מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות
מירי בוהדנה נועצת מבט אלכסוני במצלמה של דוד עדיקא

מירי בוהדנה נועצת מבט אלכסוני במצלמה של דוד עדיקא

--

דרידה בג'ננה: מירי בוהדנה

שוקי טאוסיג 2004-04-25 21:33:36   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

מירי בוהדנה מצטלמת לשער של "את", "לאשה", "סופשבוע" | שרה בריטברג-סמל שמה אותה על השער של "סטודיו" | מירי בוהדנה אובדת בין אימאז' של עור ובשר לאייקון של צריכה ושטחיות | בריטברג-סמל תגאל אותה על אפה ועל חמתה

ביום שני התקשרה אבישג ואמרה שקסטת האוסף של מערכוני דודו טופז, זו שהייתי אמור לכתוב עליה לעיתון, אבדה איפשהו בדרך הארוכה מתל-אביב לירושלים. צריך למצוא נושא אחר לכתבה ומהר, כי הדד-ליין מחר. בלית ברירה פנינו לתוכנית המגירה: הגיליון האחרון של "סטודיו", וליתר דיוק העובדה שבמקום צילום של עבודת אמנות "רגילה" מופיע על שער הגיליון תצלום של הדוגמנית מירי בוהדנה. עבודה של הצלם דוד עדיקא. הנושא עומד בכל הקריטריונים להופעה בחלק התרבות שאבישג עורכת בעיתון "כל העיר": הוא אקטואלי, הוא עורר עניין ציבורי (ידיעה קצרה הופיעה במוסף "גלריה" של "הארץ"), הוא "אינטלקטואלי" ("סטודיו" הוא כתב-עת נחשב לאמנות) ויש לו גם סקס-אפיל.

אני עושה חושבים

הכל, אם כן, בא על מקומו בשלום. עוד משבר מקצועי נפתר, ויהיה מה להוסיף ליד המודעות בעמוד 78 של "כל העיר". אבל מה לעזאזל יש לי לומר על "מירי בוהדנה על שער סטודיו"? נבוכתי. לא בוהדנה ולא "סטודיו" נטלו חלק משמעותי בחיי עד עכשיו. זכרתי רק שעורכת "סטודיו" היא אחת, שרה בריטברג-סמל, שזה הגיליון האחרון שהיא עורכת לפני פרישתה, ושבעשור שבמהלכו ערכה את המגזין - והפכה אותו למגזין קובע ובעל השפעה - הוטחה בה ביקורת על כך שהיא אליטיסטית ושהמגזין אקדמי מדי, מתנשא ואינו קריא. חשבתי על דוגמניות שער נחשבות ועל מגזיני אמנות נחשבים. חשבתי על כך שאני מבלה את הזמן בחשיבה על הדברים האלו, תמורת 150 שקלים לטור, במקום לכתוב סוף-סוף את עבודות הסמינר שלי או לצאת לחפש עבודה אמיתית. פתאום נראתה התמונה על שער סטודיו מוכרת. איפה ראיתי אותה קודם? פשפשתי בארכיון ודגתי גיליון של "סופשבוע" מלפני כמה חודשים. בוהדנה בהתה אלי מן השער. פחות כרומו ויותר סנטימטרים, אבל אותה הבוהדנה. בתוך העיתון מצאתי ראיון ארוך עם בוהדנה, שנערך לרגל כניסתה לתפקיד מגישת תוכנית בערוץ 2. פתחתי שוב את "גלריה". הידיעה הקצרה נפתחה כך: "ברגע הראשון, ירחון האמנות 'סטודיו' החדש נראה כמו אחד מעיתוני הנשים הנפוצים - על שער הירחון מודפס צילום של מירי בוהדנה". בוהדנה על שער מגזין נשים, בוהדנה על שער מוסף של עיתון יומי, בוהדנה על שער מגזין נישה אינטלקטואלי. מה ההבדל בין השערים? לכאורה, הייררכיות מדורגות בקפידה: פתיון צרכנות רדוד, חסר מימד ביקורתי; טיזר לראיון אינטליגנטי; עבודת אמנות מחוכמת. חשבתי על עדיקא מרים טלפון לסוכן של בוהדנה ("מי? דוד עדיקא? להצטלם לאיפה?"), ועל העורך של "סופשבוע" משוחח עם הכתב שלו ("השבוע, שמעון, אני הולך לצ'פר אותך"). חשבתי על אמביוולנטיות. 


"מעריב" עושה טובות

הכתבה על בוהדנה ב"מעריב" נפתחה באנקדוטה מטקס ששודר בערוץ 2 ("החבר'ה מערוץ 2 התכנסו באולם גדול בתל-אביב וחילקו לעצמם פרסים"). בטקס, בוהדנה פורצת פתאום לבמה, חוצה אותה מצד לצד, וצביקה הדר, המנחה, עושה פרצוף של מופתע ושואל, "מה היא עושה פה?". "זה מה שהעם רצה", משיב לו הקריין. "מירי בוהדנה". הכתב פותח את הראיון בשאלה אם לא העליב אותה שלקחו אותה רק בשביל לחצות את הבמה, ובוהדנה עונה ש"זה הכי מחמיא בעולם. העם נורא אוהב אותי".
הטון הזה וההתנהלות הזו יימשכו לאורך הראיון כולו. הכתב מתאר את בוהדנה ואת הקריירה שלה בטון מלגלג (אף שלא תוכלו לתפוס אותו במלה אחת של ביקורת!). הוא שואל את בוהדנה שאלות מיתממות, והיא עונה לו בעילגות. מבין השורות עולה תמונה כזאת: הכתב שייך לעולם של תרבות גבוהה, גבוהה יותר מזו שבוהדנה שייכת אליה ומייצגת אותה - ולא כי היא טיפשה ועילגת (כפי שרומז הכתב), אלא משום שעובדת היותה טיפשה ועילגת היא רק תסמין של הדבר שהיא מייצגת ושאליו היא שייכת, הווה אומר, תרבות ערוץ 2. תרבות המונית, וולגרית, רדודה, טיפשית ועילגת, שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר ומורכבת מ"סלבריטאים". כל זה כמעט ונאמר במפורש. המלה החשובה כאן היא "כמעט".
מדוע באמת אין הכתב אומר במפורש שתרבות בוהדנית היא תרבות נמוכה? הוא הרי משתמש בכל טריק מגניבני של כתיבה מקומונית כדי לשכנע אותנו שאלו הם פני הדברים. התשובה טמונה בדבריו של הכתב עצמו: "... אחרי פחות מחודשיים נפרדו (אייל גולן ובוהדנה) ובוהדנה שוב זכתה בשלושה עמודים בעיתון, ועוד בגיליון 'סופשבוע'". כלומר, בוהדנה "זכתה" באזכור בעיתון, ועל כן העיתון עצמו מוצג (שוב בלי לומר זאת במפורש) כבמה גבוהה יותר מזו שעליה היא משחקת. הרי בכתבה על עמוס עוז לא היו כותבים שהוא "זכה" לכתבה בעיתון.

העיתון לא מתעמר דווקא בבוהדנה. הוא צוחק על כולם: בוהדנה ושרון, עניים ועשירים, ימין ושמאל. הוא עושה זאת ברמיזה. הוא לא מבקש למקם את עצמו גבוה יותר ממושאי כתיבתו, אלא דווקא הצדה מהם


האם הכתב נוזף בעיתון על כך שנתן במה לדוגמנית עילגת בשל פרידתה מכוכב פופ? לא. האם הוא נוזף בבוהדנה על ששיטתה בעיתון? לא. אף אחד לא אשם בכלום, ומלת ביקורת מפורשת אחת לא מופנית לאף כיוון. הביקורת (המובלעת) אינה על בוהדנה הזולה שעושה דברים "כדי", אלא על עצם המעשה (הרומן והפרידה המתוקשרים מאייל גולן). מין זלזול בחיי כוכבנות שטחיים. אלא שלמעשה חשף הכתב את קלונו של העיתון עצמו, שבחר לתת במה לבוהדנה (השטחית וכו') בשל מעשיה (השטחיים וכו').
אפשר היה לחשוב שהעיתון בחר לראיין את בוהדנה כדי להגחיך אותה ולגחך עליה, כשעשוע סנוביסטי ("התקשורת בתגובה התנפלה על היפהפייה עם הפה הגדול, נתנה לה חשיפה אינסופית אבל גם הסתלבטה עליה בלי הפסקה", נאמר בכתבה). אבל האמת היא שהעיתונות (עיתון "מעריב" וכתבו, במקרה זה) ועולם הבידור (דוגמניות ומגישי שעשועונים, כאן) הם נחשים בשיערה של אותה גורגונה. הוא מראיין את בוהדנה לא כדי לעשות ממנה צחוק, אלא כי מנהליו מאמינים שאנשים יקנו את העיתון כדי לקרוא על בוהדנה (ולהסתכל על תמונותיה). העיתון לא מתעמר דווקא בבוהדנה. הוא צוחק על כולם: בוהדנה ושרון, עניים ועשירים, ימין ושמאל. והוא עושה זאת ברמיזה, באמצעות אמביוולנטיות. בפועל מבקש העיתון למקם את עצמו לא גבוה יותר ממושאי כתיבתו, אלא הצדה מהם. משקיף מבחוץ, צוחק על הכל. הפוזה של הגובה משמשת כדי להבדיל עצמו מערוץ 2, ואפילו מעיתונים אחרים באותה ערימת עיתוני סופשבוע; עיתונים לא יומרניים כמו מדריכי הטלוויזיה, למשל, שהראיון עם מירי בוהדנה יתקיים בהם ללא מרכאות, אפילו לא מרכאות מובלעות, וכמו "עיתוני נשים נפוצים", כשם שהקלידה הכתבת של "גלריה" בלגלוג.
אלא שבין התוכן של ראיונות בוהדנה בשני העיתונים אין הבדל. העיתון מבקש ליצור הבדלה המלאכותית בדיוק לאותו צורך שאותו משמש גופה של בוהדנה: למכור עוד. 

ש.ב.ס עושה אמנות

אמצע הלילה עכשיו, ועד מחר בבוקר צריך להיות מונח על שולחנה של העורכת קטע קצר ומהודק של 500 מלה. מה לאמביוולנטיות ול"סטודיו"? מה בין השימוש הריקני וחסר האמירה של "מעריב" ושל "עיתוני הנשים הנפוצים" בדיוקנה של בוהדנה ובין דיוקנה של בוהדנה על שער "סטודיו"? ובאמת, מה מבדיל את תצלומה של בוהדנה על שער "סטודיו" מכל תצלום על השער של "את"? "החלטתי על הופעה בגופייה", אומר הצלם דוד עדיקא בראיון שנערך עמו מעל דפי "סטודיו", כדי "לחשוף איזה ביטחון ויציבות וסטטיות דרך הכתפיים". אז מה? גם צלם אופנה מחפש תמיד לחשוף איזו זווית שונה - אבל לא בשביל להאיר צורת התבוננות חדשה, אלא להפך, כדי לאטום את חוש הביקורת, להקהות את השעמום שמתעורר מצריכה של תרבות נמוכה, לעורר תשוקה צרכנית, להמשיך את המסע לצדדים במקום לעומק. מעשה אמנות אמור לחשוף, לגלות לנו איזו אמת, לתת לנו איזו זווית ראייה אחרת. ההבדל בין השערים אינו בכך שבוהדנה לבושה גופייה במקום ביקיני, או בכך שאיננו זוכים לשזוף את החריץ שבין שדיה. ההבדל היחיד הוא שהשער הוא של מגזין "סטודיו" ולא של "לאשה". הצילום שעל השער אינו צילום של עבודת אמנות. השער הוא עצמו עבודת האמנות. יצירתה של העורכת שבחרה לשים את בוהדנה על שער הגיליון.
השער של "סטודיו" לוקח פיסת מציאות - שער של מגזין נשים, על כל מה שהוא מייצג (זוהר, מושא תשוקה, יופי, רדידות, ריקנות, חיצוניות, טמטום) - וחושף אותה בכך שהוא מציג אותה ב"מוזיאון". הקונטקסט של ה"בוהדניות" הוא השער של "את", שם היא מגרה ומרדדת. על השער של "סטודיו", מנותקת מסביבת המחיה שלה, הבוהדניות הופכת לפוחלץ שאפשר להתבונן בו בלי להיפגע. המדרג התרבותי של "סטודיו", בניגוד לזה של "מעריב", הוא מלכתחילה גבוה מספיק בשביל שעצם האקט של כיווץ ההייררכיות יתפרש כפעולה ביקורתית מתריסה.

בריטברג-סמל חושפת בכוח את עלגותו המילולית של האמן. היא עושה דבר דומה לזה שעשה הכתב ב"מעריב" לבוהדנה, אבל מסיבה הפוכה. בצילום אחד ממוקם היטב מוכיחה בריטברג-סמל את נחיצותו של מבט אליטיסטי


עכשיו אני יודע מה יש לי להגיד על "מירי בוהדנה על השער של 'סטודיו'", כלומר, על אמנות ולא על דוגמנות. אבל משהו עדיין מטריד אותי. הראיון עם האמן מתנהל בצורה מוזרה. הוא מנסה לתרץ את הערבוב בין "דוגמנות" ל"אמנות", אבל אינו מסוגל לומר בפה מלא שעולם האופנה הוא באמת עולם של זיוף. במקום זאת הוא נמלט ללחשי וודו של דברני אמנות, תירוצים כמו "רציתי להכיר ביופי המזרחי", או "החלטתי על הופעה בגופייה כדי לחשוף ביטחון דרך הכתפיים". הרי אלה נושאים לגיטימיים, "נכונים": מופלים ומדוכאים, מזרחים ונשים. אבל לא התשובות של האמן מטרידות, אלא דווקא השאלות התוקפניות, השקופות. "אתה הרי לא צלם אופנה, וצילום דוגמניות הוא לא נושא טבעי לצלם אמנות ישראלי, מאיפה הגעת לרעיון?". האמן נכנע מיד ומסביר שאכן "ברור שהיופי של מירי בוהדנה הוא לא בפרוצדורה של היופי המקובל של עולם האמנות". אבל המראיינת לא מניחה לו, היא סונטת בו כי בוהדנה "גאולה כבר" ו"יפה ממילא" ו"לא צריכה אותו". היא דוחקת אותו לפינה בשאלה פשטנית ושקופה ממש: האם "יש לעבודה מימד ביקורתי" והאם "אפשר לקרוא את העבודה, למרות יופיה, כשאלה על זיוף". מי היא המראיינת הלגלגנית? היא חותמת בצניעות, בראשי תיבות, בתחתית הדף: ש.ב.ס. שרה בריטברג-סמל. העורכת הפורשת. מדוע היא דוחקת באמן? האם אינה סבורה כי צילומה של בוהדנה הוא מעשה אמנות לגיטימי? משפט המפתח לראיון המוזר, כמו גם לעבודת האמנות, לא נמצא בדבריו של האמן. הוא נמצא שבדברים שבהם בוחרת המבקרת/עורכת/מראיינת לפתוח את הראיון: "אני יודעת מה קרץ לי, גירה אותי, לשים את מירי בוהדנה על שער הגיליון". יודעת, אבל לא מגלה.

עבודת האמנות "מירי בוהדנה על השער של 'סטודיו'" מצילה את בוהדנה. כאילו הופכת אותה לאייקון, לסמל של פופוליסטיות רדודה, אבל בעצם משחררת אותה. מצילה אותה מהיות אייקון

בגיליון האחרון שהיא עורכת עונה מבקרת האמנות בריטברג-סמל למבקריה. אלה שהטיחו בה כי המגזין שלה אליטיסטי, מתנשא, לא נגיש. שמי צריך בכלל את "אנשי ונשות המלים" שאינם אמנים בעצמם ("נאדות נפוחים", "כייסים מקצועיים", מכנה אותם אמן אחד בטור אישי באותו גיליון עצמו). סמל עושה כאן שני דברים: קודם כל היא יוצרת יצירת אמנות. שנית, היא בוחרת שלא להסביר את מעשיה, אף שהיא מדגישה כי היתה כוונה תחילה במעשה (האמנות) שלה. במקום זאת היא חושפת בכוח את עלגותו המילולית של האמן. היא עושה דבר דומה לזה שעשה הכתב ב"מעריב" לבוהדנה, אבל עושה אותו מסיבה הפוכה. הכתב לא חושף את קלפיו משום שהם קלפים מפסידים; הוא פיון על הלוח שעליו משחקת (או משוחקת) בוהדנה. סמל נוהגת כפרופסור אבנאריוס ב"אלמוות" של קונדרה ("אתה משחק בעולם כילד עצוב, שאין לו אח קטן"). בצילום אחד ממוקם היטב וכמה שאלות נוקבות, מוכיחה בריטברג-סמל את נחיצותו של מבט אליטיסטי (לא ציני, לא "שיח ביקורתי", לא ייאוש מלומד). זאת ועוד: בריטברג-סמל מורחת את בוהדנה על השער, בידיעה שיטענו נגדה שהיא עושה זאת לא כדי לדון בבוהדנה כאיקונה המוכרת גליונות עיתון ופריטי אופנה, אלא פשוט כדי למכור עוד כמה גליונות של סטודיו. בדיוק כמו ש"מעריב" ו"את" משתמשים בדיוקנה של בוהדנה על השער כדי למכור עוד עותקים. אלא שמדוע לה, לבריטברג-סמל, לנקוט טקטיקות שיווק אגרסיביות דווקא בגיליון האחרון שהיא עורכת? זהו ה"grand sortir" של בריטברג-סמל. כך היא עונה בציניות של "הפוך על הפוך על הפוך" למבקריה שטענו לניכור העיתון מ"העם".  

"סטודיו" עושה מצווה

"אתה חושב שסמל באמת חשבה על כל זה?", שאלה אותי אבישג למחרת. "אין לי מושג", הודיתי. זה גם לא חשוב. אבל כשיצאתי מהבית חשבתי על מה שהטיחה בריטברג-סמל בעדיקא: "בוהדנה לא צריכה אותך שתגאל אותה, היא כבר גאולה". מה זאת אומרת? ברור: היא יותר יפה ממך, היא מרוויחה ביום עבודה מה שאתה לא תרוויח גם אם תמכור מאה עבודות אמנות. הדגמון לעבודת האמנות שלך הוא רק עוד שורה ביומן העמוס שלה. אבל (אני ממשיך להכניס את הרעיונות שלי לתוך הראש של בריטברג-סמל) אף שעבודת האמנות של עדיקא לא גואלת את בוהדנה, עבודת האמנות "מירי בוהדנה על השער של 'סטודיו'" מצילה אותה. כאילו הופכת אותה לאייקון, לסמל של פופוליסטיות רדודה, אבל בעצם משחררת אותה. מצילה אותה מהיות אייקון.
כל צילום שמצטלמת בוהדנה לשער "את" מוסיף עוד קומה לרידוד התרבותי. אז מה שונה עוד צילום אופנה, והפעם למגזין אמנות? הוא שונה בכך שהוא משחרר את מירי בוהדנה האדם ממירי בוהדנה הדוגמנית. אולי כמו שוורהול משחרר את מרילין מונרו מ"הבלונדה הזאת". בוהדנה עצמה שבויה בתדמית שנוצרה לה, משום שאי-אפשר להשתתף במשחק בלי להיות חלק ממנו. היא עצמה מבחינה בשני פנים באישיותה: "מירי המוערצת ומירי המפורסמת", כשם שהיא מלהגת לכתב המגחך של "מעריב". ואיפה מירי בוהדנה? היא אובדת בין האימאז' לאייקון. בין אימאז' של עור ובשר לאייקון של צריכה ושטחיות.
מעשה האמנות מפשיט את האייקון "מירי בוהדנה" מאייקוניותו. הוא מראה אותה כמות שהיא. לא כי עדיקא "מנקה את השטח", מלביש אותה בגופייה, מציג אותה כדמות נשית בוטחת או כסמל של יופי מזרחי, שהרי "מירי בוהדנה" אינה אף אחד מן הדברים האלו. "מירי בוהדנה" היא דוגמנית ומגישת שעשועונים ואייטם במדורי רכילות. כמו שהתצלום שעל השער אינו תצלום של העבודה אלא העבודה עצמה, כך הבוהדנה שבתצלום אינה מירי בוהדנה האדם אלא "מירי בוהדנה" - האימאז', הסמל. וכך סוף-סוף יכולה מירי האדם להתקיים בספירה אחרת, אישית. אולי זו ספירה גבוהה ואולי נמוכה, כי אולי בוהדנה היא אישיות גבוהה ואולי נמוכה, אבל כך או כך היא היא עצמה, ולא בורג במכונה צרכנית (תת-) תרבותית.
"האם התפקיד של דוגמנית מסתכם בלהיות קולב?", שאל את בוהדנה המנחה של טקס מיס-עולם. "בכלל לא", ענתה לו בוהדנה. "דוגמנית היא בן-אדם שחייב להיות עם ראש על הכתפיים כדי לדעת איך להציג את הדגם". ועדיקא אומר: "המצולמת היא לא קולב, היא מייצגת את עצמה". בוהדנה יודעת מה היא מדברת. 

סופדבר: עושים בועות

אמנות, עיתונות, בידור. "זה הצומת שאני עומד בו", אומר עדיקא. העולמות האלה הם אותו עולם. שום צומת דרכים אין כאן. אין שום דבר מעניין במירי בוהדנה, אין שום דבר מעניין בכך שמירי בוהדנה הופיעה על שער של כתב-עת לאמנות. יש משהו מעניין מאוד בהתפתלות הקטנה, הבלתי-מורגשת כמעט, של אלו ששייכים לכאורה ובעיני עצמם לעולם אחר מזה של מירי בוהדנה ("אני לא מתקיים בעולם שלהם"), עולם גבוה יותר, חשוב יותר. אבל בעצם רואים כולם את אותו ערוץ.
ובעצם לא. בעצם דווקא יש כאן עולמות שונים, כי הרי מירי בוהדנה, אחרי הכל, היא בועה, טיפת סבון במעטפת הבועה. מי שלא צופה בקביעות בטלוויזיה ולא קורא באדיקות עיתונים, אינו יודע מי זו מירי בוהדנה. כל קיומה הנוצץ, השתתפותה בטקסי השקות סיגרים ואהבותיה ופרידותיה משחקני כדורגל וזמרים מזרחיים, קיים הרי רק בחוג מצומצם של מיני סלבריטאים, ונחשף בכלים דלעיל.

מירי בוהדנה נועצת מבט אלכסוני במצלמה של דוד עדיקא. העור שרוף מחשיפת יתר, השיער שחורדיני, השפתיים קולגן. אני מניח את "סטודיו" בסלסלת העיתונים שבחדר השירותים.

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
תראה, שוקי - המוצצת נותרה
ר.מ.צ.

שוקי יקר,

תתפלא, קראתי כל מילה (גם את אלו שבסוגריים). העסק בנוי לתלפיות, נדבך אחר נדבך עד לקתרזיס... סלסלת העיתונים בשירותים.
לכבודך, עוד לפני קריאה ברשימותיך, שלפתי את הסטודיו שהיה מונח אחר כבוד על שולחני מתוך הניילון,כדי לחזות לעומק בפניה הבלתי מנויילנות של הגב בוהדנה ולבדוק ה”כצעקתה” . לא עמדתי בפיתוי, והמשכתי פנימה לתוך “הסטודיו”. (אם כבר טרחתי להסיר את הניילון... ) שם גיליתי, את מה שייקרא להלן הריאיון עם עדיקא, כשלימינו הפורטרט של אילנית לוי . באופן מיידי החיבורים שלי נבעו מהמקום “הצהוב” של הראש של מיודענו עדיקא . הרי, כל אדם שוחר תרבות על הגלובוס יודע כי האחרונה, היא רעייתו החוקית של אייל גולן... לא?? והקודמת אף היא עברה בין סדיניו... אם זו היא לא קנאת הפין, אזי אין אני יודעת מהי! ואז התגנב למוחי המלוכלך דימוי אצבעותיו המריירות של עדיקא מיודענו בבחירתו את שני האובייקטים הנ”ל, או שמא אלו דווקא אצבעותיה הענוגות אך המריירות אף הן של ש.ב.ס?
סקרנותי בשלב זה , גאתה אף יותר והחלטתי לנטוש את חבורת המריירים שנקבצה לפתע מולי ולבדוק לעומק את סוגיית ההגדרה ליופי מזרחי, אותה קבע באדיבותו מר עדיקא. קיוויתי בכך להחכים במשהו בנושא. אך אויה... כל תגליותי הסתכמו, בגילוי עיניים חומות המוגדרות במרחבנו כעיני איילה (דימוי האיילה להזכירך הוא של חיה חסרת אונים הניצבת בפני חיות טרף) בעלות מבט זגוגי משהוא, הממשיכות לשרת בקו לינארי את מבטם הקולוניאליסטי של ציירי ראשית הציונות (ראה: אבל פן,זאב רבן, גוטמן וכו') אותו מבט “נשי” “כנוע” “מזרחי” הנע על מנעד האסוציאציות של עצב ומסתורין אקזוטיים. כלאמר עדיקא מיודענו יחד עם הגב' ש. ב. ס הששה לכל התחברות לנושא כמוצאת שלל (עיין ערך התבטאותה על נושא הטיפול במזרחיים שהוא לא מעניין , במקום לטפל בנושא החשוב דיכוי הפלשתינאים) בעיקר נוכח הכשר של יוצר הנושא שם מזרחי המוצא לנכון להוסיף נדבך משלו לאבות הציור הא”י ע”י אריזה של פסים בלונדיניים ושפתיים של “מוצצות” מוטציוניות סדרתיות.
תסכים אתי שבשלב זה מתבקשת פאוזת הרהורים על דמותה של גילה אלמגור “המזרחית” כפי שלמדנו להפנים מהסרטים בכיכובה מתחילת שנות ה- 70 “מרגו” ו”מלכת הכביש” . שתיהן זונות, כמובן ממוצא מרוקאי, אותה עדה כפי שחברותינו המופיעות ב”סטודיו” משתייכות אליה. נשוב לגילה, עדיין בתולית משהוא ,באפיוניה המזרחיים, טרום הגדרת עדיקא, קרי ללא פסים בלונדיניים בשער (עליהם קצף כ”כ מיודענו טומי לפיד בהקשר ויקי כנפואי ) וללא שפתיים מנופחות, אך עם עיני איילה עצובות ומסתוריות.
מסקנות: המוצצת נותרה מוצצת ולא נזכיר שנית מאיזו עדה הן באות. בעבר הן באו מהכביש והיום שמן בישראל “סלבס”.
בקיצור ולעניין,הלכתי לקרא בשלב הזה את רשימותיך וגיליתי, שעסקינן בטרמינולוגיה.. שומו שמיים... פ”מ... גבוה נמוך... עמייאת.
מותק, יש כאן משהו הרבה יותר בעייתי מאמנות, יש כאן סיפור שלם עם מקבילות לאותה “מרגו” לאותה “מלכת הכביש” לאותן עיני איילה של הילדות המבוהלות של אבל פן ועל כולן מאפילה דמותה של ש. ב. ס תחת ההכשר של עדיקא.

פורסם ב-08:20 ,21/04/2004
2
אוקיי, אבל זו לא כתבה מהודקת.
א.ג.

את התירוצים למה הכתבה הזו ברגע האחרון קיבלנו.. אבל 500 מילה כדי לומר מה שאפשר לומר בפיסקה מהודקת? מעייף!

אי-מייל פורסם ב-20:20 ,07/05/2004
3
הגליון כולו בסלסלת השירותים
יוסף

לא רק תמונת השער
אם הצילום היה של עורכת המגזין ערכה התרבותי של התמונה היה גבוה יותר?
כל תמונה שמישהו החליט להציג במוזיאון היא לא עוד תמונה אלא "תמונה שהוצגה במוזיאון"
גם אם ערכה האמנותי אפסי,בין אם מדובר בתמונתה של בוהדנה,תמונתה של ש.ב.ס או גללים מיובשים וזה מה שמבדיל בינם מגללים אחרים ,לא אמנותיים.
אז גם אתם הצגתם תמונה של מירי בוהדנה,
האמירה המעמיקה היא שהתמונה אימה תמונת שער אלא תמומה של תמונת שער במעמקי המאמרים האליטיסטיים (גם אתם נחשבים ככאלה אם לא שמתם לב,למרות שגם אני בין הקוראים...)

אי-מייל פורסם ב-10:59 ,08/05/2004
4
מירי הפצצה!!!!!!!!
סיוו

הכתבה הייתה נהדרת...פשוט אני כול כך אוהבת את מירי שאני יכולה לקרוא כתבה של שעה...אז ביי והכתבה?------ הייתה נהדרת__________..

פורסם ב-18:21 ,07/06/2004
5
טוב טוב הינה מירי!!!!!
יסמין

הכתבה הייתה טובה....אני אוהבת את מירי אז ביי ותביאו עוד כתבות על מירי בוהדנה הפצצה...או קיי?????__________

פורסם ב-18:22 ,07/06/2004
6
יופי
מוריה

היה לך יופי אישי וזה היופי שאת צריכה אבל למרות הכל את הכי יפה

פורסם ב-15:31 ,23/08/2004
7
אהבתי (ל"ת)
טלי

פורסם ב-04:11 ,31/10/2004
8
או.קיי המאמר לא רע
יוסי

אבל למה להזכיר כאן את בוהדנה?

פורסם ב-23:58 ,03/11/2004
9
דברים כדורבנות (ל"ת)
ר.

אי-מייל פורסם ב-21:31 ,08/11/2004
10
מי יושב הכי בקצה
לפחות ניסיתי

מה המילים שכתב טאוסיג על בריטברג סמל ועל עדיקה אומרות עליו? מה יקרה אם ננסה להפעיל את אותם מנגנונים של ניתוח בהם השתמש טאוסיג עליו עצמו? הרי היה לנו כאן תרגיל מעניין בתקשורת: עדיקה מפרסם תמונת ידוענית (יפה) בעיתון רגיל וגם במגזין אומנות. הבחירה במגזין מעבירה את הכוח לידיה של העורכת, שמשתמשת בה לאמירה משלה. על מערכת היחסים הזו משקיף כתב המקומון טאוסיג ומחווה את דעתו הביקורתית.הוא הראשון שמגדיר מי נגד מי למה ומתי.
הדיון האמיתי כאן הוא על "שוליים" מול "מרכז", "תרבות נמוכה" מול "תרבות גבוהה". עדיקא הצלם מצליח לערער על התפיסה הרווחת לפיה "סטודיו" הוא מגזין אליטיסטי בכך שאינו משתף פעולה עם הגדרתו ככזה. בכך ההתבוננות שלו הופכת לשוליים. לעומתו טאוסיג בהגדרותיו החותכות משתף פעולה עם השיח הקיים, ובכך מסמן עצמו כמרכז. בשביל טאוסיג בוהדנה היא אולי בועת סבון, עשויה אימאז ואיקון, אבל כשאני מסתכלת עליה אני רואה בחורה יפה, ומה שנותר לי הוא היופי הזה שלה.

פורסם ב-12:25 ,02/01/2005
11
בוהדנה - פצצת מין מתקתקת?
אינשם

לטעמי, דוד עדיקא פשוט מסונוור מיפיה של בוהדנה כמו כל צורכי מגזיני האופנה למיניהם ואינו רואה בה יותר מאייקון מיני או "פצצת מין" (ראה תגובות להלן).אלא, שקובעי האמנות למיניהם החליטו לרכב על גבה של בוהדנה על מנת להעלות שוב את השאלה "אמנות מהי?" ובכך להפוך את עצמם לרלוונטים ולשים רגלם בשיח האמנותי העכשווי. עתה בוהדנה הפכה מאייקון מין תקשורתי לאייקון מין-אמנותי, אך בעוד שכביכול יש כאן תרומה לשאלה מהי אמנות, האם אין כאן סימן לחוסר התקדמות או אף הליכה אחורה בשיח המגדרי-אמנותי או התרבותי? אנשים, תתעוררו!

פורסם ב-10:39 ,29/01/2005
12
זה השיח שיהרוג אותנו- לא בוהדנה.
ש.ב.ס.

הגעתי באיחור למאמר הזה. אף מילה על אמנות. מליון מילים על כוח.העורכת פורשת מרצונה, היא לא רוצה יותר את הכוח ואת העליבות של עולם האמנות שאין לו טיפת כוח ומכלה ימיו בדיבורים על כוח.אבל טאוסיג בשלו, גם בסיטואציה של פרישה מרצון הוא לא ידבר על ויתור על כוח אלא ישמר את לימודי פוקו הקפואים שלו, בלי לעדן מעצם השינוי הבסיסי בסיטואציה, מעצם הויתור מרצון על הכוח. אולי גם ממיאוס מהטאוסיגים שיכולים לשפוך טונות של רוע עד סלסלת השירותים. בלי להגיד מילה אחת שווה על אמנות היום. ודוד עדיקא לא עילג. הוא הציג את עמדתו בצורה בהירה ומשכנעת .ההתחברות שלו ליופי משכנעת גם ולא רק בסדרת הדוגמניות המזרחיות. אבל אלה עם הנשק ביד ,בלי הלב ובלי העיניים יוכלו לומר בכל מצב: כוח, אוריינטליזם, מי למעלה, מי למטה.כמה תפל כל זה.

פורסם ב-15:23 ,20/08/2006
13
זה השב"ס שיהרוג אותנו, לא החיזבאללה
אח שלו

אם לרגע פקפקתם בניתוק של ש.ב.ס וסטודיו מהעם ומהעולם, באה ש.ב.ס בכבודה ובעצמה (בהנחה שזו אכן היא), והגיבה בחריפות ובעלבון מעודכן למאמר שמופיע ברשת כבר שנתיים וחצי.

פורסם ב-16:39 ,20/08/2006
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה