מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
מדריך / תערוכות
מסיכת טלי פחימה של יגאל ניזרי

מסיכת טלי פחימה של יגאל ניזרי

--

סרק

2005-12-22 19:20:38   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

כל מי שקרא בקול "סרק"' צדק. ולא שהכדורים שנורו לא היו כדורים חיים, אלא שאולי רבין לא היה רבין

 

אוצרים: יהושע סימון וסרג'יו אדלשטיין
המרכז לאמנות עכשווית (קלישר)  22/12 בשעה 20:00
די ג'י: דורון סולומונס וי ג'י: אסף ואדים

משתתפים: אפי ואמיר, בועז ארד, רועי צ'יקי ארד, רעם דון, איציק ועירית, משה גרשוני, ניר הוד, פאבל וולברג, שירה זלוור, רפי לביא, דנה לוי, אבי מוגרבי, רמי מימון, רווית משלי, יגאל ניזרי, דורון סולומונס, רותי סלע, אלי פטל, אורי קליינר, מיקי קרצמן, רועי רוזן ודוד ריב

Aftershock, אליסף קובנר

התערוכה "סרק" נפתחת לרגל עשור לרצח רבין וחמש שנים למהומות אוקטובר. מחזיקי תיאוריית הקונספירציה משליכים את כל יהבם על הקריאה "סרק"', שליוותה את שלוש היריות ברבין – לפי התיאוריה, אחד ממאבטחי השב"כ קרא "סרק"' כי ידע שסוכן המופעל בשורות ארגוני הימין הקיצוני אמור לביים יריות על רבין. האפשרות השנייה היא שיגאל עמיר, שהיה חייל בגולני ומאבטח בשגרירות ישראל בריגה, הכיר את תרגולות שירותי הביטחון וצעק "סרק"' כדי לבלבל את המאבטחים עצמם. כך או כך, הרצח לווה בהד המלים האלו, "סרק!". ויכול להיות שעמיר, או כל מי שקרא בקול "סרק!", צדק - לא שהכדורים שנורו לא היו כדורים חיים, אלא שאולי רבין לא היה רבין.
נקודת המוצא החזותית של התערוכה היא התפנית הפרדיגמאטית שעברה על האמנות הישראלית באמצע שנות התשעים. תפנית זו היתה במידה רבה פועל יוצא מהתהליכים הפוליטיים בני התקופה במזרח התיכון בכלל ובישראל בפרט – תהליכים שהשפעתם על ההוויה הישראלית, ועל התרבות והאמנות בתוכה, תווכה ונעזרה על-ידי התפתחויות מקבילות בתקשורת של אותן השנים.כעת, עשר שנים אחרי הרצח, בעקבותיו נותרה ישראל באנדרלמוסיה ובסטגנציה פוליטית, כדאי לבדוק מה מחזיק השם רבין ומה מורשתו. 

התערוכה תלווה בקטלוג שבו משתתפים גם: אריאלה אזולאי, אור עזרתי, נועם יורן, צבי אלחייני, מיכל גרינברג והאוצרים סרג'יו אדלשטיין, יהושע סימון

פאבל וולברג


עוד מדברי האוצרים:

כמו 'מחנה השלום', גם עמיר האמין לרבין שפניו להסכם קבע שיאפשר הקמת מדינה פלסטינית. זו הסיבה שרצח אותו, וזו הסיבה ש'מחנה השלום' הפך אותו למרטיר - 'חייל בצבא השלום'. המצאת המחסומים בתקופת 'אוסלו'; המצאת 'תהליך השלום' האינסופי שמגן על ישראל מביקורת בינלאומית; הרחבת התנחלויות תוך כדי המשא-ומתן; סלילת כבישים עוקפים; סגירת עזה בגדר; ההחלטה שלא לפנות את מתנחלי דוגית, למרות שביקשו מפורשות להתפנות אחרי הסכם אוסלו; חוסר-הרצון לפנות את 400 המתנחלים מחברון אחרי הטבח במערת המכפלה, שגרר אחריו שרשרת פיגועי התאבדות המוניים החל ב-94'; הקריאה של רבין, כשעוד כיהן כשר הביטחון בתחילת האינתיפאדה הראשונה "לשבור להם את העצמות"; השתייכותו לאליטה הצבאית אשר מאז בחירות 92' מנהלת את המדינה כמו חונטה דרום-אמריקאית; ההזדמנות לשלום בין שני העמים בעקבות האינתיפאדה הראשונה, שלא חזרה לאו דווקא בגלל הרצח - אלא אולי בגלל רבין עצמו. סרק.

"גב' גולדשטיין", אבי מוגרבי

העשור האחרון הוא העשור של הטרור, ההפרטות ו'צו פיוס' – חוזה פנימי בין יהודים אזרחי ישראל שמחליף את מקומה של הסולידריות האזרחית.
ערוץ 2 החל את שידוריו המסחריים ב-4.11.93. פחות מחודשיים אחרי חתימת הסכם אוסלו א' ושנתיים בדיוק לפני הרצח. על פניו, בא הערוץ לבטא נורמליזציה – ערוץ מסחרי בעידן השלום – אך למעשה, היה לו תפקיד מכריע בהגברת ההיסטריה המיליטריסטית הישראלית. האינטנסיביות הבולמית המאפיינת את שידוריו השרישה שתי מערכות ייצוג: הסופרלטיב - ראו השימוש התכוף ב'מדהים', 'מהמם' וכו' בתוכניות האירוח והלייפסטייל; וההפחדה, למשל סביב הפיגועים ב-95'-96' ובזמן מהומות אוקטובר, שהציבו כביכול 'איום קיומי' למדינה. קלטת החייל החטוף נחשון וקסמן; כל האירועים, הפיגועים וההפגנות שקדמו לרצח, הרצח עצמו והטקסים סביבו (החיבוק של אהרל'ה ברנע מחדשות ערוץ 2 עם אברום בורג הדומע בשידור חי עם היוודע מותו של רבין); בחירות 96' וההיסטריה סביב אינתיפאדת אל-אקצא; מהומות אוקטובר; רצח מוחמד א-דורה (שכביכול לא קרה); הלינץ' ברמאללה, ויקי כנפו, טלי פחימה – כל אלה נקשרים בערוץ. העובדה שאחרי הרצח הערוץ שילם מיליון שקל לרוני קמפלר שצילם את היריות כדי להקרין את הקלטת בתוכנית 'שש עם רפי רשף' (אחת מתוכניות הדגל של הערוץ, שביטאה יותר מכל את החמלה המזויפת המאפיינת אותו); דמותו המוזרה של קמפלר עצמו והרעיון שמצלמתו היתה מעורבת איכשהו בהיתכנות האירוע, היעלמותו מאז הרצח, תיאוריית הקונספירציה – הכל חלק מאירוע טלוויזיוני ערוץ שתיימי לעילא.

שירה זלוור

הציר התקשורתי, המקביל לפוליטי, מתחיל בחדירת הטלוויזיה בכבלים לבתי ישראל החל מסוף שנות השמונים. הערוצים הזרים ששידרו כאן בזמן מלחמת המפרץ הראשונה (1991) היו הראשונים לשבור את המונופול הוויזואלי של הטלוויזיה הממלכתית והצנזורה הצבאית. ערוצי החדשות הערביים סיפקו תמונת 'מציאות' מורכבת יותר מזו שסיפק הערוץ הממלכתי היחיד במשך שנות דור. עם עלייתו לאוויר של הערוץ השני ב-1993, נוצרה 'מציאות' אינטנסיבית בעשרות מונים מזו של ימי הערוץ הממלכתי – מציאות מתו?וכת מקבילה, עשירה בדימויים, לעיתים סוריאליסטית ושקרית. 'מציאות' זו היתה זמינה לפירוק, לחישוף ולהתעללות, ודחפה אמנים צעירים להתייחסות. שפה שלמה של הירארכיות ומוסכמות נחשפה בפני האמנות הישראלית ונטמעה לתוך העולם החזותי שלה?. מנקודת מבט זו, לא מפתיע למצוא את הדור הראשון של אמני הווידיאו הישראלים סביב בוגרי בתי-הספר לאמנות בשנים 1994-5, לאחר יותר מעשור של עשייה מינימאלית ומחתרתית בתחום זה. העיסוק החזותי החדש כלל יחס אינטואיטיבי-כמעט אל השפה הטלוויזיונית: מהפריים והעריכה דרך אימוץ הגישה הדיכוטומית של מראיין-מרואיין, ומהמצלמה הנסתרת וההתחפשות לפורמאטים טלוויזיוניים של תחקיר או שיחזור ועד לקשר החושפני והאינטימי עם פוליטיקאים וידוענים אחרים – כראוי לדור שגדל מול המרקע.

רותי סלע

 

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
טלי פחימה
אלמוני

רק עוד קצת

פורסם ב-21:57 ,22/12/2005
2
ערוץ 2 והשמאל הישראלי?
מוטי סגרון צייר

יש קשר בין הרדידות של הערוץ הדרמות המזוייפות שהערוץ מייצר בכול ליל שישי. לבין השמאל? שלא יודע מה זה שמאל. טלי פחימה ושאר נושאים שנויים במחלוקת שהשמאל? מייצר דרמות לא חסרות לתרגם את כול הזיוף הזה שיש שקוראים לו החברה הישראלית. לאמנות עכשווית? זו חוצפה ישראלית להקיא מזה

אי-מייל פורסם ב-11:37 ,23/12/2005
3
נהדר, אמני ה"אוונ-גארד "גילו את
מחצב ה"פוליטיקה"

אמנם קצת באיחור, אבל אף פעם לא מאוחר להגג ולחגוג עם טקסט מנוסח היטב. האם זו תערוכה משופרת של "כוח" מאת האוצר הגאון רבינא? צריך ללכת לשם כדי לדעת.
צחוק הגורל הוא שהתערוכות הפוליטיות האלו משרתות את הממסד . נכון, אין יותר ערוץ יחיד מצנזר, הממסד מספיק חזק ושום ביקורת לא תחליש אותו, להפך היא רק תחזק ותשרת אותו. יתרה מכך, המממסד גם מממן את התערוכות האלו: דוד ריב במוזיאון ישראל וחיפה (ואל תספרו לי שצנזרו לו שם עבודה אחת, חה חה חה).

פורסם ב-14:17 ,23/12/2005
4
מספיק כבר עם הפחימה הזאת
אלמוני

סתם כלבה מטומטמת

פורסם ב-14:03 ,24/12/2005
5
האמן אבנר בן-גל לא מציג בתערוכה (ל"ת)
לפחות טעות אחת נמצאה

פורסם ב-15:29 ,24/12/2005
6
השחיתות בקלישר
טלי פחימא

חבל שאף אחד לא מדבר על ההתנהלות הלקויה של המרכז "לאמנות עכשווית" בכל הנוגע לאיכות, בחירה ומתן "מלגות" למקורבים שונים. אם זה היה מוזיאון תל אביב מזמן כבר היו עורפים את ראשו של ה"חבר" אדלשטיין

פורסם ב-17:08 ,24/12/2005
7
הנה אתה הראשון להוציא
קוקי

לאור את האמת (אם יש דבר כזה)
כנראה שגם אתה מקורב אם אתה יודע זאת (בדרך זו או אחרת...)

פורסם ב-15:29 ,27/12/2005
8
xre xre xre
אלמוני




מסחר במניה
נתוני מסחר
המלצות אנליסטים
אתראות במייל
אתראות SMS

TheMarket
ניוזלטרים
אתראות RSS


: חפש באתר 12:02 :שעון ישראל -- יום שבת ל' בכסלו תשס"ו, 2005 .12 .31
ארכיון הארץ מהדורת הדפוס קפטן אינטרנט ספורט גלריה כלכלה חדשות
גלריה << המהדורה המודפסת
תערוכה
מקהלה מדברת בקול אחד
מאת סמדר שפי
"סרק" - תערוכה פוליטית בגלריה קלישר

מלמעלה: מתוך סרט הווידיאו של עירית גרטי ויצחק ליש, "בוא הביתה או אפקט האקונומיקה", 2001; יצחק רבין באיור של זאב בן-דור בשער השבועון "כותרת ראשית" ב-1988

משהו יסודי פגום בתערוכות הפוליטיות המוצגות בארץ בשנים האחרונות. הן נראות כמו מקהלה אחידה וצפויה בצורה כמעט בלתי נסבלת. מגוון הדעות והרגשות המובעים בתערוכות אלה צר ודוגמטי במידה המביסה את הכוונה המובלעת בהן - לזעזע את הצופה ולהוציא אותו מאדישותו כדי שיקום ויפעל. בפועל, הן לא יותר ממירוק מצפון קל (וזול) הפונה לקהל משוכנע מראש. במקרה הטוב, הקהל והאמנים מאמינים בכוח השפעתה של האמנות; במקרה הפחות טוב, יש כאן התהדרות בסגנון ועמדה.

נקודת המוצא של התערוכה הפוליטית "סרק", המוצגת בגלריה קלישר של המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, מתוחכמת כביכול. סרג'יו אדלשטיין, שאצר אותה עם יהושע סימון, כותב: "נקודת המוצא החזותית של 'סרק' היא התפנית הפרדיגמטית שעברה על האמנות הישראלית באמצע שנות ה-90... פועל יוצא של תהליכים פוליטיים... תהליכים שנעזרו בהתפתחויות מקבילות בתקשורת של אותן שנים".

אדלשטיין מצביע על חדירת הטלוויזיה בכבלים ועל עלייתו



של ערוץ 2 כשני גורמים מרכזיים שהשפיעו על ההוויה הישראלית. אין ספק ששני גורמים אלה השפיעו על האסתטיקה ועל תבניות החשיבה של האמנים, אבל הנושא הזה אינו עולה כציר מרכזי בתערוכה.

התערוכה, ששמה מתייחס לצעקה שנשמעה בזירת רצח רבין, עוסקת בכוחנות הישראלית, בניסיון, הכרחי בהחלט, לעשות דה-מיתולוגיזציה לדמותו של רבין, שמצטייר היום כמין קדוש רך דיבור, אך בעיקר היא עוסקת בעוולות הכיבוש. יש בקטלוג התייחסויות רבות לאינתיפאדה האחרונה, אך כמעט אין בו אזכור לפיגועים הרצחניים באוכלוסייה הישראלית האזרחית בתחומי הקו הירוק, וודאי שאין התייחסות לכאב ולשכול כאן.

קצת קשה להשתחרר מהתחושה שזו תערוכה שפניה ליצוא, שהיא מכוונת לכונן קשרים (ורווחים - תמיכה, נסיעות של האוצרים לחו"ל ואולי הזדמנויות קידום לאמנים) עם גופי אמנות, אירופיים בעיקר, שימצאו כאן ריכוז מרשים של ביקורתיות ישראלית. אבל זו ביקורתיות של שחור-לבן, ואין בה זכר למורכבות המאפיינת את המצב כאן, וכמעט אין בה אמפתיה לצד הישראלי.

ההברקה האמיתית של התערוכה, ואחת העבודות המעטות שלא מנשבת מהן רוח צדקנית, שייכת למאייר העיתונות זאב בן-דור, שצייר את יצחק רבין, אז שר הביטחון, לשער השבועון "כותרת ראשית" ב-1988. זה היה זמן קצר אחרי שפרצה האינתיפאדה השנייה, ובן-דור צייר אותו כאיש נרגן ומאיים, אלה בידו ומבטו חורש רע, וברקע רחוב ערבי. לצד האיור מופיעה הכותרת: "היד הקשה, היד הטיפשה", ולמעלה, ככותרת משנה, כתוב: "ח"כ דראושה: להוציא לפנסיה את רבין ופרס".

האיור הזה, הכותרות, יוצרים איזון, ואולי אפילו צדק היסטורי, עם רבין האיש, שגדולתו היתה בגמישות המחשבתית והרגשית שגילה כשעמד בראש המדינה, ולא בכך שהיה מין דמות מלאכית מפייסת ומפויסת.

העבודות האחרות, חלקן טובות, סובלות מאוד מההקשר כולו, מאותה מקהלה מדברת שנוצרת בתערוכה. סרטה של דנה לוי, "מלאכי הגיהנום", שצולם בג'נין לאחר מבצע חומת מגן, חושף, למרבה הבושה של כל ישראלי הגון, את ההרס והחורבן שהותירו חיילי צה"ל במקום, מבעד לעיניהם של שני ילדים פלשתינאים. אילולא נתנה התערוכה את התחושה שמבצעים שכאלה נולדים פשוט מתוך רוע ושיכרון כוח (ואלה אכן חלק, אבל רק חלק, ממרכיבי ההחלטה של מבצע כזה), הסרט היה אפקטיווי יותר.

סרטם של אפי ואמיר, "Check It", שבו נראה מאבטח שמצולם מתוך התיק שהוא בודק, מזכיר לנו ש"נשכחה מאתנו העובדה שהאינטימיות עם תיקינו הופרה לחלוטין", כפי שאדלשטיין כותב. אך צריך לשאול מדוע היא הופרה, בשל גחמה סתם? מובן שקיימות שאלות רבות על כוח, שליטה, רשעות ואטימות בפעולת השלטון הישראלי, אך ניתוקן מכל הקשר מחליש את הביקורת והופך אותה דומה יותר לתעמולה.

עירית גרטי ויצחק ליש מציגים עבודות מהורהרות יותר ומעניינות יותר. סרט הווידיאו שלהם, "בוא הביתה או אפקט האקונומיקה" מ-2001, יוצר משוואה חזותית בין פוליטיקאים ובין פרסום ושיווק. האמירה אמנם שחוקה, אך היא מוצגת בהצלחה.

בתערוכה ניכרת חולשתה של האמנות לעומת המלה הכתובה, אף שרוב מאמרי הקטלוג שייכים למין סוגה שעדיין לא הוגדרה - כתיבה על הפוליטי בהקשר אמנותי, תוך שימוש כמעט אינפלציוני במושגים של "מרחב וסוג של חזרתיות על אותה מלה או מימרה, כאילו נהפכו למנטרה".

מאמרו של יהושע סימון, "סרק", מעניין וטורד באמת, גם אם הוא מתלהם ודמגוגי לעתים. הוא גם מתייחס סוף סוף להקשר הכלכלי והפוליטי בתת-פרק המוקדש לאמירה של שמעון שבס, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופתו של רבין: "נגמרה לי המדינה".

"רק השנה, שנת ההתנתקות", כותב סימון, "הופרטו השירותים הציבוריים בתוכנית ויסקונסון ותוכנית דוברת... בנק דיסקונט, בנק לאומי ובזק... האזרחים הישראלים הולכים ומתרוששים, ובעשור לרצח רבין נשאלת השאלה: למי כאן נגמרה המדינה? סרק".

"סרק". אוצרים: יהושע סימון וסרג'יו אדלשטיין. גלריה קלישר - המרכז לאמנות עכשווית תל אביב, הגלריה ע"ש רחל וישראל פולק במכללה להוראת טכנולוגיה (רח' קלישר 5). שעות פתיחה: ימי שני עד חמישי 14:00-19:00, ימי שישי ושבת 10:00-14:00. עד 10.2

תגובות
הוספת תגובה חדשה
1. את מתכוונת שהתערוכה לא מאוזנת? שהיא לא ממלכתית, או לא ציונית? או, שהיא לא משקפת את עמדתם של פרשני הטלויזיה? (לת) אלי לנדאו | 12:12 30/12/05
2. ככל שתימשך שליטתנו בשטחים המוחזקים עוד ועוד אנשים ינון | 13:32 30/12/05
3. זה לא לגיטימי להציג משהו שחס וחלילה פוגע בתדמית השמאלנית שונאת עצמה ואת עמה. גם באמנות הפלסטית וגם בטלויזיה שולט הקו של אני שונא עצמי משמע אני קיים. מה עם קצת ביקורת על הצד השני? (לת) המטיף | 13:44 30/12/05
4. שלי יותר גדול קשר בראל | 14:40 30/12/05
5. תערוכה חובבנית אילנה | 14:47 30/12/05
6. יצירה אומנותית קונצפטואלית מתקדמת היא הטוקבק והטוקבק בזמן אמת שמדובב כאן הוא העתק של יצירת אומנות בהתהוות דובר אמת | 16:23 30/12/05
7. אתם מחפשים איזון באמנות פוליטית? חוני | 17:00 30/12/05
8. חבל"ז האומנות הרלונטית היחידה כיום היא אומנות הטוקבק דובר אמת | 17:35 30/12/05
9. "עם הפנים ליצוא" - כל שונאי ישראל יעלוזו דוד | 18:40 30/12/05
10. הברקה אמיתית solveg | 19:07 30/12/05
11. סמדר שפי או סמד-הר שפי? אולי הפעם יש אחוז מסויים של אמת בדברייך אבל את עדיין מגעילה (לת) יוחנחמד המטביבי | 21:17 30/12/05
12. הבעיה אינה הביקורת, אלא העובדה שהיא משעממת ירושלמי | 01:32 31/12/05
13. קצת חינוך לפלסטיות ישרת את היומרות המילוליות של אוצרי התערוכה.קצת צניעות או אולי חוש לפרופורציה גם לא יזיקו. (לת) קמרון | 04:16 31/12/05
14. יוחנחמד יודע אח שלי | 05:47 31/12/05
הוספת תגובה חדשה



ספורט Online | גלריה Online | כלכלה Online
תקנון האתר | תמיכה ושירות | ארכיון הארץ | המהדורה המודפסת - עמוד ראשון | דף הבית
כל הזכויות שמורות , "הארץ" © All rights reserved Haaretz

פורסם ב-12:07 ,31/12/2005
9
הטוקבק היא אמנות עכשווית ראויה.
דנה גילרמן

הטוקבק היא אמנות עכשווית ראויה. הבעיה היא שהטוקבקים בה"ארץ "נדמחקים די מהר, ולכן מעט מאוד אנשים זוכים להינות ממנה. חוצמזה, הר-שפי מתעלמת בביקורת שלה מכך שכל האמנות הממסדית בישראל היא עם הפנים לייצוא. ובנוסף, משמשת כלי ממסדי להמשך המעשים הפושעים של השלטון בישראל.

פורסם ב-00:39 ,01/01/2006
10
הנה האמת ורק האמת
מוטי סגרון

נחמד מדי פעם לדון או להתברבר על טלי פחימה יגאל עמיר וענונו ואודי אדיב שכחתם? השאלה היא האם אלה חומרים שהאמנות צריכה לעסוק בהם? התשובה היא כן אבל ראו מה קורה היום אנחנו בדרך למטה ולא בגלל האנשים שהזכרתי אלא סוג של התנהלות כמו בעולם השלישי דברים בסיסיים כמו תעסוקה וחינוך נדחקים הצידה והנושא תמיד יהיה הבעיה הפלסטינית שטחים וכ"ו תראו יש פרטנר חדש..איפה הדו קיום ושאר ירקות שהשמאל הישראלי המזוייף הלעיט אותנו בו במשך עשורים איפה?אף אחד לא שמח מהמצב אבל לשים בראש את כול בעיותיה של המדינה בסכסוך הנ"ל טועה וכאן האמנות נכנסת או לא זה לא רלוונטי העיסוק המתמיד בבעיה הפוליטית והזנחת נושאים לא חשובים ... כמו עוני תעסוקה. דיור חינוך .שחיתות. חלילה זה לא מוכר אמנות זה לא מעניין מספיק.ושאר תירוצים צריך לשנות גישה אם לאמנים באשר הם רוצים למצוא אוכל על השולחן צריך לשנות שינוי מדיניות והקצאת כספים לתרבות ואמנות יגיע גם לאמנים יגדל דור פחות בור מאשר היום אז מי שעדיין חושב שטלי פחימה. היא נושא מספיק מעניין אז גם בסדר/ אבל שלא יתלוננו למה סגרו מקלטים לאמנים צעירים בתל אביב ולמה אנחנו נראים כך היום

אי-מייל פורסם ב-13:53 ,01/01/2006
11
יפה אמרת (ל"ת)
יפה

פורסם ב-15:59 ,01/01/2006
12
פאק יו.
אלמוני

נראה אם זה יכנס לטוק בק 'שלכם

פורסם ב-09:52 ,24/01/2006
13
אדלשטיין למסחר
תום פינצ'ון

שוב למקורות: גלריה מסחרית, נד"לן. שם תועיל. אמנות חושבת איננה המגרש הטבעי שלך.

אי-מייל פורסם ב-02:22 ,27/10/2006
14
אדלשטיין למסחר
תום פינצ'ון

חזור לגלריה מסחרית מכרת יפה, או לנד"לן של המשפחה. תכנים אינם עבורך.

אי-מייל פורסם ב-02:26 ,27/10/2006
15
פאבל וולברג מאבד את זה
משטרת הצלמים

http://mishtara.org/blog/?p=248

פורסם ב-02:11 ,28/09/2007
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה