך רוב האנשים אוגרים גם מי גשם. במדינה טרופית זו הרי יורד גשם כמעט כל השנה, גם כשמזג האוויר חם מאוד.

***

כל השגרה הזאת מתרחשת, כאמור, על אדמה שנתפסה לפני כחמש שנים. המחנה ממוקם במרחק של כמאתיים מטר מאחוזתו של בעל האדמה (Latifudiario), כך שמערכת היחסים ביניהם די קרובה...
לפני כחודש, בתקופה הקצרה שבה גרתי במחנה, התרחשה אחת ההתנגשויות המסוכנות יותר שהיתה בין אנשי המחנה לבעל האדמה בשנים האחרונות. ביום שבת אחד ערכה משפחתו של בעל האדמה מסיבה לקרובים ולחברים, שהתחילו לשתות כבר מוקדם בצהריים. זה דבר רגיל, והחיים במחנה המשיכו כסדרם.
אבל בסביבות חמש בערב נורו זיקוקים לשמים: במחנה זהו אות אזהרה מפני התקפה, קריאה לאספה או ציון שמשהו מיוחד קרה. אנשים רבים התאספו – ושמעו שבנו של בעל האדמה וחבריו תפסו שניים מאנשי המחנה, הצמידו לראשם רובה ואיימו על חייהם. המחנה כולו סער וגעש. כמה מהאנשים הציעו להיכנס לביתו של בעל האדמה ולתפוס אותו, אחרים רצו להזמין משטרה. הרוב נשארו מפוחדים באוהלים.
החושך ירד. הדבר הראשון שנעשה היה הידוק האבטחה וסגירת המחנה. אף אחד לא נכנס, אף אחד לא יוצא. רוב המחנה היה לחוץ מאוד, בעיקר המתאמים, והאספה נמשכה זמן רב. המשטרה הגיעה בסביבות 19.00, דיברה עם כמה אנשים במחנה, המשיכה לביתו של בעל האדמה ולבסוף הכריזה שהכל נורמלי ועזבה בחוסר עניין.
בימים הבאים הלחץ עלה וירד. זיקוקים נורו לאוויר כפעמיים ביום כדי להודיע על אספה, ובינתיים המחנה סגור. איש לא יכול לצאת לעבד את האדמה, והמשטרה לא חזרה.
אחת הסיבות ללחץ הרב של המתאמים היא שלאחר חמש שנות קיומו של המחנה, שהן חמש שנים של הליכים משפטיים שבמרכזם שאלת הבעלות על האדמה שנתפסה, הלך והתקרב ההליך המשפטי הסופי. ארבעה חודשים נותרו עד ההכרעה, ורוב הסיכויים שהיו שבסופם יזכו אנשי ה-MST באדמה. לא רק המחנה היה בלחץ; לחוץ היה גם בעל האדמה, שבעוד ארבעה חודשים עלול לאבד חלק גדול מאדמתו.
לאחר עשרות שנים שמאות אנשים נרצחו במהלכן עקב ריבים על אדמה, נחקק בברזיל חוק שאומר שאם אדם נהרג על אדמה – ולא משנה אם מצד בעל האדמה או מצד תופסי האדמה – אף אחד לא יוכל לקבל עליה בעלות במשך שבע שנים.
מובן שהחוק מלא פרצות הפועלות לטובת בעלי אדמות, אבל כך או כך הוא רלבנטי לסיפור: אם מישהו ייהרג על האדמה, ה-MST לא יוכל לקבל אותה עם תום ארבעת החודשים, ולבעל האדמה יהיו עוד שבע שנים להפעיל את עורכי-דינו ואת גלגלי השוחד, ורוב הסיכויים שבסופו של דבר יצליח לקבל בחזרה את האדמה – וגם אם לא, והאדמה תישאר חסרת בעלים במשך שבע שנים נוספות, מה אכפת לו? ממילא הוא לא עשה איתה דבר בשנים הקודמות, והעיקר שה-MST לא יזכה בה.
בינתיים, בעודנו סגורים במחנה, הגיעה השמועה לערים הקרובות – ובדרך השתנתה מאוד. הסיפור החדש היה שאנשי המחנה תקפו את בעל האדמה!

***

כעבור כחמישה ימים שבהם המחנה היה סגור, המצרכים הלכו ואזלו והאנשים היו חסרי סבלנות נפתח המחנה.
הדבר המעניין ביותר שיצא לי לראות במשך האירוע המצער הזה הוא הדרך שבה פועל מחנה MST תחת לחץ. הדבר הראשון שנעשה היה לכנס אספה כדי לספר לכולם מה קרה ולראות מה רוצים האנשים לעשות. החלטות רבות נעשו אמנם בפגישות של המתאימים, אך החלטות רבות אחרות נעשו בצורה פתוחה באספה הציבורית. מדי יום נערכו אספות ופגישות כדי לעדכן את אנשי המחנה, שלא התכוונו לעבור על המקרה בשקט. כל תקשורת עם בעל האדמה הופסקה, האבטחה (שביצעו מתנדבים, כמובן) היתה חזקה מאוד, וכולם פעלו במשותף כדי לעזור זה לזה כל עוד לא היתה אפשרות לצאת מהמחנה.
נדיר לראות הליך דמוקרטי, פתוח ומשותף כזה, במיוחד במצבי לחץ, שבהם נוטים מנהיגים לקחת את הדברים לידיהם ולקבל את ההחלטות לבד. מצער היה רק לראות שלכל אספה הגיע רק כרבע מכלל אוכלוסיית המחנה; רבים מפחדים או פשוט אינם רוצים לקחת חלק באספות. רוב הסיכויים שבמקרה של התקפה הם יברחו, לא יישארו להילחם.
לאחר שירד הלחץ חזרו החיים למסלולם. לאנשי המחנה יש עדיין ארבעה חודשים של מתח; איום המוות עדיין מאוד רציני, אמיתי ואפשרי.

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה