מסיכת טלי פחימה של יגאל ניזרי
כל מי שקרא בקול "סרק"' צדק. ולא שהכדורים שנורו לא היו כדורים חיים, אלא שאולי רבין לא היה רבין
אוצרים: יהושע סימון וסרג'יו אדלשטיין
המרכז לאמנות עכשווית (קלישר) 22/12 בשעה 20:00
די ג'י: דורון סולומונס וי ג'י: אסף ואדים
משתתפים: אפי ואמיר, בועז ארד, רועי צ'יקי ארד, רעם דון, איציק ועירית, משה גרשוני, ניר הוד, פאבל וולברג, שירה זלוור, רפי לביא, דנה לוי, אבי מוגרבי, רמי מימון, רווית משלי, יגאל ניזרי, דורון סולומונס, רותי סלע, אלי פטל, אורי קליינר, מיקי קרצמן, רועי רוזן ודוד ריב
Aftershock, אליסף קובנר
התערוכה "סרק" נפתחת לרגל עשור לרצח רבין וחמש שנים למהומות אוקטובר. מחזיקי תיאוריית הקונספירציה משליכים את כל יהבם על הקריאה "סרק"', שליוותה את שלוש היריות ברבין – לפי התיאוריה, אחד ממאבטחי השב"כ קרא "סרק"' כי ידע שסוכן המופעל בשורות ארגוני הימין הקיצוני אמור לביים יריות על רבין. האפשרות השנייה היא שיגאל עמיר, שהיה חייל בגולני ומאבטח בשגרירות ישראל בריגה, הכיר את תרגולות שירותי הביטחון וצעק "סרק"' כדי לבלבל את המאבטחים עצמם. כך או כך, הרצח לווה בהד המלים האלו, "סרק!". ויכול להיות שעמיר, או כל מי שקרא בקול "סרק!", צדק - לא שהכדורים שנורו לא היו כדורים חיים, אלא שאולי רבין לא היה רבין.
נקודת המוצא החזותית של התערוכה היא התפנית הפרדיגמאטית שעברה על האמנות הישראלית באמצע שנות התשעים. תפנית זו היתה במידה רבה פועל יוצא מהתהליכים הפוליטיים בני התקופה במזרח התיכון בכלל ובישראל בפרט – תהליכים שהשפעתם על ההוויה הישראלית, ועל התרבות והאמנות בתוכה, תווכה ונעזרה על-ידי התפתחויות מקבילות בתקשורת של אותן השנים.כעת, עשר שנים אחרי הרצח, בעקבותיו נותרה ישראל באנדרלמוסיה ובסטגנציה פוליטית, כדאי לבדוק מה מחזיק השם רבין ומה מורשתו.
התערוכה תלווה בקטלוג שבו משתתפים גם:
אריאלה אזולאי, אור עזרתי, נועם יורן, צבי אלחייני, מיכל גרינברג והאוצרים סרג'יו אדלשטיין, יהושע סימון
פאבל וולברג
עוד מדברי האוצרים:
כמו 'מחנה השלום', גם עמיר האמין לרבין שפניו להסכם קבע שיאפשר הקמת מדינה פלסטינית. זו הסיבה שרצח אותו, וזו הסיבה ש'מחנה השלום' הפך אותו למרטיר - 'חייל בצבא השלום'. המצאת המחסומים בתקופת 'אוסלו'; המצאת 'תהליך השלום' האינסופי שמגן על ישראל מביקורת בינלאומית; הרחבת התנחלויות תוך כדי המשא-ומתן; סלילת כבישים עוקפים; סגירת עזה בגדר; ההחלטה שלא לפנות את מתנחלי דוגית, למרות שביקשו מפורשות להתפנות אחרי הסכם אוסלו; חוסר-הרצון לפנות את 400 המתנחלים מחברון אחרי הטבח במערת המכפלה, שגרר אחריו שרשרת פיגועי התאבדות המוניים החל ב-94'; הקריאה של רבין, כשעוד כיהן כשר הביטחון בתחילת האינתיפאדה הראשונה "לשבור להם את העצמות"; השתייכותו לאליטה הצבאית אשר מאז בחירות 92' מנהלת את המדינה כמו חונטה דרום-אמריקאית; ההזדמנות לשלום בין שני העמים בעקבות האינתיפאדה הראשונה, שלא חזרה לאו דווקא בגלל הרצח - אלא אולי בגלל רבין עצמו. סרק.
"גב' גולדשטיין", אבי מוגרבי
העשור האחרון הוא העשור של הטרור, ההפרטות ו'צו פיוס' – חוזה פנימי בין יהודים אזרחי ישראל שמחליף את מקומה של הסולידריות האזרחית.
ערוץ 2 החל את שידוריו המסחריים ב-4.11.93. פחות מחודשיים אחרי חתימת הסכם אוסלו א' ושנתיים בדיוק לפני הרצח. על פניו, בא הערוץ לבטא נורמליזציה – ערוץ מסחרי בעידן השלום – אך למעשה, היה לו תפקיד מכריע בהגברת ההיסטריה המיליטריסטית הישראלית. האינטנסיביות הבולמית המאפיינת את שידוריו השרישה שתי מערכות ייצוג: הסופרלטיב - ראו השימוש התכוף ב'מדהים', 'מהמם' וכו' בתוכניות האירוח והלייפסטייל; וההפחדה, למשל סביב הפיגועים ב-95'-96' ובזמן מהומות אוקטובר, שהציבו כביכול 'איום קיומי' למדינה. קלטת החייל החטוף נחשון וקסמן; כל האירועים, הפיגועים וההפגנות שקדמו לרצח, הרצח עצמו והטקסים סביבו (החיבוק של אהרל'ה ברנע מחדשות ערוץ 2 עם אברום בורג הדומע בשידור חי עם היוודע מותו של רבין); בחירות 96' וההיסטריה סביב אינתיפאדת אל-אקצא; מהומות אוקטובר; רצח מוחמד א-דורה (שכביכול לא קרה); הלינץ' ברמאללה, ויקי כנפו, טלי פחימה – כל אלה נקשרים בערוץ. העובדה שאחרי הרצח הערוץ שילם מיליון שקל לרוני קמפלר שצילם את היריות כדי להקרין את הקלטת בתוכנית 'שש עם רפי רשף' (אחת מתוכניות הדגל של הערוץ, שביטאה יותר מכל את החמלה המזויפת המאפיינת אותו); דמותו המוזרה של קמפלר עצמו והרעיון שמצלמתו היתה מעורבת איכשהו בהיתכנות האירוע, היעלמותו מאז הרצח, תיאוריית הקונספירציה – הכל חלק מאירוע טלוויזיוני ערוץ שתיימי לעילא.
שירה זלוור
הציר התקשורתי, המקביל לפוליטי, מתחיל בחדירת הטלוויזיה בכבלים לבתי ישראל החל מסוף שנות השמונים. הערוצים הזרים ששידרו כאן בזמן מלחמת המפרץ הראשונה (1991) היו הראשונים לשבור את המונופול הוויזואלי של הטלוויזיה הממלכתית והצנזורה הצבאית. ערוצי החדשות הערביים סיפקו תמונת 'מציאות' מורכבת יותר מזו שסיפק הערוץ הממלכתי היחיד במשך שנות דור. עם עלייתו לאוויר של הערוץ השני ב-1993, נוצרה 'מציאות' אינטנסיבית בעשרות מונים מזו של ימי הערוץ הממלכתי – מציאות מתו?וכת מקבילה, עשירה בדימויים, לעיתים סוריאליסטית ושקרית. 'מציאות' זו היתה זמינה לפירוק, לחישוף ולהתעללות, ודחפה אמנים צעירים להתייחסות. שפה שלמה של הירארכיות ומוסכמות נחשפה בפני האמנות הישראלית ונטמעה לתוך העולם החזותי שלה?. מנקודת מבט זו, לא מפתיע למצוא את הדור הראשון של אמני הווידיאו הישראלים סביב בוגרי בתי-הספר לאמנות בשנים 1994-5, לאחר יותר מעשור של עשייה מינימאלית ומחתרתית בתחום זה. העיסוק החזותי החדש כלל יחס אינטואיטיבי-כמעט אל השפה הטלוויזיונית: מהפריים והעריכה דרך אימוץ הגישה הדיכוטומית של מראיין-מרואיין, ומהמצלמה הנסתרת וההתחפשות לפורמאטים טלוויזיוניים של תחקיר או שיחזור ועד לקשר החושפני והאינטימי עם פוליטיקאים וידוענים אחרים – כראוי לדור שגדל מול המרקע.
רותי סלע