מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / אקדמי

הנבחרים

גלית אילת, אנטה שז'ילאק 2008-09-16 12:55:42   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

על ביטוייה השונים של המשיחיות ה"עכשווית". תערוכה חדשה במרכז לאמנות דיגיטלית, חולון

מרקסיזם, ניהליזם, קומוניזם, סוציאליזם ונאציזם, הן כולן אידיאולוגיות שהתעצבו בעידן המודרני ומתפקדות כאופציה חילונית לתפיסות דתיות. בבסיסן של אידיאולוגיות אלו עומדת תשוקתו המשיחית-חילונית של האדם המודרני, המתיימר לעצב במו-ידיו הן את העולם הזה והן את העולם הבא "בתוך" העולם הזה (1). האידיאולוגיות המהפכניות המודרניות, ובכללן הציונות, תרגמו את המאוויים הדתיים הנושנים למושגים חילוניים ופוליטיים; הדת חו?ל?נה והייתה להיסטוריה; מלכות השמים נתחלפה במלכות האדם. אולם מספר תיאורטיקנים, דוגמת אגתה ביליק-רובסון, טוענים שהתקוות הנלוות לחזון המשיחי מנותקות מהמודל האוטופי של הסדר החברתי; הן נותרות בעמדה חתרנית-ארכאית של ערעור הסדר החברתי הקיים. המושג “נבחר”, לפיו אדם מסוים מורם מעם ונבחר להגשים משימה מסוימת הנובעת מ"סדר עליון", אמונה אידיאולוגית או תחושה משותפת של אחריות, הוא תופעה תרבותית טעונה היסטורית ופילוסופית, טוענת מריה יאניון.

מטרת הפרויקט המוצג בתערוכה זו היא לבחון את הדרך בה נרטיבים לאומיים או קהילתיים עכשווים עדיין מושפעים מפילוסופיה, ספרות ואידיאולוגיה משיחית. בפרויקט זה בחרנו לעסוק בדרך בה האמנות העכשווית משקפת את חזונם של בודדים, אומות ומדינות כסוכנים של משימה ייחודית של שחרור, הושעה והעצמה. הפרויקט ינסה לראות את העלילה התרבותית המשתלבת בחזונו הייחודי של האינדיבידואל 'הגיבור', 'הנביא', 'הקדוש' ולבסוף 'הפוליטיקאי', 'האמן' ו'האינטלקטואל'.
לפרויקט הוזמנו אמנים ישראלים ופולנים שהתבקשו להגיב, בעבודה קיימת או חדשה, למושג המשיחיות; משיחיות דתית, משיחיות חילונית, משיחיות שקר ומשיחיות לאומית. האמנים התבקשו להתייחס לאופן בו משיחיות, על הופעותיה השונות ולא רק בהקשר היהודי-נוצרי, מתבטאת כיום בפוליטיקה, בחברה ובתרבות, ולדרך בה היא משולבת בתוך הנראטיבים הלאומיים של פולין וישראל. התערוכה נפתחת תחילה בחולון ובהמשך תעבור לגדנסק. היא בנויה בצורה דינאמית כאשר חלק מהעבודות יישתנו או יוחלפו במהלכה. במסגרת התערוכה יוזמנו מומחים לדבר על משיחיות בהקשר הישראלי והפולני. עם סיומה של התערוכה בגדנסק תפורסם מקראה בפולנית, עברית ואנגלית שתסכם פרק ראשון זה העוסק במשיחיות.

אבי מוגרבי - נקם אחת משתי עיני

העבודות שמוצגות בתערוכה "הנבחרים" בוחנות את ביטוייה השונים של המשיחיות "העכשווית", המתאפיינת בדינאמיות וטרנספורמציה מתמדת. הפוליטיזציה של התיאולוגיה, שאפיינה את המודרנה, מתחלפת כיום בתהליך של תיאולוגיזציה של הפוליטי, שבא לידי ביטוי בפוליטיקה של דת ופונדמנטליזם.
האמן הפולני ארתור ז'ימייבסקי  מציג  את עבודת הווידאו "הם". ז'מייבסקי הזמין לניסוי מתועד בוידיאו ארבע קבוצות של אזרחים פולנים המזוהים עם תפיסות אידיאולוגיות שונות: קבוצה קתולית, קבוצה של הנוער היהודי, קבוצת פעילי זכויות אדם ואזרח ונציגים של הקבוצה הלאומית 'נוער פולין השלמה'. במסגרת של סדנת עבודה בחלל אחד, המוזמנים התבקשו להביע בצורה גראפית את אמונתם האידאולוגית דרך שפה של דימויים וסמלים. הסדנה התקיימה לאורך ארבעה מפגשים בהם, ממפגש למפגש, עלתה רמת האלימות הויזואלית והמילולית. במפגש האחרון ביקש האמן מן המשתתפים לסיים את הסדנה ולעזוב את החלל לאחר שהם העלו באש אחד את עבודתו של השני.
'הדגל נישא לים', שלושה צילומים מתוך סדרה של גרגורז' קלמן, מופיע בשדה סמנטי זהה אם כי משתמש בדרך פעולה שונה. בתצלומים נראים האמן ובנו הצעיר, מנופפים בדגל, או מקריבים אותו לים. הדגל (שעוצב ע"י קלמן כתגובה לגילויים אודות פשע שבוצע בעיר ג'ידבבנה (2), ולסתירות בין הסיפורים ההיסטוריים שנחשפו לגביו) מתייחס למיתוסים ולסמלים הלאומיים של הדגל (תום והקרבה מיוצגים על ידי צבעי הלבן והאדום בהתאמה). קלמן הוסיף את הפס השחור במטרה לציין את החלל עבור מה שלא ניתן לומר ומה שנפל לתהומות הנשייה. העבודה עוסקת בהשתנות הגישה כלפי ה"פדגוגיה הלאומית", אשר הוצגה על-ידי ברוניסלב טרנטובסקי (1869-1808) ב-1842 וב-1844, ובקריאה העכשווית של הסכנות והתוצאות שלה. היא מתיחסת גם לפטיש הפולני לים, שאליו היתה פולין  אמורה "להנשא" (פולין ציינה את הגישה המחודשת לים בחגיגות הלאומיות של "הנישואין לים", שנערכו בשנת 1920 על-ידי הגנרל היילר  בעיר הנמל Puck. האירוע שוחזר מחדש ב- 1990).

ההיסטוריה של פולין הינה סיפור של מאבק להשיג ולהחזיק בעצמאות, שהיא הערך העיקרי לאורו מתחנך העם הפולני. במהלך המאה ה-16 הייתה פולין המדינה השנייה בגודלה באירופה אחרי רוסיה, אך בחלקים נרחבים מן ההיסטוריה הפולנית, במיוחד לאחר חלוקתה במאה ה-18, לא הייתה קיימת כלל מדינה פולנית עצמאית, עד להסכמי ורסאי. מאה וחמישים השנים ללא עצמאות היו השנים המשפיעות ביותר לבניית התפיסה הפטריוטית וחזונה, המבוסס על הירואיות והקרבה. הקונוטציות התרבותיות-דתיות  הקשורות לכך התבטאו בעיקר בספרות ובתיאטרון.  בעוד בשאר היבשת הניחו את היסודות לאירופה המודרנית, היו בפולין שורה של מרידות כושלות בשלטון הזר, שהביאו להתפתחותה של פילוסופיה רוחנית שנקראה 'משיחיות פולנית', או מיסטיקה של המאה ה-19 .
כותבים כמו  הויינה-וורנסקי, המנהיג הדתי הכריזמטי אנדז'יי טוביאנסקי והמשורר הלאומי אדם מיצקביץ', הם אולי היוצרים הבולטים והמשפיעים ביותר של הפילוסופיה המשיחית במסורת הפולנית. מיצקביץ', יחד עם משוררים לאומיים פולנים אחרים כמו ג'וליוז' סלובצ'קי וזיגמונט קרסינסקי, נלמדים היום בבתי-הספר בפולין. יחד עם הסופר הפוזיטיביסט הנריק סיינקיוויץ' והמשורר, בן המאה ה-19, סטניסלב וויספיאנסקי שביטאו את השקפתם לגבי התפיסות הפופולאריות והאינטלקטואליות של "הפולניות", הם מהווים, קרוב לודאי, את מקור ההשפעה העיקרית.

אנה מולסקה - כוח

שורשים ספרותיים אלו, שמגדירים את הנראטיבים הלאומיים בפולין, נידונים בווידיאו המורכב מחומרים קיימים של גרגורז' קלמן "40 ו-4". העבודה משלבת קטעים משני סרטים של הבמאים אנדז'יי וויאדה ותדיאוז' קונביצ'קי שלקחו חלקים מהספרות הלאומית הפולנית: “Wesele”, (“החתונה", 1972) המבוסס על המחזה של ויספיאנסקי משנת 1901 ו- "Lava.  
A Story of Dziady" (“האבות") של אדם מיצקביץ' המבוסס על חלקים מ "Dziady” של מיצקביץ' (1930). קלמן מחבר את שני הנרטיבים בעבודת הוידיאו שכותרתה לקוחה מ"Dziady” של מיצקביץ'.
“40 ו- 4" הוא מספר קבלי שמפוענח על ידי מומחים כקוד גימטרי של שמו הפרטי של המשורר - אדם. פרשנות נוספת מתייחסת למספר כנוסחא הסודית המתארת את בואו של המשיח והמושיע של פולין, שאימו היא זרה. (איטרפטציה אפשרית מתיחסת לאימו של מיצקביץ' שמוצאה ממשפחה פרנקיסטית, עובדה שלא לגמרי ידועה בפולין). הביטוי שלקוח מ"החזון של הכומר פטר" (vision of priest Peter) נחשב לאחד מהרגעים המסתוריים ומעוררי ההשראה ביותר בכתיבה של מיצקביץ', העוסק בגורל וביעוד. לפטר יש גם חיזיון של פולין כ"ישו של האומות", שנצלבת למען הישועה של הלאומים החזקים יותר. “חתונה" של ויספיאנסקי, שנכתב כמה עשורים מאוחר יותר, מתייחס לחוסר היכולת של פעולה משותפת, למחסור בבריתות פנימיות, לחזרתיות של הכשלון, להעדר רוח לאומית ולחוסר התוכלת של המאמצים להשגת ריבונות.
“Dziady” ובייחוד "האלתור הגדול" (Grand Improvisation) ו"החזון של הכומר פטר" הם סימליים ביותר להבנת המאבק הפנימי של הגיבור הרומנטי עם האל והשליטה הבלתי נתפסת שלו על האנושות כולל הקבלה והרצון בהקרבה. מיצקביץ' כותב:
Now is my soul incarnate in my country
And in my body dwells her soul
My name is million, for I love as millions:
Their pain and suffering I feel. 3

העבודה 'אשמה', של האמנית הפולניה אנה ניסטרוביץ', בוחנת דעות קדומות ופחד המושרשים בשפה הפולנית, אשר מתחילת המודרניזם נעשה בה שימוש לתאר את פולין כמכותרת על-ידי ים של זרים. נסטרוביץ' מציגה מיצב של פרסומי תעמולה משנות השלושים ועבודת וידיאו עם ציטוטים הלקוחים מפורומים באינטרנט. העימות שיוצרת האמנית בין חומרי האינטרנט העכשווים וחומרי התעמולה של שנות השלושים, חושף את חוסר ההתחדשות בשפה, המלווה ברוחות של שנאת זרים, דעות קדומות ועכבות החוזרות על עצמן כמעט באותו האופן ומשחזרות את העבר. שנות השלושים היו השנים בהן התחזק הנרטיב הלאומי בפולין בהשפעת העצמאות המחודשת. עלתה החשיבות של כלכלה הנשלטת על-ידי המדינה, של מימוש פנטזיות אורבאניות מודרניות. במקביל גבר החשש מפני אירועים פוליטיים סוערים ברוסיה הסובייטית וגרמניה הנאצית. חומרי הדפוס שנאספו על-ידי ניסטרוביץ' מתעדים את הזמן הזה עם שנאת הזרים השזורה בהם, שלא הסתכמה רק בהפצה של דברי דפוס מסוג זה, אלא גם בפעילות של ארגון "נוער פולין השלמה", ארגון לאומי שהוקם ב-1922 (בהשראת רומן דמובסקי), והוקם מחדש ב-1989 ( על-ידי רומן גירטיץ'). כתוצאה מהופעתו המחודשת של הארגון במרחב הציבורי, נאומי שטנה חזרו מחדש לזירה הפוליטית הפולנית. עבודתה של ניסטרוביץ', מקשרת בין הזמנים המרוחקים האלה ומדגישה את הדמיון הרטורי ביניהם.

ב-1939, פלשו הנאצים לפולין והצבא הפולני המיושן התמוטט תוך ימים ספורים. בריטניה וצרפת, שערבו לשלמותה של פולין, הכריזו מלחמה על גרמניה אך לא יכלו להושיעה. בכך הייתה הפלישה הגרמנית לפולין העילה הרשמית לפרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1941 כבשו הגרמנים את חלקי פולין שהיו בידי ברית-המועצות. מרכז פולין הפך לאזור "הממשל הכללי" (גנרלגוברנמן), בו הגיעו הנאצים לשיאים של אכזריות, הן כלפי היהודים והן כלפי הפולנים. המלחמה הביאה למותם של ששה מיליון אזרחים פולנים, ולגירושם של 2.5 מיליון מהם לעבודות כפיה בגרמניה. כשלושה מיליון מיהודי פולין נרצחו באושוויץ, טרבלינקה, מידאנק, בלזץ, סוביבור, וחלמנו, כמו גם יהודים מכל רחבי אירופה שהוסעו ברכבות אל אדמת פולין להשמדה. פולין הייתה לגיא ההריגה הראשי של היהודים בשואה. מריה יאניון, הבלשנית הפולניה הידועה, קוראת כיום לצער אוניברסלי, כאשר אנו עומדים מול "עודפות הצער, מועקה על אבדן בלתי הפיך" (4).

בסרט "אני לא מתכוון לספר לך סיפור" מנסים מנחם ויקותיאל רוט להתמודד עם הדרך לספר את הסיפור של סבתם ניצולת השואה. הם מנסים לראיין אותה ולשכנעה לספר להם את סיפורה. היא מספרת כיצד הנאצים ייצרו סבון מגופות של אנשים מיד לאחר שרצחו אותם. האחים רוט נוסעים בתחילה לבני ברק, שמזכירה במראה שלה את העיירה היהודית במזרח אירופה. מסעם ממשיך למידאנק, פולין, ובכל פעם שאחד מהם מנסה לספר את הסיפור במשרפות של מידאנק, הוא מופסק על ידי המשפט "לא טוב". איך יכול אדם לספר את הבלתי ניתן לתיאור? כיצד ניתן לספר סיפור שהדעת לא יכולה לתפוס?
האחים, כדמויות הראשיות בסרט, חוזרים לישראל ולוקחים את סבם וסבתם לסיור במכונית בסביבות בני ברק. מה שניתן לראות מחלון המכונית הוא גדרות תיל, מגדלי שמירה ושליטה וחיילים. מתקבלת תחושה מטלטלת שהזוג מעולם לא עזב את מידאנק. נראה כאילו השד פרץ החוצה ולא ניתן להחזירו לבקבוק. בדומה לפצצה גרעינית שאת מידת הנזק שלה לדורות הבאים קשה לנו לצפות, כך הרוע שהתפרץ באירופה במלחמת העולם השניה, ממשיך להדהד במזרח התיכון על ידי הנשאים שלו.

יעל ברתנא - מתוך: מארי קושמארי

בעבודה "מארי קושמארי" חוברת יעל ברתנא לסלבומיר סירקובסקי, המנהיג האינטלקטואלי של השמאל החדש בפולין, אשר כותב טקסט לבקשתה של ברתנא יחד עם פעילת שמאל נוספת, קינגה דונין. בטקסט, אותו הוא מקריא מול איצטדיון ריק מאדם, הוא מזמין 3,300,000 יהודים לחזור חזרה לפולין. הנאום הרהוט מעלה באוב את המתים. אין זה ברור מי בדיוק צריך לחזור, המתים או צאצאיהם. הטקסט משובץ באמירות אנטישמיות, קומוניסטיות וקתוליות המצביעות על שורש עגום משותף. אך עם זאת מציעה העבודה גאולה לגבי האופן בו אנו יכולים בזמן הווה לנהוג בעבר. אחת הפרשנויות לתחיית המתים היא שהיא התרחשה ב- 1948, השנה בה קמה מדינת ישראל. לאחר השואה, היהודים ששרדו את המחנות, רבים מהם לא יותר מ"עצמות יבשות", לאחר שאיבדו את כל רכושם, משפחתם ותקוותם, הצליחו לשקם עצמם ולסייע בהקמת מדינת ישראל.
תחיית המתים היא העיקר השלושה עשר והאחרון מבין העיקרים שניסח הרמב"ם, אשר בהם מתחייב כל יהודי להאמין. בעבודתם 'משיח עכשיו' יצאו יוסי ואיתמר לירושלים בשמו של המשיח, במטרה לבדוק האם העם מוכן לקבלו ומוכן לתחיית המתים. הם יוצאים לבית קברות בירושלים לספור את מספר המתים שיחזרו לחיים. במהלך הספירה הם מגלים קבר של מוסלמי ויוצאים לרחוב לשאול את העוברים והשבים מה לעשות עם הערבים כאשר המשיח יחזור? האם הציבור מוכן להתחלק בכל הטוב כאשר המשיח יגיע או לא?
הרמב"ם כתב את העיקרים בצורה מוסברת ומורחבת, והוסיף גם דברים שאינם חלק אינטגרלי מן העיקרים אבל קשורים לנושא העיקר. למשל, הרמב"ם קובע שישנו איסור לנסות לחשב מתוך המקרא את מועד ביאתו של המשיח, אך אין חישוב שכזה בגדר כפירה. על כן מותר להאמין במשיח, בכל דרך שהיא, אך אסור להביאו בכח, באופן מלאכותי ושקרי, ולעשות בשמו ובחסות האמונה בבואו מעשים שלא ייעשו.

סלאמנקה: המשיח היא נגרית פולנייה בשם מרייה

מספר גדול של עבודות של האמנים הישראלים בתערוכה עוסקות בצורה זו או אחרת בבואו של המשיח או בהקדמת בואו. ב"המשיח היא נגרית פולנייה בשם מריה", קבוצת "סלאמנקה" הירושלמית (לאה מאואס ודיאגו רוטמן) נסעו לגדנסק במטרה לערוך מבחני בד למשיח. הקבוצה פרסמה הודעה בפולנית בה נכתב כי הם עורכים חיפוש אחר "המשיח" וכי המועמד "הנבחר" ייסע לישראל במסגרת הפרויקט. למבחנים הגיעו שבעה אנשים מרקעים שונים, גברים ונשים כאחד, שהציגו את מועמדותם לתפקיד. הם התבקשו להקריא בעברית טקסטים "משיחיים" של יעקב פראנק, תאודור הרצל, אצ"ג, יונה וולך ואחרים, שהועברו להם באי-מייל לצורך האודישן. לתפקיד ה"משיח" נבחרה מריה סצ'ייקו, שביקורה בארץ נערך בחודש אוגוסט 2008. בתערוכה יוצג סרט שעוקב אחר ביקורה של  "המשיח" ועל פגישתה הראשונה עם הישראלים.
משחר לידתה נושאת הציונות על גבה את הבשורה המשיחית לאומות העולם: לא רק בשורה דתית או לאומית, אלא תודעה עצמית של אוונגרד המפיץ את רעיון האוניברסליזציה של האנושות ופועל לפוליטיזציה של התיאולוגי. ראוי לציין את הפער בין הכמיהה לארץ ישראל לבין המעשה בפועל של יישוב הארץ. בספרו "עם, ארץ, מדינה", כותב ישעיהו לייבוביץ כי "המשימה שהוטלה על עם ישראל לדורותיו, איננה הבעלות על הארץ אלא קיום התורה בארץ". מגילת העצמאות של מדינת ישראל פותחת בשקר מכוון: "בארץ-ישראל קם העם היהודי", אולם העם היהודי לא קם בארץ-ישראל אלא בא לארץ-ישראל כעם מגובש. הציונות מרדה בציפייה הפסיבית למשיח, שנבעה מן האמונה שהגאולה תבוא אך ורק באמצעות התערבות אלוהית. אך באותה עת, כתנועה לאומית שבמרכזה עמד רעיון השיבה לציון, הייתה הציונות קשורה בקשר עמוק לסמלים ולעולם המושגים של הגאולה הדתית (5).

יוהנה ריקובסקה - מעלה

יוהנה ריקובסקה בעבודתה "מעלה" מפנה את תשומת ליבנו לדרך בה אמצעים תרבותיים וגזעניים עולים בקנה אחד עם ההטמעה של "הביטחון" והתפעול האדמיניסטרטיבי שלו. ריקובסקה מראיינת בעבודה שני חברים שלה, שעבדו בשרותי הבטחון בשדה התעופה והפכו ליצרני תרבות מכובדים. ריקובסקה מאפשרת נראות לחיכוך בין התפקיד והאחריות מצד אחד לבין ההגזמה בצד השני. העבודה חושפת כיצד בני אדם פועלים תחת הלחץ של מנגנון אידיאולוגי מתוך המסווה של אחריות אדמיניסטרטיבית פורמלית.
מייצג הוידיאו בשני ערוצים של אבי מוגרבי מראה את חותם הקנאות הדתית על החברה הישראלית. מוגרבי מציג שני קטעים מתוך סרטיו הקודמים, "אוגוסט" ו"נקם אחת משתי עיניי", ויוצר ביניהם חיבור חדש. הוא מחבר בין אודישנים שערך לשחקניות לתפקיד אישתו של ברוך גולדשטיין בסרט אוגוסט, יחד עם חגיגות של קבוצת פעילי כ"ך השרים יחדיו: "אדוני, אלוהים, זכרני נא וחזקני נא, אך הפעם הזה, ואינקמה נקם אחת משתי עיני מפלישתים". מתוך קריאתו של שמשון המקראי לאלוהיו, כשהוא כפות אל עמודי המקדש הפלישתי, רגע לפני שהוא מפיל את עמודי הבית על אלפים מאויביו ומעניו הפלישתים ועל עצמו. קריאת הנקם הזו עוד נשמעת במזרח התיכון. שמשון, גיבורו של מיתוס עברי מכונן, היה מושא הערצתו של ברוך גולדשטיין ושל קבוצות מתנחלים מהזרם הציוני דתי המשלבות משיחיות עם ציונות.

איתי מאיר וסוף בקליניק - מלחמת הגאולה

אתחלתא דגאולה (מארמית: התחלת הגאולה) הוא מושג רעיוני השאוב מן הגמרא. המדובר הוא בתקופה שבה חל שלב חדש של התעוררות בתהליך הגאולה וביאת המשיח. זהו השלב הראשון בתהליך הגאולה המהווה תקופה השונה במובנים רבים מכל מה שקדם לה. מושג זה הוא בין הנושאים הנידונים ביותר במשנתה של הציונות הדתית. אחת המחלוקות הגדולות של החרדים עם הציונות הדתית היא סביב השאלה האם נכון או מותר לחשב את ביאת המשיח, כאשר חישוב ביאת המשיח יכול להחשב כהכנה לביאתו.
גם בעבודת הוידיאו "מלחמת הגאולה" של איתי מאיר וסוף בקליניק מתכוננים לבואו של המשיח. עבודת הוידיאו צולמה באקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל", אשר הופכת למפעל נשק עתידני כהכנה למשיחת צידקיהו למשיח על מלכות ישראל החדשה. הסרט צולם בסגנון עתידני ועוסק בשאלת תפקידו של האמן כחייל בצבא הגאולה. חלק מן המשתתפים בסרט הם שחקנים מקצועיים וחלקם סטודנטים לאמנות. גיבורי הסרט, סטודנטים לאמנות לפני המהפכה העתידנית, הפכו לפועלים באקדמיה והם נקראים ליצור פסל של אריה שיייצג את כוחו של המשיח במלכות החדשה.

פולין קשורה בעבותות למשיחיות היהודית למרות שלפי גרשום שולם, הזרמים המיסטיים בקרב יהודי פולין אינם מקוריים. הם יובאו ואומצו רק במאה ה-16. שולם מאמין שישנן גירסאות שונות למה שיצית מאוחר יותר תפיסה חדשה של הקבלה. בעוד שהשפעתו של שבתאי צבי נתנה את אותותיה על הציבור היהודי בבלקן ובאירופה המרכזית, השפעתו העיקרית היתה בפולין. לכן התנועה הפרנקיסטית נתפסה כהמשך וכסיום ההגיוני של השבתאות הפולנית, ומעולם לא נתפסה כתנועה עצמאית על-ידי הרבנים והציבור. התנועה הפרנקיסטית חשפה את היסודות ההרסניים והמהפכניים החבויים בשבתאות.
הסרט 'שתי נשים וגבר' מספר על חייה המקצועיים של האמנית הסוריאליסטית "ז'וסטין פראנק", על ידי החוקרת אן קאסטורפ. שם האמנית הוא חרב פיפיות של רמזים, המרקיז דה סאד מזה ויעקב פראנק מזה. פראנק היה הדמות המסעירה, החידתית, המאיימת והנוראה של יהדות מזרח אירופה במאה ה-18, שלב מאוחר וטראומטי בגלגוליה של התנועה השבתאית, הקצנה מוחלטת של אופיה הפרוע, פורץ הגבולות ומכונן המציאות החלופית של התנועה, ששורשיה נבעו מדמותו של שבתאי צבי. ההתגלות המינית מוגשת באריזת מחקר ביוגרפי, המתחקה אחר עקבותיה של האמנית הדחויה, שנקלעה לארץ בשנות השלושים, ולמרות שהשתייכה לתנועה הסוריאליסטית לא זכתה להערכה לה הייתה ראויה. החשיפה הציבורית היחידה לה זכתה התרחשה שנה לפני מותה, בתערוכתו של מרסל ינקו, האמן הדאדאיסט שעלה לארץ ב-1940. ז'וסטין נעצרת על ידי המשטרה באשמה שחשפה את עצמה בצורה מגונה וניסתה לתקוף את ינקו. לאחר שיחרורה עברה להתגורר בבית ידידתה היחידה, האלמנה פניה חיסין, ומתה ב-1943. עם התחדשות העניין באמנית נשכחת זו, הובנו המניעים מאחורי המיזוג שלה בין סטייה ויהדות בהקשרים פרשניים שונים: דרך הזיקה שלה לז'ורז' בטאיי וביחס לחוג הסוריאליסטי בשוליו פעלה; כעמדת-יחיד פמיניסטית רדיקלית ביחס למסורת הפטריארכלית של הייצוג האירוטי, ואף כפעולה אנטי-ציונית מתריסה?.

רועי רוזן - שתי נשים וגבר

את זרעי המשיחיות אנו יכולים למצוא בכל המהפכות, הגדולות והקטנות, של המאות הקודמות. מהפכות אלו הבטיחו, וחלקן אף קיימו, עתיד חדש בו כל בני האדם יהיו שווים בפני המדינה. בעבודתה "כוח", עוסקת האמנית אנה מולסקה בקשר שבין מיתוס העבודה למונומנטליות ולאורנמנטליות. כמה פועלים מגיעים לשדה בוצי ביום אפור וסגרירי. הם מציעים את כוח העבודה שלהם לבניית מבנה משולש עליו הם מטפסים לבסוף ומציגים עצמם, תוך שימוש בהבנה מסוימת של הצורה והכרה בתפקידם במאמץ האסתטי אותו יש להגשים. העבודה מדגישה נרטיב סמוי אך מושרש היטב של עוצמה, אומץ, גבריות וכוח שהדמויות מבטאות. יש קשר ברור בין המסגרת הקונסטרוביסטית שנוצרה לבין הדמויות המבוימות והמאלתרות לסרוגין. תבנית הצייתנות גורמת לנו לחשוב על צורות ותבניות הכופות התנהגויות אינדיבידואליות וקבוצתיות מסוימות, יוצרות קהילתיות וקהילות מכוונות מטרה.

1. לדעה זו שותפים הוגים כמו לווית' וקולובסקי
2. בשנת 1941 נכלאו יהודי העיירה ג'ידבבנה באסם נעול ונשרפו למוות. על פי רישומי המכון לזיכרון לאומי, את הפוגרום יזמו חיילים גרמנים, אולם הוא בוצע על ידי השכנים הפולנים של יהודי העיירה.
3. אדם מיצקביץ', "האבות", חלק 3, תורגם על ידי מתרגמים שונים ונערך על ידי ג'ורג' רשפלנוייס עם הערות של הרולד ב. סגל. דרמה רומנטית פולנית: 3 מחזות בתרגום לאנגלית מאת: הרולד ב. סגל, אדם מיצקביץ', זיגמונט קרסינסקי, יוליוס סלובצקי, טיילור ופרנסיס, 1997, 80.
4. מריה יאנון, Niesamowita słowianszczyzna. Fanbtazmaty literaturyWydawnictwo Literackie, Krakow 2007, p.37.
5. ישעיהו ליבוביץ' וקולגות. עם, ארץ, מדינה, הוצאת שורשים וכתר, 1992

הנבחרים - המרכז לאמנות דיגיטלית, חולון (20.9-15.11.08)
אוצרות: גלית אילת ואנטה שז'ילאק

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
משיח עכשיו!
אבי

האם המשיח כבר כאן והוא בסייברספייס?
פולחן ההמרה, גלגול של הלחם והיין בסעודת-הקודש הנאכלת על המזבח, מסמל את גופו ודמו של ישוע, ומדגים את התשוקה של המאמינים "לראות ולגעת" במיתוסים.
תורת הקבלה (מקצועו של הבעל שם טוב שחי בפולין במאה ה-18, כפי שנרשם בספרי העירייה היה- KABALISTA) מתארת מצב טרום בראשיתי, בו האלוהות התרכזה בנקודה ייחודית, שמקורה באינסוף. נקודה גבוהה ונסתרת זו היא ראשית כל הדברים. בבריאה, קרן אור חדרה למרחב שבתוך האינסוף וממלאה אותו בהאצלות, הכוללות את כל החומר שביקום המתפשט לכל הכיוונים. "כי בהופיע האור, נתרחב העולם, ובגניזתו נבראו כל הנמצאים למיניהם... זה סוד מעשה "בראשית" והמבין יבין". מפץ בראשיתי זה, יצר את פיזור החומר במרחב ממצב של דחיסת חלל וזמן קדומים. מטרתה של הקבלה היא ללכד חזרה את החומר ולבצע "תיקון", שייצור מפגש מחודש בין אלוהי לאנושי.
הנחת תפילין היא פעולה אמונית המקשרת את האדם לספרות עליונות כפי שכתוב בקלף הנמצא בתוך התפילין: ו?ה?י?ה ל?ך? ל?או?ת ע?ל-י?ד?ך?, ו?ל?ז?כ??רו?ן ב??ין ע?ינ?יך? ". הדברים נאמרו למשה, שהיה האדם היחיד בתנ"ך שראה את אלוהים פנים מול פנים, אחר כך קרנו פניו אותם כיסה בצעיף.
התפילין המונחים על הראש ועל היד, הופכים לשלוחה של גוף ונפש המתפלל, ויוצרים את הרחבתם באמצעות הקוד הכתוב והאמונה, ואיחודם עם הנשגב. פעולה דומה יש בשימוש במתקן מציאות מדומה הכולל כפפת מידע ומתקן תצוגת ראש, המנתקים את הגולש מהעולם הממשי ומכניסים לעולם וירטואלי באמצעות פרוטוקולים של תקשורת. "הזיכרון" בעיניו של הגולש הינו עולם "וירטואלי" נשגב הממוקד ו"מוקרן" על תצוגת תודעתו. הגלישה היא כיפוף מרחב-זמן לייחודיות התודעה באמצעות זרוע העוטה כפפת מידע, או עכבר. האחדים והאפסים מהם נבנה הסייברספייס, הם הד ה"אינסוף", שילוב של הכול ולא-כלום, אחד מכינוייו של האל. המתפלל והגולש שרויים בריכוז מהורהר וקיפאון תנועה בספירות אל-חומריות של תרום בראשית, הם הופכים למשיחים.

פורסם ב-15:59 ,18/09/2008
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה