מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות

פרוכת פמיניסטית

מיכל ק. מרקוס עלמה 2007-02-22 18:20:27   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

גילוי וכיסוי, חול וקודש, ראייה ושמיעה, אסור ומותר: רות קסטנבאום–בן-דב אורגת מדרשים חדשים


"מארג"
גלריה הקצה, נהריה
פתיחה: 10.2.07

עבודותיה של בן-דב הן כר נרחב לדיון במה שבין מציאות לאמונה. ציוריה והיא עצמה מעורבים בבדיקת הזיקה והיחס שבין מציאות החיים הישראלית לבין דימויים ממקור מקראי, קדום. היא מרבה להתכתב עם תכני מקרא, גמרא ומשניות, ולשקוד על עבודה רבת כיוונים כדי לחבר בין עולמות שלעתים נדמה שהם מנוגדים זה לזה, וסותרים זה את זה כמעט לחלוטין.
היא נוגעת בתפר שבין שפת הטקסט המקראית-יהודית לשפת הטקסט המקודשת הערבית, ופועלת בכמה וכמה מישורים ליצירת הגבהה והנמכה, כמעין משחק בין היומיומי למקודש, בין הנשגב לחולין, בין משמעותה של העתקת האמונה הדתית למשמעותה של האמונה האמנותית. היא עושה זאת תוך יצירת חתך המסמן את המקום שבו היא חיה – המקום שכולנו כאחד חיים ונאבקים בו – ובה בעת היא מטשטשת ומערימה שאלות, הוגה מסקנות, יוצרת חיבורים על דרך ההנגדה. דרך חיפושיה בתוכן המקראי, כמו גם דרך עשייתה הציורית, מתגלה עולם שניכרים בו קרעיו של ההווה המורכב של החיים בישראל.
האמונה, המקום, הזהות, הראייה, ההזדהות, התוכן הרוחני והעשייה האמנותית: כל אלה הם יריעות התוכן שהיא אורגת זו בזו.

השאיפה הבסיסית של המעשה האמנותי היא הרי יצירה ובריאה של סדר חדש, ואת הסדר החדש הזה לא פשוט לעמת עם הדת ועם אופיה השמרן וההדוק

חסנה

בתערוכה "מארג" מציגה בן-דב שלוש סדרות של ציורים: "הכנסת אורחים", "שטיחי תפילה" ו"נופי גליל". שכניה ביישוב אשחר בגליל, דתיים וחילונים, וכך גם שכניה מכרמיאל ומהכפרים הערביים שבסביבה, מתארחים אצלה בסטודיו בלבושם האופייני, מתיישבים ומתמסרים למפגש. ההתמקדות בפני האורח והבריחה מיצירת מסגרת לשיער, לבוש או תנוחה מונעות הסגרה של מאפיינים נוספים. התוצאה אינה רק קרבה המעוררת אי-נוחות של ממש, אלא גם הזדהות ואינטימיות.
ציוריה של בן-דב הם אמירה חכמה, רבת עומק, מחודדת ותבונית, בהתכתבות בלתי נגמרת עם משמעויותיה התהומיות של אמונת האדם. הם יוצרים גשר זהב עתידני בין מרחב המחיה הרוחני המקובל לבין השפה האישית והפרטית. הן מעשה אישי של התכתבות עם שפת המקרא, שפת האמנות ושפות עתיקות. הם פותחים פתח נרחב, שדרכו זורחת קרן אור בהירה של דיאלוג פורה על אודות  שפתו העשירה, המורכבת והסותרת של האדם.


פרוכת עתיקה

פרוכת עתיקה זו מאוסף המוזיאון היהודי בניו-יורק היא מקור לסדרה "שטיחי תפילה". הפרוכת המקורית מעוצבת עם אלמנטים המאפיינים שטיחי תפילה מוסלמיים, ובהשראתה יצרה בן-דב סדרת ציורים ששתולים בהם נופים, טקסטים בעברית וערבית מתוך תפילות וכתבי קודש יהודיים, ציור גוף מוטמע בשטיח ובאדמה, ודיוקן עצמי.

שטיח תפילה 1

ציורי הפרוכת שלה, המעורפלים בגוונים מימיים, הם ייצוג של עולם ערטילאי; להבדיל מציורי הדיוקנאות שציירה, העולם שמופיע בהם אינו מציאותי, אינו משויך להוויה.
לצד היופי החזותי המרהיב של הציורים, הדבר המרתק והמזמין בהם הוא היכולת לקרוא את מסריה טיפין-טיפין, לנבור פנימה עוד ועוד, עד למקום שבו רב הנסתר על הנגלה. גילוי האמת כמוהו כמעשה האמנות. תכריכים של משמעויות עוטפים אותה, והכל נמצא חבוי אי-שם מאחורי ה"פרוכת".

זו אמירה של אחוות הברואים: ימות המשיח משוכים על בד פרוכת אחד, כחזון אחרית הימים הנאמר בספר ישעיה


השאיפה הבסיסית של המעשה האמנותי היא הרי יצירה ובריאה של סדר חדש, ואת הסדר החדש הזה לא פשוט לעמת עם הדת ועם אופיה השמרן וההדוק. אך הדת והאמונה חייבות ללכת יחד עם האמנות, גם אם לא נועדו. ציוריה של בן-דב מחברים את האמנות ואת האמונה דרך חוויית האמונה הדתית וחוויית היצירה, שלשתיהן אותם מרכיבים של עילוי, גילוי, ומזיגת הרוח בבשר.
הציורים מחייבים מבט עמוק. זאת משום שיש בהם ריבוי משמעויות, לעתים סותרות, הנקשרות כולן למרכז שהיא בוחרת להתבונן דרכו. הדבר דומה לכימאי המנסה לגלות נוסחה לתרופה חדשה למחלה. הוא יוכל לגלות את התרופה רק דרך מזיגת צירופי חומרים בכמויות משתנות אל תוך מבחנה אחת, ונסיונות מרובים להגיע לנוסחה הגואלת. לא בכל יום תצלח דרכו להגיע לשם, ולעתים יגלה את התרופה המתאימה רק דרך מקרה.

אחוות ברואים

בד הציור משול אצל בן-דב לפרוכת, וכל אשר נכתב עליו, בכתב או בתמונה, מעיד על התוכן המתפרש של הנעשה מאחוריו. במעשה הציור, הכתב נוסק לאטמוספירה אחרת. בן-דב מאדירה את הכיתוב לכדי סוג של תחינה, רצון לגילוי האמת, שאיפה קוסמית לאיחוד כל בני הדתות לאורה של אמת יחידה. זו אמירה של אחוות הברואים: ימות המשיח משוכים על בד פרוכת אחד. כחזון אחרית הימים הנאמר בספר ישעיה: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם, ופרה ודב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן, ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי".

לצד היופי החזותי המרהיב של הציורים, הדבר המרתק והמזמין בהם הוא היכולת לקרוא את מסריה טיפין-טיפין, לנבור פנימה עוד ועוד, עד למקום שבו רב הנסתר על הנגלה

שטיח תפילה 5

בתווך הניגוד שבין המשמעות הרוחנית למשמעות המקומית והארצית משלבת בן-דב שפת ביניים. טקסט – מלה שמקורה בלטינית, textum, שפירושו "אריג". האריג עשוי מצירוף של שתי וערב, ממש כמו הכתב: תפרים שחור על גבי לבן, שחור על גבי לבן ובמרווחי שחור על לבן.
כזו היא גם היצירה של בן-דב. היא מחברת עברית וערבית, בד הפרוכת וציור, נוף וגופו הפיזי של האדם, מסגרת חיצונית ותוכן הפנימי, בין קישוט אורנמנטלי וציור ריאליסטי, מראה מקום ומשמעותו המופשטת. כל אלה הם סוג של אריגה, שתי וערב, חיבור בין חלקים שאינם שייכים אלו לאלו, ואריגתם זה בזה לכדי אמירה אחת.
כך גם המלים בעברית ובערבית על בדי הפרוכת: הן מעבירות את שתי השפות האלה במנהרת הזמן של תחביר השפות הכפולות, של מנעד כפול, של אמונה משותפת ושל הנגדה בין מה שהן מסמלות לבין אופיין בהוויה. כפי שהמלים הכתובות הן כלי עמוק, חסר תחתית, להגדרות המופשטות (האות מקשרת בין עולם המציאות לעולם שמעבר), כך הציור הוא את בד הפרוכת המשתמש בפני השטח כדי להעביר את מסריו שמעבר. כך מקבלת העשייה הרוחנית פנים ברורות וחדות יותר.

שטיח תפילה 4

 

הזכות ליצור את מסך הקדושה

באחד מציורי הפרוכת של בן-דב מוטבע ציור גופה הפיזי, כמו בא לערער על המקום המשני שהיה שמור לה מאז ומתמיד, לאשה. האמנית הבאה לערער על מקומה של האשה כזו שאסור לה לקרוב לפרוכת, ואין היא רשאית לגעת בה, מציירת את עצמה על בד הפרוכת בלי לחשוש מחילול הקודש. זו אמירה פמיניסטית רבת משקל, אומץ, עומק ומרדנות – יציאה נגד הדרך הקונפורמיסטית שלפיה מקומן של הנשים תמיד במרחק, בעזרת הנשים, ולא בקרבה אל המקום המקודש בבית הכנסת.
בן-דב טווה הקשרים במו ידיה. טווה אותם באריג הלא נגמר של התכתבות עם המדרשים ותרגומם לאמירה ציורית בעלת משקל, היוצקת משמעויות חדשות במלאכת הציור על כל ערכיה ומשמעויותיה.
בתחתית אחת הפרוכות שציירה בן-דב מוצגות ידיים. אלה קיימות גם בפרוכת המקורית – אך ספק אם שם הן ידי אשה. הרי לידיה של בן-דב עצמה – הידיים המצוירות, הידיים שנגעו בבד הציור – אסור לגעת בפרוכת עצמה. היא אשה.
הציירת שיצרה טרנספורמציה מהיודאיקה הגברית לפרוכת הציור האישית שלה, כציירת וכאשה, לוקחת על עצמה ליצור גשר בין המותר והאסור לאשה, בין "מקומה" ל"אי מקומהובזכות הבחירה שלה ליצור את מסך הקדושה במו ידיה, בעשייה הקרובה ביותר למשמעות "ברוך שעשני אשה".


נשאר מקום למסתורין

בציור "שמע" משנת 1997 מציירת בן-דב את עיניה המולטות בידה. הסתר הפנים מדגיש את כבוד ה', את "קול" האמת הפנימית בזמן התפילה. השמיעה, בניגוד לראייה, מכילה את הקול ולא את המראה. המראה אסור. הרוחניות מגיעה תמיד רק דרך השמיעה, האזנה (כשמשה התבקש להסיר את נעליו על הר סיני, הוא גם עצם את עיניו. כשהעיניים סגורות, לקול משמעות מופשטת, להבדיל מהראייה, שיש לה מהות פיזית). כיסוי העיניים בזמן תפילה מנוגד לציור המדגיש את הראייה, אך בהיותו מסמן את הפרוכת, הוא נושא את הכיסוי, ההסתרה, הקדושה והשמיעה.
בדיוקנאות שציירה במשך השנים הדגישה בן-דב את הראייה כנקודת מוצא של הסתרה, של ההפך מן הגילוי: עיניים אטומות, עיניים כבויות. עיסוק זה קדם לעיסוק בבד הפרוכת, שתפקידו לשלול חשיפה של דימוי "אסור" ("כי לא יראני אדם וחי") דרך הסתרה וכיסוי, דרך בד הפרוכת, דרך מבט מעל פני השטח של בד הפרוכת ניבט דיוקנה העצמי המשורטט בחדות, ובכך אובד מצב הידיעה, ההתבוננות פנימה. ניתן להתבונן רק במעטה, בפרוכת המכסה על פניה ואת פניה. היא מייצגת את עצמה, לא את המסתתר מאחור, את הקדושה. גילוי טפח, חשיפת טפחיים – ובכל זאת הפרוכת עוטפת מקום סתום. נשאר מקום למסתורין של אשר היא מכסה, ועם כל זאת היא מייצגת רק את עצמה, לא את תוכה.
בציור "בדים" משנת 1999 מתייחסת בן-דב לדף תלמוד העוסק במוטות המצופים בזהב, ה"בדים" הנושאים את ארון הברית שעליו פסלי הכרובים. בד פרוכת הסתיר את הכרובים מן הבאים לבית המקדש. במועדים מסוימים היו גוללים את הפרוכת וחושפים את הארון והכרובים, כנאמר במסכת יומא: "בדי הארון דוחקין ובולטים בפרוכת ונראין כשני דדי אשה [...] בשעה שהיו ישראל עולים לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרין להם ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה".
בעבודה של בן-דב, בד הציור היה לפרוכת, והפרוכת היתה לבד הציור, ושניהם מתכתבים זה עם זה וסותרים זה את זה. הטקסט התלמודי המצוטט מדגיש את נראותם הפיזית של הכרובים, אך אינו טוען לידיעת הקול הנמצא מבפנים. כך גם מעשה האמנות. החיצוני לפנימי מתורגם בהתכתבות אינסופית לאורך שנים, ויוצרת בן-דב קשר בין הפן המודע והאפשרי, האנושי, לבין ההסתרה ומשמעות הקדושה. ההסתרה המקודשת היא עניינה של הפרוכת, אך נדמה שאצל בן-דב מתפקד כך גם בד הציור. גם האמנות עצמה, על פניה הרבים, מיצקה משמעויות בתוכן הרוחני שבו היא שחה. והעלתה על פני השטח את ההחצנה שלו. בשתיהן את גילויה איש לא יידע, בשעריה פנימה איש לא ייכנס.

האתר של בן-דב באינדקס אמנים

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
ציורים מדהימים !
דן

ציירת מעולה.
תודה

פורסם ב-14:01 ,26/02/2007
2
מאמר קריא ומעולה (ל"ת)
ארנון א

אי-מייל פורסם ב-09:15 ,02/03/2007
3
יצירתה מזכירה את התערוכה של הילה חסידים
אויינטליוזון

בגלריה "אחותי". במיוחד הציור של השטיח/כן הציור עם רגליו הבולטות

אי-מייל פורסם ב-00:21 ,03/03/2007
4
לאויינט
רן לחמי

אין שום קשר בין שתי האמניות.
אתה מדבר על ציירת צעירה שגמרה רק עכשיו מדרשה , ופה מדובר בציירת בשלה , בוגרת, עם אמירה פמניסטית ועיסוק בשאלות פילוסופיות
מהמקורות.

פורסם ב-18:44 ,09/03/2007
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה