 |
  |
סימפטי, לא מרגיז
ביקור נחלת בנימין במסגרת Art TLV, "עם כל הכסף וההשקעה והציפיות, אפשר היה לצפות לתערוכות יותר בעלות משקל או ייחוד." אנגלמן, טלפתיה, מן המסד עד לטפחות - בית העמודים, רמב”ם 12-16 (פינת נחלת בנימין), מר גוסקין, Memo - נחלת בנימין 5
מעקה משוחזר של אנגלמן, מבית ידלין בחיפה המשך התערוכה נקרא “הביאו לי גבר שחור” וכאן אני מרימה ידיים. רבינא מאבד אותי לגמרי כצופה מפרגנת. בחסות הכותרת הקורצת פוסט-קולוניאליזם ופוסט תקינות פוליטית ואני-יודע-שאתם-יודעים-שלי-מותר-הכל, מוצגות 3 עבודות וידאו, של שלושה אמנים המצטיירים שלא בטובתם כקבלני משנה לדבר עבירה. גלעד רטמן מציג סרט שלא מתקרב לדברים המרתקים שעשה בעבר (גבר לבן שוקע בבוץ), רותי סלע מצלמת גבר שחור נוסע באוטובוס לדרום.
מתוך ”הביאו לי גבר שחור”, אייל גולדברג על מדרגות הבניין המובילות לתערוכה תלה גיא שגיא, מעצב גרפי, כרזות עם הכיתוב Hairy organs, Noble heads. האותיות מורכבות מדימויים פיגורטיביים של דמויות שעירות בתנוחות מוזרות, באווירה סוריאליסטית – שוב עולה בזיכרון רועי רוזן, הפעם האותיות המצוירות שלו. “איברים שעירים, ראשים אצילים” - כמה מדויק. גיא שגיא (”השועל”), אשר שייך בכלל לתערוכה אחרת, מנסח בדייקנות של קופירייטר, ובעורמה שועלית, את הקצוות לאורכם מתנהל רבינא, ואת הקצוות לאורכם מתנהלת התערוכה שאצר. שמרוב תחכום ופיתול וליפוף עצמי נופלת בין כל הכסאות: דמותו של אנגלמן כהצעה ראשונית מאוד (ובהחלט אצילית) למשהו שיכול להיות תערוכה (או תיזה) מעניינת, מספרה לעובדים זרים שעונה באופן השחוק ביותר לחיבור בין אמנות לקהילה, וסרטי הוידאו כאפותיאוזה מביכה של האיברים השעירים.
גיא שגיא מימין לתערוכה של דורון רבינא אצרה אלונה רודה את “טלפתיה” - תערוכה משותפת לה וליוחאי מטוס. יחד הם יצרו חלל אווירתי המתפרס על פני 3 חדרים – האובייקט המרכזי הוא לוח של נורות ניאון בצבעי שקיעה, עם עיגול שמש גדול, יפני למראה. הנורות מפיצות אור קר ומלאכותי, מכונות עשן ממלאות את החדרים בעשן. בערב הפתיחה, כשאנשים מילאו את החדרים, היה לכל זה אפקט מרשים. בביקורי השני, כשהחדרים ריקים, האפקט מתרוקן ונשארת תפאורה, אווירתית למדי, אבל רחוקה מלהפעים. בחדר השני מוצב פסל אפור של אלה קדומה, גם ממנה בוקע עשן, והמכלול מצטבר לאווירה ניו אייג’ית, משהו שראינו, רואים, ההיסט לאמנות לא מספיק דרמטי, לא מספיק מעניין, לא רעיונית ולא ויזואלית. בחדר האמבטיה שמעוצב בהצטעצעות נובורישית עם נוסטלגיה לאריחי בצלאל ולאריחים ארמניים של פעם, מוצבת מעל הג’קוזי עבודת ניאונים נוספת, מעין חצי שמש שוקעת, מהסוג שיוחאי מטוס כבר הציג בעבר. ההתנגשות הקומית בין סוגי האסתטיקה היא רגע משעשע, אבל לא הרבה מעבר לזה.
יוחאי מטוס ואלונה רודה, טלפתיה את התערוכה השלישית בבניין אצרה הדס קידר - “מן המסד עד הטפחות”. התערוכה מבקשת לגעת ביחסי הון ואמנות. בדף הנילווה כותבת קידר על הבניין ההיסטורי שבו מוצגת התערוכה ואשר יהפוך בקרוב לפיסת נדל”ן, על התמיכה של גופים מסחריים באירועי Art TLV, ועל יצירות האמנות עצמן כסחורה מצד אחד וכמשמרות גרעין של התנגדות מצד שני. הטקסט קצר ולעניין והמחאה במקומה, אבל התערוכה, מה לעשות, מתקשה להעביר את המסר. בכניסה לתערוכה פסל גדול של קידר עצמה, משתלשל מהתקרה – דגם המונומנט לאינטרנציונל השלישי של טטלין, תלוי הפוך. ציורים של לאה ניקל, מאוחרים ומוקדמים, מייצגים, כנראה, את האמנות כמשאת נפש בורגנית. פסל קטן של תומרקין, המוצב במרפסת - רוכב על סוס עם חרב שלובה, מעין דון קישוט שהוא בה בעת משאת נפש בורגנית מסוג אחר; פסלים של נמרוד ראובני - פיגורטיביים וסיפוריים - מציעים הצעה אסתטית שלא ברור מה מעמדה בתערוכה: מסורתיות כערך עובר לסוחר? הדמויות שהוא מפסל – גיבור יווני שהוא גם חלוץ מקומי, או ראש גבר סדוק – מובילות בהקשר הנוכחי לפרשנות פשטנית, כמעט אילוסטרטיבית.
נמרוד ראובני בן בן רון מציג ציור גדול פרחוני, מצויר ביד משוחררת, מוריס גאניס מציג 4 ציורי דיוקנאות קטנים, עבודת וידאו של פהד חלבי מוצבת בחדרון קטן, רואים בחור ערבי במטבח, קוצץ ירקות. לא ברור מה מייצג כל אחד מהם – “ערכים של אותנטיות, נאמנות למקור, שאיפה לצדק ולאוטופיה”, כדברי הטקסט? המבט עליהם ביקורתי או אוהד?
יונתן גולד ורעות עירון, “מועדון לחבר” בקומה התחתונה מציגים יונתן גולד ורעות עירון תערוכה-בתוך-תערוכה תחת השם “מועדון לחבר”. מוצגים שם אמני קיבוצים, אנשים אשר פועלים לחלוטין מחוץ לעולם האמנות המקצועי. גולד עצמו הוא יליד קיבוץ, והמהלך האמנותי-אוצרותי שלו (הוא עצמו אינו מציג שם) מרתק ויזואלית ומעורר מחשבות, ובאופן אישי זה החלק שהכי עניין אותי בבניין, לא בהכרח מהכיוון שהדס קידר מדברת עליו, או לפחות לא רק מהכיוון הזה. קידר מבקשת לראות באמני הקיבוצים מעין אלטרנטיבה לעולם האמנות המסחרי, שריד ל”אוטופיה הסוציאליסטית שקרסה”, אותי מעניין “מועדון לחבר” כהצעה לאמנות, וכאתגר להתבוננות באמנות בעידן שבו הכל פתוח, אפשרי וגם ערכים של טוב ורע נזילים מאוד.
פסח סלבוסקי בצד מוצגים בנפרד פסח סלבוסקי ויוחאי אברהמי. העבודות שלהם נמצאות כאן כדי לבלבל: האם ניתן לטעות בהן, ולחשוב שגם אלה עבודות שנעשו על ידי “אמני קיבוץ”, כהגדרתו של גולד? לא שאלה רטורית, אני מנסה להשיב עליה: מיצב הגבס הגדול של יוחאי אברהמי, למרות החיספוס והמגושמות שלו, נדמה לי שאינו יכול להיות שום דבר אחר מלבד עבודה של אמן מודע ויודע, אשר מחפש את האיכויות של הלא-מתורבת, כך גם (עם פתח להסתייגות) הציורים של סלבוסקי. היחידים שמעוררים מבוכה אמיתית הם האובייקטים שלא-יאומנו של סלבוסקי - הם מונחים על שולחנות ישנים, עיסה של חומרים וצבעים, מפתחות מודבקים זה על זה, מתכות ושאר אביזרים, שפיכות צבע. לו הייתי רואה את האובייקטים הדחוסים האלה ללא שם, האם הייתי מייחסת אותם לאמן מקצועי ומנוסה או לאמן חובב, מישהו שעובד בשעות הפנאי? ולמעשה, השאלה צריכה להישאל כך: האם המקצוענות והניסיון רב השנים של סלבוסקי מצליחים להביא אותו לתוצאה המיוחלת שהיא אמנות משוחררת מתו תקן של תרבותיות ונטולת התניות של יפה ונכון? כלומר אמנות של “אמני קיבוץ”…
בנחלת בנימין 5 מוצגות שתי תערוכות. התערוכה שאצרה אירית חמו היא הסולידית מבין כל התערוכות במיתחם נחלת בנימין, וכנראה גם היפה ביניהן, יפה במובן הישן של המילה, לא מתחכמת, ולא מתפתלת. יפה במובן של עבודות טובות והצבה רגישה. העבודות ברובן קטנות ממדים ונענות להגדרות פחות-או-יותר יציבות: ציורים, פסלים, אובייקטים. עבודת וידאו אחת. מרבית האמנים הם בני דור הביניים, שינוי מרענן כשלעצמו. חלק מהעבודות עומדות על רהיטי עץ ישנים, שמתמזגים עם אופי הבית. פסלון ברונזה של סיגלית לנדאו מונח על מפית קרושה לבנה על מזנון ישן, פסלון עץ של אוהד מרומי על שידה אחרת. עבודות יפות של מיכאל סגן-כהן, דגנית ברסט, אתי יעקבי, גרשוני ועדו בר-אל תלויות על הקירות, עבודת צילום וטקסט של נעמי סימן-טוב מייצרת פינה מוצלחת של שחור-לבן ורוקמת יחסים צבעוניים וצורניים עם ציור בעל רגלי שולחן של עדו בר-אל, בהמשך הקיר. אובייקט קטנטן של דרורה דומיני, עץ לבן ומתכת, תלוי על קיר לבן בתוך המטבח ומתגלה בהפתעה, קליפות דיקט חשופות ונוגעות ללב של גולומבק מונחות בויטרינת זכוכית, סורג מתכת של ציבי גבע, וגם: ציור של גבריאל כהן – אישה בין גלי הים, מאחוריה אוניה. ערן נווה הוא צעיר המשתתפים בתערוכה. העבודה שלו היא הצבה פינתית על שולחן עץ: שני מיכלי צבע מחוברים במסקין טייפ למעמד כלשהו, ומולם אגרטל חרסינה עם פרחים. הפרחים והקיר מרוססים בצבע אדום שמותז מהמיכלים. מעבר למה שמתגלה כעניין עקבי של נווה במצבי הכפלה ותאומות, ההצבה הקטנה מייצגת גם את העברת הלפיד הדורית שמסמנת חמו בתערוכה: סוג המגע והרגישות האסתטית המקומיים האופייניים, שעובר לדור הבא.
ערן נווה ב- Memo שאצר אהד פישוף הפוקוס הוא על המופעים של פישוף עם ישי אדר ואורי קצנשטיין. המופע שנכחתי בו היה מחשמל, מה שחבל הוא שהתערוכה פתוחה לסירוגין. חבל, גם אם מובן (קשה לעמוד בקצב המופעים), אבל כך נמנעת האפשרות לראות את העבודות האחרות. מיוחדת במינה ומומלצת עד מאוד היא העבודה של יואב אפרתי אשר צייר מסביב לפתח מלבני בתקרה שורה של נשים יושבות, מקיפות את הפתח מכל צדדיו. המבט על העבודה הוא מלמטה למעלה, הראש מסתחרר. הציור הוא המשך מפואר לפרויקט רישומי הקיר שאפרתי עושה בשנים האחרונות בחללי תצוגה שונים ברחבי הארץ. גובה הקיר שעמד כאן לרשותו התאים לפרופורציות של הדמות היושבת, נוצר חיבור עוצר נשימה בין הרישום החזרתי, בעל האופי הטקסי, לבין המלבן שנפער בתקרה. פורסם לראשונה בהצוֹפ?ה, רותי דירקטור רואה אמנות
|
 |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
יוחאי אברהמי
