משעמם לתקשר רק עם עצמך

את גירט לאבינק, אקטיביסט ותיאורטיקן מדיה, ביקשתי לראיין לרגל תרגומו ל"מארב" של "עולם וירטואלי הוא אפשרי", המאמר שכתב עם פלוריאן שניידר, וכן לרגל כנס freecooperation: networks art & collaboration שיזם עם טרבור שולץ. הכנס, שנערך באפריל 2004 עם אמנים, תיאורטיקנים ואקטיביסטים מכל העולם, עסק במודלים שיתופיים, באמנות מדיה ביקורתית ובמקומה של הטכנולוגיה ביצירת רשתות חברתיות.
הראיון נערך באימייל, ולמעט תרגום הוא מובא כלשונו.

על מה אתה מדבר כשאתה אומר "תרבות רשת"?
תרבות רשת מתחילה ברגע שאת נכנסת לאינטרנט. מה שאת נתקלת בו – ומכוננת אותו – הוא רשתות חברתיות שאנשים מפעילים במסגרת "פרוטוקולים" טכניים. אבל המבנים שאנחנו מתקשרים באמצעותם הם לא גזירת גורל; המשתמש יכול לבצע code back ולשנות את הפרמטרים של המדיה.
זה אולי ההבדל המשמעותי ביותר בין מדיה חדשה ומדיה ישנה.
החקירה של תרבויות רשת מתמקדת מצד אחד בהסדרים טכנו-סוציאליים כאלה, ומצד שני חוגגת את האיכויות האנושיות כל-כך של המשתמשים. אנחנו יכולים להתבונן באפשרויות לשינוי חברתי רק אם ניקח בחשבון את הנסיבות הפסיכולוגיות, הכלכליות והתרבותיות. האינטרנט לא פועל מחוץ לגבולות החברה.

איזה מין דבר זה, שינוי "אמיתי", בהשוואה לשינוי וירטואלי, או מזויף? הפיכה צבאית והשתלטות על מוקדי כוח?

נראה שהנימה השלטת ב"עולם וירטואלי הוא אפשרי" היא נימה של התפכחות – אבל שנה אחר-כך, במאמר "Reverse Engineering Freedom", אתה מדרבן את הקוראים בדימויים חזקים של חופש, של מבנים חברתיים חדשים ושל אפשרות ממשית לשנות. מה נשתנה?
זו תקופה סוערת, מלאה רגשות מעורבים. לפרקים יכול המצב הגלובלי להיראות קודר, אבל אז את משתתפת בעצרת או בכנס, פוגשת כמה אמנים מעוררי השראה... ורואה את האפשרות האמיתית לשינוי. בעידן שאחרי ה-11.9 אנחנו עדים לעלייתה של "התנועה לצדק גלובלי", אבל במקביל ניכרת גם תחושה של הידרדרות. אנחנו צריכים לנתח אפילו את השינויים הזעירים ביותר במצב הרוח הקולקטיבי – אם דבר כזה קיים מלכתחילה. מובן שבבסיס כל זה נחה ההנחה שלאנשים יש דברים מסוימים במשותף.
אני לא אדם שפועל בשם עקרונות מופשטים. אנחנו מדברים כאן על שינויים אמיתיים ואפשרויות קונקרטיות. כשאנחנו מדברים על חופש התנועה ועל חופש הקומיוניקציה, אנחנו מדברים על התנסויות ועל מאבקים אמיתיים מאוד. אלה לא אוטופיות. קיימים זרמים של מהגרים ושל מידע. הבעיה היא שאת העוצמה אנחנו יכולים לזהות רק ככוח שמנסה להגביל את הזרמים הללו.

אנשים מפחדים, ובצדק, מהאפשרות להילכד בתוך איזו דינמיקה קבוצתית ביזארית. אנחנו צריכים תרבות חדשה של חוקים ותקנות, כזו שיקבעו היוצרים עצמם

רבות מהפעילויות האחרונות שלך מבקשות לעודד שיתוף פעולה.
אף אחד לא צריך לעודד שיתוף פעולה. שיתוף פעולה קיים. חלוקת העבודה היא דבר אמיתי מאוד משום שאנחנו כבר לא חיים בעידן של גאונים יחידים. עבודות מדיה חדשות נוצרות במידה רבה כמו סרט, או הצגת תיאטרון. מישהו מתחזק את השרת, מישהו מתכנן ממשק, מישהו אחר מפיק תוכן או מנהל או עושה יחסי ציבור. מוזיקה, אימאז'ים וטקסט הם עדיין דיסציפלינות נפרדות. בסביבה מרושתת אנחנו לא יכולים להניח שאנשים יצטיינו בכל אחד ואחד מהשדות הנפרדים האלה.
שיתוף פעולה הוא לא דבר קל. כולנו יודעים את זה. באיזו מין דינמיקה חברתית אנשים נתקלים כשהם צריכים לעבוד עם אחרים? איך אפשר ליזום – או לזנוח – שיתוף פעולה?
נראה שאתה מתחמק כאן מהתייחסות לקושי האינהרנטי של סביבה תחרותית. בתי-ספר לאמנות מתחרים על אותה אוכלוסיית סטודנטים, אמנים נאבקים על אותן מלגות, פרויקטים נאבקים על אותם מקורות מימון...
מבחינתי, כל ההתעסקות בתחרות מול שיתוף פעולה היא קטע ניינטיזי מאוד פרימיטיבי, שנובע מעמדות דרוויניסטיות ניאו-ליברליות – ואידיאולוגיות לחלוטין. אני מתעניין יותר בפרקטיקות הממשיות של הפעולה.
העניין בניו-מדיה אינו להפוך מעצבים למתכנתים למובטלים.
להפך.

כל ההתעסקות בתחרות מול שיתוף פעולה היא קטע מאוד פרימיטיבי, שנובע מעמדות דרוויניסטיות ניאו-ליברליות. אני מתעניין יותר בפרקטיקות הממשיות של הפעולה

איך תגדיר שיתוף פעולה מוצלח?
מנסיוני, קבוצה צריכה לסייע בהתפתחות האישית של כל אחד מחבריה. אם התהליך הזה נתקע, זה הזמן לעבור הלאה. יש סכנה ממשית לכך שקבוצה תהפוך לכת סגורה, דוגמטית, שמביטה רק פנימה. לכן גישה ממוקדת פרויקט היא גישה טובה. צריך לקבוע מסגרת זמנים. את לא נשואה לאדם שאת עובדת איתו. אני מעריך את גישת "המוח השלישי", שאומרת שבעצם את יוצרת בן-אדם חדש, חיצוני לך ולזה שאת עובדת איתו. שבעצם, כשאת משתפת פעולה עם מישהו את יוצרת משהו אחר; את עושה יוצר מאשר להפגיש שני מערכים של איכויות והתנסויות מקצועיות.
מודל הפרויקט הזה לא מקל מדי על התחמקות מהקשיים שהם חלק בלתי נפרד מ"שינוי אמיתי"?
מעניין. איזה מין דבר זה, שינוי "אמיתי", בהשוואה לשינוי וירטואלי, או מזויף? מהפכה, אולי? הפיכה צבאית והשתלטות על מוקדי כוח ברמת המוסדות הגדולים? אני מבין למה את מתכוונת בעניין המוגבלות של העבודה לפי פרויקט. כן, אנחנו צריכים גם מסגרות עבודה מוסדיות רחבות יותר, אבל עובדה שיותר ויותר אנשים יצירתיים עובדים על בסיס פרי-לאנסרי כי הם מתעבים את כל משחקי הכוח המוסדיים האלה, עם התרבות המשרדית שלהם והתקורה והפגישות. שינוי אמיתי יכול להיות גם פירוק של מוסדות גדולים ושל הביורוקרטיות שלהם, שהופכות את "שיתוף הפעולה החופשי" לעניין כמעט בלתי אפשרי.

במולטימדיה פשוט אי-אפשר להכיר את כל התוכנות, להיות מעצב יוצא מגדר הרגיל וגם לדעת להלחין מוזיקה מגניבה. זה מובן מאליו. אותו דבר עם האינטרנט

בדיון לקראת כנס על רשתות, אמנות ושיתוף פעולה שאתה בין המארגנים שלו עלתה שאלה מעניינת: מה ההבדל בין שיתוף פעולה לפעולה משותפת. יש טענה שאומרת עבודה משותפת היא עבודה זה לצד זה, ואילו שיתוף פעולה היא יותר עניין של דיאלוג אינטראקטיבי, שכל "צד" בו משתנה במהלך העבודה.
זה מזכיר לי את ההבדל בין "התקשרות חופשית" ובין ה"קולקטיב" הנוקשה יותר. השאלה של עד כמה פתוח שיתוף הפעולה היא מהותית מאוד, ולמושגים כמו "חופשי" ו"פתוח" יש משמעות בהקשר זה. אנשים מפחדים, ובצדק, מהאפשרות להילכד בתוך איזו דינמיקה קבוצתית ביזארית. מה שאנחנו צריכים, לדוגמא, הוא תרבות חדשה של חוקים ותקנות (לגבי נכסים רוחניים שהופקו באופן קולקטיבי, למשל) – כזו שלא המדינה תקבע, אלא היוצרים עצמם. חשוב לזכור של"דיאלוגים" שאת מתייחסת אליהם יש תוצאות. עבודה משותפת היא באמת עניין חופשי יותר, ואילו בשיתוף פעולה יש משהו שכבר נקבע. איזו מחויבות.
בישראל, ל"שיתוף פעולה" יש הקשרים של בגידה ושל מעילה באמון. לפעמים יכול הפחד הזה להיתרגם להקשרים של פחד מהפסד. אתה מאמין ששיתוף פעולה הוא אפשרי במדינה עם מעט משאבים והרבה תחרות?
אני מבין מה שאת אומרת, אבל חלוקת עבודה קיימת בכל מקום... זו יכולה להיות נקודת התחלה. עבודת צוות היא עניין הכרחי בכל ארגון מודרני. במולטימדיה פשוט אי-אפשר להכיר את כל התוכנות, להיות מעצב יוצא מגדר הרגיל וגם לדעת להלחין מוזיקה מגניבה. זה מובן מאליו. אותו דבר עם האינטרנט. משעמם לתקשר רק עם עצמך. פתרון אחד הוא להתחיל במקום מאוד ריאלי, ולבנות רשתות שמספקות תוצאות קונקרטיות. במצב כזה אולי חשוב גם לא לנסות לקדם שיתוף פעולה בתור רעיון, אלא פשוט ליישם אותו. אידיאולוגיה היום כיום סכנה של ממש, בגלל הדומיננטיות של הדה-קונסטרוקציה הצינית. זה דבר נורא, לבקר "שיתוף פעולה חופשי" ולהציג אותו כרעיון טוטליטרי חדש – על כל ההשלכות הנוראות של זה.

גירט לאבינק, המתגורר באמסטרדם, עוסק מאז 1984 בביקורת ובתיאוריה של המדיה. כתב בין השאר את הספרים "Data Dandy" ו"Squatting the Media", ותרם לספר "The Media Archive". לאבינק היה שותף להקמת הרשת הקהילתית החופשית Digital City, להקמת מעגל net time, להקמת fibreculture, הפורום האוסטרלי לחקר תרבות האינטרנט, ולבלוג הקולבורטיבי discordia. עם הכנסים שבארגונם השתתף ניתן למנות את Ars Electronica ואת Next 5 Minutes.